"מעשה פלאים" / בריאן סלזניק, מאנגלית: שרון פרמינגר

מי שמכיר את "התגלית של הוגו קברה" יזהה מיד את מגע ידו של בריאן סלזניק ב"מעשה פלאים": גם הספר הזה הוא שילוב של מילים ותמונות, כאשר התמונות לא מלוות את הסיפור אלא מקדמות אותו באופן עצמאי, לא פחות מהמילים, וגם במרכזו יש ילד שנאבק על קיומו ומחפש את זהותו ואת שורשיו. ב"הוגו" סלזניק גם לימד את תולדות הקולנוע בראשיתו, ואילו כאן הוא שוזר בסיפורו את תולדות המוזיאונים. אבל הלימוד אצל סלזניק הוא לא דידקטי-חיצוני, הוא ארוג כל כך חזק בחיפושי הזהות של הגיבור, שהקורא מקבל אותו כחלק טבעי וזורם (ומלהיב) של הסיפור.

ב"הוגו" התקשיתי עם השילוב בין מילים ותמונות, רציתי שיחליטו כבר אם אני קוראת ספר או רואה סרט, אבל ב"מעשה פלאים" התמסרתי לזה לגמרי, כילדה מול פנס קסם. אולי הודות לכך שהפעם החלוקה הייתה ברורה יותר: ב"מעשה פלאים" יש שני קווי עלילה, האחד – הכתוב - מתרחש בשנות השבעים וגיבורו הוא הילד בן המחפש אחר אביו, והאחר – המצויר - מתרחש בשנות העשרים וגיבורתו היא ילדה ושמה רוז. רק בסוף מתברר הקשר בין השניים, אך במהלך הקריאה/צפייה אפשר פשוט ליהנות מן ההקבלות. רוז ובן שניהם חירשים, שניהם מחפשים אחר שייכות בעולם, והחירשות מעצימה את אי-שייכותם, והם מגיעים במסעם לאותם מקומות.

המסע של בן, כמו המסע של הוגו, הוא קשה ומסוכן אבל יתרונו המאוד ספרותי (בניגוד למציאותי) הוא שלכל פרט יש משמעות, כמעט כל מקום שהוא מגיע אליו, כל חפץ שהוא מוצא וכל אדם שהוא פוגש, קשור לחידת זהותו ושורשיו. וכאן הייתה לי אסוציאציה ישראלית אהובה: "יש ילדים זיגזג" של דויד גרוסמן, עם הילד נוני שיוצא למסע ובו לכל פרט יש קשר עמוק למי שהוא, כאילו כל העולם הוא קרוב-משפחה.

מאת לי עברון-ועקנין

האורות בבתים של אחרים / קיארה גמברלה. מאיטלקית: יערית טאובר

עם ספרים, כמו עם אנשים, לפעמים לוקח זמן עד שמבינים שבאמת אוהבים, ואז מוקירים בדיעבד את העמודים שכבר היו, כמו את השיחות, את הקפה או ארוחת הצהריים, את הצחוקים, את מקום הישיבה על יד, את הפעם הראשונה שפגשתי אֶת. וכשמדובר בספרים, לפעמים אני אומרת לעצמי תקראי יותר לאט, כי אולי הפעם זה יקרה, ואחר כך קוראת מהר כרגיל ומנחמת את עצמי שאקרא שוב.

עם "האורות בבתים של אחרים" היה לי קשר כזה שנבנה בהדרגה. מהתחלה היה ברור שהספר טוב. נקודת המוצא שלו הייתה מעניינת – כשמתה מריה, אמה של מנדורלה בת השש, ומותירה אחריה מכתב המרמז שאחד מדיירי הבניין הוא אביה של הילדה, מחליטים דיירי הבניין שלא לערוך בדיקת דנ"א אלא לאמץ את מנדורלה יחד: כלומר, למנדורלה יהיו חמש משפחות, חמישה בתים, והיא לעולם לא תדע מיהו אביה הביולוגי. מנדורלה מספרת את הסיפור בגוף ראשון, אבל ישנם פרקים ופסקאות המופיעים בפונט אחר, ובהם מספר כל יודע חושף את הדברים שהילדה אינה יכולה לדעת.

כאמור, מההתחלה הספר היה טוב ומעניין. (היה גם דבר אחד מיוחד שעובר בספר כחוט השני – התפילות של מנדורלה, שאיש לא לימד אותה להתפלל והיא עושה זאת לפי הבנתה שלה. התפילות של מנדורלה מופנות תמיד אל עצמים דוממים  - "הו וילונות", למשל - שהיא מבקשת להתחלף איתם.) אבל רק באמצע הרגשתי שאני ממש אוהבת אותו. במקרה או שלא במקרה זה היה כשמנדורלה הגיעה לגיל ההתבגרות ושני נושאים נעשו מרכזיים מאוד בחייה: השוני שלה מהאב"גים – כך היא מכנה את "האחרים בני גילה" – שוני שמתברר שלא צריך לגדול בין חמש משפחות שונות בלי לדעת מי אביך הביולוגי כדי להזדהות אתו – והאהבה המתעוררת בה פתאום למתאו ברילה, בן לאחת המשפחות שלה.

עם ובלי קשר לשני הנושאים הגדולים האלה, מנדורלה מתחילה לשאול את עצמה שאלות מפתח על הקיום. למשל:

"'אני רוצה שתגדלי נדירה כמו ג'ירפה בעיר, אבל עם האינסטינקט הביתי של כלבלב (שלי תמיד חסר)', כתבה אמא שלי במכתב שלה. אם כך, בדרך כלל היה צריך לבחור: או בחופש להסתובב בעולם כאילו הוא סוואנה, או בחוש הביתי, בקולר שכתוב עליו השם ובמישהו שייקח אותנו לווטרינר. אבל החופש, כולם יודעים שהוא דבר יפה וצודק: אז החוש הביתי, אם הוא שולל את החופש, מהו? מכוער ומוטעה?"

ובהקשר של האב"גים, ובמיוחד אווה ברנדי, החברה שבה חשקה מנדורלה מילדות מוקדמת ושהפכה אחר כך ליריבתה על לבו של מתאו:

"אבל מתי קורה שמי שהושפל מתחיל להשפיל בעצמו? [...] באיזו דרגה של התפרצות רגשית מי שמרגיש שחושבים שהוא נחות מאחרים מתחיל להרגיש נעלה? למה הוא לא מצליח לחשוב שהוא שונה וזהו? למה יש לו צורך להרגיש מיוחד? במי האשמה? מי התחיל? מי לא מפסיק? לאמא שלי זה היה ברור: 'הייתי רוצה שאם החברים לכיתה יצחקו עלייך מאיזושהי סיבה, את תחשבי שהם טועים ולא את'. פשוט, הגיוני. האם בגלל זה, יום אחרי יום, משהו שכנע אותי להראות לאווה ברנדי שהיא החמיצה את ההזדמנות להכיר אדם באמת יוצא דופן, ושהאדם הזה נקרא מנדורלה? למה, במקום לכעוס עליה, לא חיפשתי חברה אחרת? למה, אם למשל טינה נתנה לי קלמר חדש, רציתי רק שאווה תראה אותו, ואם היא לא יכלה לראות אותו לא הייתי יודעת מה לעשות בו?"

והכי נגעה ללבי התאהבותה של מנדורלה במתאו:

"... כי אחרי שכל הלילה חשבתי על מתאו, אחרי שעוררתי את תשומת לבו בתפילות שלי, כעת כשמצאתי אותו מולי ידעתי רק לעשות כן עם הראש על כל מה שאמר, כי לריסים שלו, כשעפעף בהם, היה הכוח ללחוץ על לחצן שהיה לי בתוך הראש ועוד אחד בין הרגליים – שעד לאותו רגע מעולם לא תיארתי לעצמי את קיומם. איזה אסון. איך מתאו היה יכול לתאר לעצמו, כשדיבר אלי, שאני, חוץ מאשר להקשיב לו, עסוקה בנטרול המעגלים החשמליים שהוא הפעיל בתוכי? איך הוא היה יכול לדעת עד כמה היה בלתי אפשרי לכבות אותם, מרגע שנדלקו מעצמם? כלום, הוא לא יכול היה לדעת כלום. לכן הפרצוף המטומטם שלי בהכרח נראה בעיניו פשוט כמו פרצוף מטומטם, ולא כמו המסכה היחידה שהיתה ברשותי כדי להסוות את המאמץ שנגרם לי מהעליות והירידות של שני הלחצנים האלה, בשעה שהוא קשקש על דא ועל הא."

ואת התיאור המשכנע הזה מנדורלה מסכמת במשפט קולע כל כך, שגם אלמלא סיבות רבות אחרות, היה בו די לגרום לי לאהוב אותה ואת הספר:

"אין חוסר צדק גדול יותר מלרצות בכל מאודך לתת למישהו את כל הטוב שבך, ובסוף לתת לו, בדיוק בגלל זה, את כל הרע."

לא אגלה מה עלה בגורל אהבתה של מנדורלה למתאו וגם לא את חידת אביה, אבל אגיד רק שכיווני המחשבה של קיארה גמברלה מפתיעים ומענגים.

אהבתי. מתישהו אקרא שוב.

מאת לי עברון-ועקנין

"זה המקום" / אהוד בנאי

"זה המקום" של אהוד בנאי הוא ספר התבוננות, וספר מסע. ומכיוון שהוא ספר התבוננות, אין מקום שהשהות בו אינה נחשבת 'מסע'. ואין היררכיה – נערה באוטובוס בחיפה, שצועקת אל חברתה מבעד לחלון, זוכה לאותה תשומת לב כמו דמויות אקזוטיות בכרתים הרחוקה. וגם קסמה של כרתים הרחוקה הזאת נובע מזה שהיא קרובה דווקא, לאהוד בנאי נדמה שהיא בכלל פיסה מהגליל שנסחפה בים והתרחקה, ובעצם בכל המסעות האלה שבהם אדם מתרחק מביתו ומארצו, הוא מחפש את המקום שלו, המקום שאליו הוא שייך.

כל פרק בספר עוסק במקום אחר, ובתקופה אחרת בחייו של אהוד בנאי, גם בתקופות שלפני שידע שהוא עתיד להיות מוזיקאי, לא כל שכן מצליח, למרות שהגיטרה תמיד נוכחת.

לפעמים יש התרחשויות, אבל כפי שכתבתי קודם יש בעיקר התבוננות, יחס של עניין שווה ונטול היררכיות כלפי כל אדם וכל בן-שיח, שממש רומם את רוחי, והמון הקשבה – בנאי מציין כל הזמן את המוזיקה שנשמעה בכל מקום, ואת השפעתה המיידית על מצב רוחו, בין אם זה תקליט של ג'תרו טול שהוא שומע בצריף שבו התגורר בקיבוץ (מי שמכיר אותי ודאי יודע כמה שמחתי באזכור של ג'תרו טול. ואחרי ששומעים את הפתיחה של "בלוז כנעני", אפשר להעלות על הדעת שאהוד בנאי לא אוהב אותם?) או שיר של קט סטיבנס (גם טוב לי) שהתנגן במונית, או זמר יווני שבנאי גילה בכרתים (גם אני חוזרת מכל מסע עם אהבה מוזיקלית חדשה, ובשנים האחרונות שבהן לא זזתי גיאוגרפית, אני נוסעת ישירות על הצלילים).

כתבתי קודם שההתייחסות של בנאי לדמויות בספר רוממה את רוחי, ובכלל הספר הזה שימח אותי כי הוא גרם לי להרגיש שיש ערך - להתבוננות האנושית, לתיעוד של ההתבוננות, לכתיבה. לביטוי של האופן שבו אדם מסוים רואה את העולם ומתבונן בו.

פרק אחד בספר שמשך והעציב אותי גם יחד, היה פרק שעסק בבתי כנסת. בנאי מספר שם על בתי כנסת שמצא בכל מיני מקומות בעולם, ואיך בתוך הערים הזרות הוא מצא את עצמו פתאום בבית, במקום שמקבל אותו מיד בזרועות פתוחות. ויש כאן אותו שילוב של המקום הזר, הרחוק, עם הבית והשייכות, כמו בפרק על כרתים הרחוקה-קרובה. אבל נעצבתי, כי אני, אילו אקלע לבתי כנסת (אורתודוקסיים) בכל מיני מקומות בעולם, לא אוכל להיכנס כך אל לב-לבם ולהרגיש בבית.

והנה השיר המופלא של ג'תרו טול We used to know, שמופיע בספר, שהוא הנוסטלגיה בהתגלמותה (אם כי היום אני רואה בו גם דברים אחרים) וגם בי הוא מעורר צביטת נוסטלגיה באצבעות של יד שמאל, שלפני עשרים שנה התאמצו להתוות את ה-b7 על צוואר הגיטרה:

http://www.youtube.com/watch?v=EgO7MamJnqM

לי עברון-ועקנין

"ויקטור ומאשה" / אלונה קמחי

אלונה קמחי פסיכולוגית גאונה. ויותר מכול היא מפליאה לתאר במדויק את המנגנון העדין, המכאיב, המשכר ומלא הסתירות של יחסים סימביוטיים. היא עשתה זאת ב"סוזנה הבוכייה", ביחסי האהבה-שנאה בין הבת לאם שנקראים בנשימה עצורה, ועכשיו עושה זאת שוב ב"ויקטור ומאשה".

ויקטור ומאשה הם אח ואחות שעלו לארץ מאוקראינה עם הוריהם בשנות השבעים, הוריהם מתו בתאונת דרכים והם נשלחו למוסדות עד שסבתם עשתה מעשה, היגרה בעקבותיהם ואספה אותם שוב תחת קורת גג אחת. אבל בית הוא הרבה יותר מקורת גג, ובמעשה הזה סבתא קתרין לא הצליחה לשים קץ לתלאות ולחיפוש הנואש של ויקטור בן ה-16 ומאשה בת ה-17.5, שבה במידה שאינם יכולים להשתחרר מהתלות זה בזו גם אינם מצליחים למצוא להם אחיזה בישראליות, המושכת ומרתיעה אותם כאחת.

כל אחד מהשלושה האלה, שלא ממש מצליחים להיות משפחה, הוא אחר ושונה בתכלית. קתרין היא אישה שורדנית ומנותקת מרגשותיה, שבאופן מפתיע נקשרת לשכנתה ג'ולייט ולנכדהּ האוטיסט גבריאל, שאיתו היא מצליחה הרבה יותר מאשר עם נכדיה שלה; מאשה היא נערה קשוחה וחדת לשון, שאוהבת להיות בשליטה ומתמרנת את סובביה; וויקטור הוא נשמה שכמהה לקשר, לקרבה, למגע. עם ויקטור הכי קל (לי) להזדהות, אבל אלונה קמחי מצליחה לשרטט כל אחד מן השלושה מבפנים, באופן אמין לגמרי.

ויקטור לא מסוגל לשים גבולות בינו לבין הזולת, ובמיוחד כשמדובר במאשה. היא מחושבת הרבה יותר ממנו ואינה חושפת את כל הקלפים שלה; ואילו הוא לא מסוגל לשמור ממנה סודות: "הוא לא ידע להסתיר ממנה דבר והתענה במועקה עיקשת כשבכל זאת נהג כך. סודות פשוט לא יכלו להתקיים בו – ישותו דחתה אותם, כמו שגוף דוחה מתוכו חומר זר. כששמר אותם בפנים, הם גרמו לו כאב עמום. הספק היה משתלט אז על כל ישותו."

ויקטור מתאהב בבן כיתתו נמרוד בכר, המגלם את לב הישראליות (ואולי גם הגבריות) הבוטחת. כשמאשה, הבזה לישראליות (אף שבהמשך גם לה יש אפיזודה של משיכה ואשליה של היקלטות בקרב חבורת תלמידי תיכון אקסטרני אינטלקטואלים זרוקים) משמיצה את מושא הערצתו, ויקטור חסר הגבולות 'מתקפל' מיד, ואולי מכיוון שהוא מתמסר כל כך בכל ישותו, הדרך היחידה שלו לייצר משהו דומה למרחב ממושא אהבה אחד היא 'לבגוד' בו עם האחר:

"עוד צבר דביל. מה נדבקת אליו. יש כזה בכל כיתה. יש לו עיניים כמו לכלב הזה שסוחב מזחלות, איך קוראים לו?"

"האסקי סיבירי," ענה, נכנע לספק המוטל בטוב טעמו. היא צדקה בעניין העיניים, אולי צדקה גם בעניינים אחרים. קרה שאפילו עודד את אחותו להשמיץ את מושא אהבתו, והתענג על השחרור הזמני שבגידה כזאת העניקה לו ואחר כך שב ושקע אל הוודאות המוחלטת, שלעולם לא יאהב איש כפי שאהב את נמרוד בכר.

כשנמרוד בכר מביע לפתע עניין בקשר עם ויקטור, ויקטור מסתחרר לגמרי. כמו כל נרקיס (ונרקיס אינו מי שאוהב את עצמו יתר על המידה, אלא בדיוק מישהו כמו ויקטור, שמעניק לאחר כוח רב יותר לקבוע מי הוא מאשר לתחושה הפנימית שלו עצמו), הוא מסתחרר בין קצוות של דימוי עצמי, בין השפל למרומים:

 "איך אפשר להיות משוכנע כל כך בייחודך הנסיכי ובו בזמן בהיותך תולעת עלובה, שאינה זכאית להוציא את פרצופה מתוך החור?"

אולי מן החלק שחושב אותו לתולעת עלובה מנסה ויקטור להשתחרר בלי הרף, באמצעות המגע עם האחר כמו גם באמצעות חומרים, שאחותו חובבת השליטה דווקא נמנעת מהם לרוב: "... לוויקטור לא היה אכפת להיות סמרטוט אם זה המחיר שעליו לשלם על החירות שהעניקו לו האלכוהול והחשיש והסיגריות. רוצה היה לכבות את התודעה השופטת שבתוכו כמו שמכבים אור, ואז להניח לכמיהה להסתנן החוצה, אל המציאות."

הבאתי שפע של ציטוטים כדי שתראו בעצמכם את החוכמה וגם את היופי הפיוטי.

התיאורים של מאשה אמינים לא פחות, אבל כיוון שאני, כאמור, הזדהיתי יותר עם ויקטור, בחרתי בציטוטים שמתוך עולמו.

בכל זאת אביא גם קטע אחד שעוסק דווקא בקתרין, והדהים אותי בעומק התובנה הפסיכולוגית שבו:

ג'ולייט, ידידתה, בוכה על הספה. כל כולה התגלמות של חולשה שממנה היא, קתרין, סולדת עד עמקי נשמתה. הייתה רוצה לקרוא "קומי, ג'ולייט". [...] מה שמזכירה לה אישה זו, ברגע זה, הוא את רכותו של צווארון פרוות השועל במעיל החורף שלה. רכות ענוגה שמעוררת רצון להעביר בה את האצבעות שוב ושוב, לחכך בה את הלחי. אך המנגנון שמניע את גופה לא מכיר מחוות שכאלה. כאן, כעת, לנוכח ג'ולייט, לנוכח עצמה, היא מתמלאת שעמום עמוק.

המילה "שעמום" כאן הקפיצה אותי ממקומי. מדהים! כל הרגש האצור, כל חוסר האונים – ופתאום שעמום. אפשר לקרוא עשרות כתבים פסיכואנליטיים על הדחקה, והם יבהירו פחות מהפסקה הזאת מה יכולים להיות מהותו ותפקידו של השעמום.

ולמרות שאני רק על פסיכולוגיה לדבר ידעתי, בכל זאת "ויקטור ומאשה" הוא מסמך חשוב ואולי יחיד מסוגו על הישראליות מנקודת מבטם של עולי בריה"מ-לשעבר, ועל ישראליותם (הרצויה והדחויה כאחת) של אותם עולים. אלונה קמחי לא מפחדת לדבר ללא כחל וסרק ובלי תקינות פוליטית, דרך דמותה של מאשה הקשוחה:

"הם אפילו לא רעים," המשיכה, "הכרתי הרבה כאלה מאז שבאנו לכאן, ישראלים שחושבים שהם משהו מיוחד. בקיבוץ, בבית הספר, אפילו בסיני. אשכנזים, מה שנקרא. ואתה יודע מה? אמא צדקה. הם פשוטים. פשוטים לגמרי. אתה יודע בעצמך – הם לא קוראים ספרים, רק עיתונים ושטויות על עצמם על כל מיני קיבוצניקים שנהרגים במלחמה או עצובים בגלל שהרגו ערבי. לא בלזאק, לא זולא, לא דיקנס, לא פויכטוונגר, לא גולסוורתי, לא כלום. אפילו לא קונאן דויל או ג'ק לונדון – מה שכל ילד אצלנו יודע בעל פה. אין להם בבית תקליטים של מוזיקה קלאסית. הם לא מכירים את פיסארו ולא את אל גרקו. תפסיק לבכות, בבקשה. הם מיובשים. בלי הומור, בלי דרמה, בלי בכי, בלי אהבות גדולות. הרגשות שלהם קטנים. עכבריים. הם לא יודעים להתלבש באלגנטיות, לא מבינים אירוניה, לא משתכרים, לא יודעים לבלות ולחגוג כמו שצריך. לכל מרוקאי או גרוזיני שהם כל כך מזלזלים בהם יש יותר אישיות וטמפרמנט מלהם. לכל ערבי."

ומה שאולי מוזר ואולי לא מוזר, הוא שמזמן לא קראתי ספר שמדבר כל כך את הישראליות. אם הייתי בוחרת ספרים עבריים לתרגום לשפות זרות כדי להעיד על מצבנו כאן, הייתי בוחרת בספר הזה. כי מהי הישראליות אם לא המפגש הזה, ועוד מפגשים רבים אחרים. הפער הזה בין עיירת קליטה לבין העיר הגדולה שליד. נקודות המבט. וכשוויקטור ואהובו נמרוד מגיעים למדינת אכזיב של אלי אביבי (כן, אלי אביבי הוא דמות בספר...), וכשמאשה נוסעת לסיני, הם נוגעים במחוזות געגוע רחוקים ונכספים שהם כאלה גם בשבילי, ילידת הארץ, ואולי נוגעים בהם הרבה יותר ממני.

מאת לי עברון-ועקנין

גילי והמכשפה הקטנה / שרית גורן

ממטילדה, המכשפה הקטנה של שרית גורן, התפעלתי ממש מהרגע הראשון. כי העברית של שרית גורן עדכנית ועכשווית לגמרי ועם זאת טובה ועשירה ומהווה מצע יציב כמו בספרים שעינגו אותי בילדותי. וכי מטילדה היא מכשפה קטנה, מין אצבעונית שכזאת, והרבה עוולות נגרמות לה משום כך, כי פשוט לא רואים אותה, והתובנה הזאת הקסימה אותי, גם כשיקוף של עולם הילדים, שוודאי חשים הרבה פעמים שמשום קומתם הקטנה לא רואים ולא שומעים אותם, וגם משום האיזון שבה: גם בלי רשעים מתנכלים, קשים חייה של מכשפה קטנה.

אבל במהרה נכונה לי הפתעה, כי לא רק מטילדה היא מוקד ההזדהות לילד, או נאמר ילדה, שתקרא את הספר: מטילדה נקרית על דרכה של ילדה אמיתית, גילי, שהקשיים בחיים שלה דווקא כן נובעים מהתנכלות מכוונת, וגם היא בדרכה מעוררת הזדהות רבה.

מטילדה היא לא לבדה: כל מכשפה צריכה עזר כנגדה בדמות בעל חיים, ולמטילדה יש צב, שהדיאלוגים שלה אתו (לא מעט עלבונות. קשה להיות עזר כנגדה של מכשפה) קצת הזכירו לי את הצמד הקלאסי ששום מכשפה ישראלית לא יכולה שלא להתכתב אתו, תנינה וקורקבן של נורית זרחי. אבל שרית גורן מקורית, ובדמותו של הצב ובכלל ביחסי המכשפות והצבים בעולם שבנתה יש רעיונות חדשים ויפים.

יש בספר הומור שמדבר אל מבוגרים (בעיקר במה שנוגע להווי המושבה הקטנה הקרתנית שגילי מתגוררת בה, בהווה ובעבר) אבל לא כזה שעובר מעל ראשי הילדים. והפתרון הוא גם רומנטי, וגם הרמוני במפתיע (לא, לא אגלה), ואם יש קצת דודה-אקס-מכינה, לא נורא, סולחים. מה גם ששרית גורן לא זונחת גם את דמויות המשנה, ומשרטטת גם אותן בקווים מוקפדים ומאפשרת גם להן לעבור תהליך ושינוי. 

בקיצור - תענוג של ספר ילדים, גם למכשפות גדולות כמוני.

לי עברון-ועקנין