לקרוא את אמן הסיפור הקצר זה קצת כמו להיות עד לתאונת דרכים , לגשת שניה אחרי התאונה לנהג ההמום, לגרד לו את הפצע, לשפוך קצת מלח ולבדוק אם כואב לו, אחרי שמודאים שכואב לו שופכים קצת חומצה וצועקים עליו שיסתכל לאן הוא נוהג.כולנו מסתכלים על אירועים מסויימים בחיים ומתים להיות הילד הקטן שצעק על המלך שהוא ערום (בטח היום הוא גם היה מוסיף קליפ ליו טיוב עם הכותרת תראו איזה קטן יש למלך). מאיה ערד מצליחה לעשות את הבלתי יאמן, לגרום לך להמשיך לקרוא סיפור כשמעמוד לעמוד הסלידה שלך מהגיבור רק מתגברת. אני מודה שאני רק בשליש מהספר אבל בנתיים הספקתי לקרוא את המניפסט בו היא קוברת את הסיפור הקצר , מניפסט אותו ניסחה ושמה בפיו של ד"ר לספרות שמשאיר את האייקונים הגדולים ככאלו שהתחמקו ממלכודות הסיפור הקצר (למרות שגם אליהם נראה שהביקורת רלוונטית) . אני ממשיך לקרוא בספר כי מאיה ערד הצליחה לגרום לי לרצות לראות את הגיבור נופל. לא תמיד חייבים לאהוב את הגיבור, יש קו דק בין אהבה לשנאה והשנאה כאן גוברת יפה מאוד השנאה על האהבה. שילוב של סיפורים קצרים בתור חלק מרומן הוא טריק ספרותי שמאפשר להכניס סגנונות ניתוחים ספרותיים ומשחקים שונים בתוך ספר אחד.  מרבית הסיפורים הקצרים שבספר הם לא סיפורים שהייתי  אוהב. אבל כחלק מהעלילה וקריאת הניתוח שבא אחריהם גורם לך לקרוא, שוב כמו בתאונת דרכים אתה לא יכול שלא להיות אחד מהסקרנים שתוקעים את כולם בפקק. בכריכה האחורית של הספר כתוב "בתוך הקומדיה של אדם טהר-זהב". לא הייתי קורא לסיפור הזה קומדיה, יותר טרגדיה, בסופו של דבר אנחנו אוהבים קומדיות אבל נמשכים יותר לטרגדיות. מומלץ.