"ורד הלבנון", ספרה (האוטוביוגרפי ככל הנראה) של לאה איני, מתאר את ילדותה ונעוריה הקשים של ורד, גיבורת הספר ששמה האמיתי הוא לאה, והיא בת דמותה של המחברת, כפי שהיא מתארת אותם ברטרוספקטיבה בעת שהיא בת עשרים. זהו ספר שמכיל כל כך הרבה, עד שמרוב עצים כמעט ולא רואים את היער. הספר מאזכר הרבה מסוגיות היסוד של החברה הישראלית (השואה, מלחמות, היחס לאחר, מזרחים ואשכנזים, עשירים ועניים וכו') ואמור להיות ניזון מהן, אולם למעשה הוא לא ממש אומר כלום על אף אחת מהן. בחלק מההקשרים זה טוב ומתאים. כך למשל, הטיפול של הספר בקבלת השואה על ידי הציבור הישראלי בשנות ה-60 (וקבלת הנראטיב של השואה המזרחית – של יהודי יוון ואחרים – עד היום) הוא מעודן מאוד, ובכך הספר ניצל מבנאליות ומשכיל להשמיע ביקורת אפקטיבית. בהקשרים אחרים, ההתחמקות של הספר היא מלאכותית ופוגעת בעומקו. ורד היא חיילת המשרתת בתפקיד עורפי בצבא במהלך מלחמת לבנון הראשונה. היא בוחרת מיוזמתה, ולמרות קשיים, להתנדב לבלות זמן עם חייל פצוע בעת מלחמה. היא בוחרת (בעקשנות) דווקא בחייל שניסה להתאבד על מנת שלא להילחם. זו בחירה לא פשוטה בכלל, שנדמה שיש בה פוטנציאל לעמדה משמעותית לגבי המלחמה המסוימת הזו, ערכים כמו קדושת החיים מול אוטונומיה ופלורליזם מחשבתי, ועוד. המחברת משאירה את כל האפשרויות האלה בלתי ממוצות בעת שהיא שמה שוב ושוב בפי ורד אמירה לפיה היא אינה מבקשת להביע עמדה לגבי "המצב" (והיא גם לא מביעה כל עמדה אחרת). חוסר המיצוי הזה חל גם בהקשרים פרטיים יותר: החיבור של ורד, בחורה מרקע קשה ופוגעני ששרדה, עם יונתן, "ילד שמנת" שלא שרד, ואפילו למות לא הצליח, הוא חיבור מעניין וטעון. הספר יכול היה להשתמש בפוטנציאל הרב שבחיבור הזה כדי לומר משהו, והוא אינו עושה זאת. בנוסף, יכול להיות שורד בוחרת דווקא ביונתן לאור הטראומות שלה כאדם דחוי, אולם גם אפשרות זו נותרת בלתי מבוררת, וכך הספר מאבד את האפשרות לומר משהו לגבי קבלת דחויים בחברה. החמצה משמעותית במיוחד יש בשתיקה של הספר לגבי שני אירועי היסוד שבו: השואה ומלחמת לבנון. הספר יוצר מעין אנלוגיה לא מודעת בין האירועים, אולם אינו מפתח אותה, ושוב נדמה שהתחמקותה המתמדת של ורד מהבעת עמדה היא תקלה שפוגעת גם בתזה של הספר עצמו. לאור כל החסרים האלה, הספר נותר במידה רבה בלתי מפוענח: לא ברור מדוע ורד מחליטה פתאום להתנדב, איך הגיעה דווקא להתנדבות הזו, ומה היא מפיקה ממנה, לבד מאוזן קשבת של אדם שאינו מדבר או מגיב לסיפור, ואינו מאיר אותו או תורם לו בכל צורה. גם מהבחינה התמטית נראה לעיתים כאילו כל הקשר עם יונתן נועד רק ליצירת סיפור מסגרת שבתוכו יכולה ורד לספר את הסיפור שלה ללא הפרעות. ביקורת אחרת ביחס לספר נוגעת לתוכן סיפורה של ורד. לעיתים המציאות היא כל כך קיצונית, שהיא נתפסת כבדיון. גם אם זו אכן אוטוביוגרפיה של המחברת, עדיף לספר רק חלקים ממנה כדי לא לאבד אמינות. כמות הזוועות בילדותה ונעוריה של ורד היא קיצונית, וכאשר היא אינה מתחברת לתהליך אחד קוהרנטי (שכן הספר נמנע ממתן תשובות חיוניות לגבי מניעיה ובחירותיה של ורד) האמינות של הסיפור נפגעת. זאת במיוחד כאשר הספר נראה כאוטוביוגרפיה, אולם אינו מראה כיצד הגיעה המחברת מהמקום בו מתוארת הדמות הפיקטיבית, למקום בו נמצאת המחברת המציאותית. ואחרי כל זה, עדיין חושבת שמדובר בספר שווה קריאה, ולו כדי להחשף לכל המחשבות שהספר יכול לעורר בקורא קשוב, ולהנות מהסגנון הייחודי של לאה איני.

מאת שרון

לי על "ורד הלבנון"

חשבתי שאולי על הספר הזה לא אכתוב. שלפעמים מספיק להיות עם החוויה ולא צריך לרוץ לספר לחבר'ה. במיוחד על חוויית קריאה כזאת. נדירה, שבילדות ובנעורים כשהספרים היו צינור חמצן וחבל הצלה, לא הייתה נדירה כל כך: כשמחכים לרגעים הפנויים של הערב כדי להתייחד עם הספר. כשחיים את התמונות והמילים של אתמול עד מנת הקריאה הבאה. וכל זאת למרות שהוא ספר קשה, "ורד הלבנון". לא ספר אסקפיסטי שכיף לקרוא אותו, אבל כן מענג לקרוא אותו על אף הקושי הרגשי הרב מהכיל, כי האמת מענגת, והתמרתה לאמנות היא מענגת.

"ורד הלבנון" הוא ספר אישי מאוד, משום שהפרוטגוניסטית בו היא לאה איני ואת חייה היא מספרת. הוא גם רומן ישראלי משום שבסיפור חייה של איני שזורים באופן אורגני כל השאלות והקונפליקטים של קיומנו כאן, מהשואה – שלגבי לאה היא קיימת בסיפורים-לפני-השינה של אביה על קורותיו, זוועות שהוא מספר לה כבר בהיותה בת ארבע; אותו אב שמייצר לה בבית שואה פרטית של התעללות מינית שאיני כותבת בכנות שהיא ניצלת ממנה לעתים באמצעות השואה הכללית ההיא שהייתה – ועד כור ההיתוך (העולה החדש יֵיני שאִיינוּ אותו לאֵיני) והעדוֹת (לאה מקבלת מימון ללימודיה דווקא מקרן של יוצאי עירק, אם אני זוכרת נכון – בהופכה את "איני" ל"עיני") והמלחמות והחברה המיליטריסטית והשוביניסטית שהן מייצרות. אך העלאת כל הנושאים האלה והביקורת עליהם היא לא "פוליטיקה", לא מולבשת על הסיפור או מופקת ממנו בכוח, היא ארוגה בו לבלי הפרד. (עכשיו זה מזכיר לי קצת את כתיבתה של דוריס לסינג על דרום אפריקה, ומעניין שגם אצלה בספרים על מרתה קווסט מטושטש הגבול בין הבדיון לביוגרפיה, אבל זו לא השוואה שחשבתי עליה לעומק.)

כמו גיבורה דיקנסית, לאה איני גדֵלה בתוך הזנחה והתעללות, בין הורה לא אוהב (אמה) להורה שאוהב בדרך שאסור לאהוב (אביה), ואת פרצי היצירה המוקדמים שלה היא שופכת על שולי נייר עיתון משום שאפילו נייר לכתיבה לא מספקים לה. ספרים לקריאה שהיא מייחלת להם היא משיגה בקושי, ואי אפשר שלא להתמסר איתה לחדווה כשבמחלת ילדות קשה היא מקבלת סוף סוף את "אורה הכפולה" – אבל גם הספרים אינם מצליחים להוות תחליף לאהבה ולאם נוטשת.

חלק גדול מהשפה הרגשית של לאה שבספר היא שפה תחושתית של הגרון. כילדה שנוטה לאנגינות וכמי שהחיים נותנים לה הרבה סיבות לבכות, היא מתארת בדיוק פיוטִי ניואנסים של תחושות בגרון (ופעם אחת הגוש בגרון מתנפץ לרסיסי שמחה!), ואליי מאוד דיברה השפה הזאת. גם אני קראתי עם הגרון.

ולא אמרתי מילה על יונתן, החייל הפצוע שלאה מספרת לו את עצמה והוא דמות חשובה, גם אם שותקת ומסתורית, בספר, ולא על ג'ון לנון שהספר הזה גרם לי פתאום להתאבל עליו ועל הירצחו, ולא על הכעס שמצטבר בגרון בעת הקריאה כלפי רופאי בית חולים ומפקדי צבא ולא על החסד ממיס הגרון שבסיום. ובכלל, תאמינו לי, לא אמרתי כמעט כלום. אבל כן כתבתי משהו, כי על ספר כזה לא שותקים.

שרון על ורד הלבנון