ניגשתי לקריאת הספר בסקרנות רבה. ליואל הופמן יש הילה של סופר בון-טון שכותב ספרות גבוהה שלא כולם מבינים, ורק מי שמבין אותה עבר את מבחן הקבלה האינטלקטואלי שברור שהיא מבקשת להציב. ובכן, צר לי. נדמה לי שנכשלתי במבחן.

ההתחלה מצוינת: פנייה ישירה אל הקורא, מילה על כתיבה, ותחושה של הבטחה גדולה. מבחינתי, כעבור שורה, ההבטחה מתחילה להתפוגג. כמה עמודים נוספים, וההבטחה כלל אינה עומדת על סדר היום. הסיפור שחשבתי שאני מתחלה לקרוא כלל לא יסופר כאן.

הופמן כותב את ספרו זה – כמו גם את ספרו הקודם, שרק רפרפתי בו – על הגבול שבין שירה לפרוזה, ברצף של מכתמים אסוציאטיביים אשר אינם מצטרפים לכדי סיפור קוהרנטי. הספר נכתב בגוף ראשון, אולם הדובר, המהווה את הציר המקשר שבין הפרקים-מכתמים השונים אינו גיבור הספר, למרות שהוא מצהיר על עצמו ככזה (בפרק המצוטט גם על גב הספר). למעשה, הגיבור העיקרי כאן הוא הביטוי על כל היבטיו: סגנונות כתיבה שונים, האפשרות ליצור הזרה של השפה ולעמוד על המלאכותיות שבה, האפשרות להביע רעיונות לא שלמים או לא מובנים, הכללים של השפה והאפשרות להתעלם מהם. בכל אלה מפגין הופמן שליטה מרשימה. ברמה התוכנית, הדובר חושף בפני הקורא את עולמו כשהוא לא מעובד וכמעט לא מתווך (וזאת בניגוד לעיבוד והתיווך הרב שנעשים ברמה הלשונית של הביטוי), ומציב בפניו את אתגר ההתמודדות עם האדם ברמה הראשונית שלו, כפי שהוא: חידתי ובלתי מוסבר. הדובר מתעקש במפורש שלא לספר סיפור "רגיל" בצורה המקובלת, אלא לחשוף את הקורא לסגנון הכתיבה הייחודי שלו ולגרום לו להתמודד איתו ועם התוכן המסוים שלו, והוא אכן מצליח לעשות כן. הסגנון הייחודי של הופמן ניכר גם בצורתו הפיזית של הספר: הספר כתוב רק בצד אחד של הדף, והעמודים אינם ממוספרים, כך שהדרך להתמצא בספר היא על סמך מספור הפרקים.

זהו ספר שכדאי לקרוא, גם כדי להכיר תופעה מעניינת בספרות הישראלית החדשה, וגם לאור יופיים מכמיר הלב של חלק מהפרקים. עם זאת, יש להתאזר בסבלנות נוכח ההתחכמויות שבו, ולהיות מודעים לכך שאין כאן עלילה של ממש. אלה הם קטעי סיפורים שאינם משתכללים כדי נראטיב שלם. הסיפור כאן, קצת כמו ביוליסס, הוא טכניקת הכתיבה. המוקד הוא יותר בסגנון מבתוכן.

מאת שרון