לפני כמה זמן העסיק את מחשבותי השיר של לו ריד "יום מושלם". חשבתי על הפרפקציוניזם שדוחה את החיים האמיתיים, על הקשר בין ציניות לרומנטיקה (לו ריד הוא רומנטיקן מר מאוד), ועל אידיאות אפלטוניות. ואז קראתי סיפור קצר של הרוקי מורקמי, שנקרא "יום מושלם לקנגורו". הכותרת הזכירה לי את השיר של לו ריד, אבל היא מצאה חן בעיני הרבה יותר, כי לא מדובר בשלמות מוחלטת (ואיך אפשר להשיג דבר כזה), אלא בשלמות של היבט מסוים: מושלם לקנגורו. חוץ מזה השם נשמע מוזר ומסקרן כיאה למורקמי. ואמנם, לא רק השם אלא הסיפור כולו הקסים אותי כל כך. זה סיפור על זוג שרוצה לראות גור קנגורו בגן החיות, אבל לוקח חודש עד שהם מצליחים להגיע לשם: פעם כואבת לה השן, פעם הוא צריך לסדר משהו בעירייה... ומורקמי, או המספר, מציין שהוא לא רוצה לדבר במילים גדולות, אבל כאלה הם החיים. ובדיוק כך, כאלה הם החיים, ומורקמי לא שופט אותם אלא מציג אותם מתוך אמפתיה: את החרדה המוגזמת-כביכול של בת זוגו של המספר, שמא יחמיצו את ההזדמנות לראות את הגור – וכן עוד הרבה עניינים אחרים המופיעים בקובץ הסיפורים שלו (שיצא בכתר בתרגום עברי של עינת קופר), "ערבה עיוורת, אישה נמה".

באחד הסיפורים, אישה צעירה נוטה לשכוח את שמה. טיפול פסיכולוגי לא קונוונציונלי מוביל לשאלות של אהבה, קנאה והדחקה, אבל גם לקוף מדַבֵּר שגונב שמות. ככה זה בעולם של מורקמי. בסיפור אחר המספר, שעוסק בכתיבה ואולי הוא בן דמותו של מורקמי, מודה שלבו נמשך תמיד אחרי דברים מוזרים, ומגולל אפיזודה משונה בחייו: נדבקה לגבו דודה מסכנה, וכל אחד ראה בה משהו אחר: אחד את אמו, אחר את הכלב שלו שמת מסרטן, וכן הלאה. בריאיון טלוויזיוני הסופר – שדודה מסכנה דבוקה לגבו - לא מצליח ממש להסביר למראיין מהי מטאפורה, אבל מורקמי מצליח לעשות צחוק מהתקשורת.

אבל יותר מאשר את מורקמי המוזר והמצחיק, אני אוהבת את מורקמי המפליא בדקויות רגשיות. בסיפור על איש ואישה שניהלו רומן, ואחרי שבני זוגם גילו ונפרדו מהם הם מנסים לבנות חיים חדשים יחד, מורקמי מפליא לתאר את התלישות שלהם, את תחושת חוסר הממשות הקיומית של אדם שנעקר מחייו ומזהותו. הוא מדייק מאוד גם בסיפור פנטסטי דמוי אגדה על אישה שנישאה ל"איש הקרח", שבניגוד למצופה אינו חסר רגשות. הוא אוהב את אשתו, והקרחיות שלו מתבטאת דווקא באופן שבו העבר משתמר בו ואינו מאפשר תנועה קדימה. באגדה העצובה הזו מורקמי ממחיש גם את הדינמיקה ההרסנית שסביב קשרים שנויים במחלוקת (ולא רק בהם עצמם): משפחתה של האישה מתנגדת לנישואים ומחרימה את הזוג, וכך רעייתו של איש הקרח אבודה ובודדה עוד יותר. והסיפור הכי יפה בקובץ, בעיני, הוא "הפולקלור של תקופתנו": המספר, נקרא לו מורקמי לשם הנוחות, מציג בפנינו דמות של נער שלמד אתו בתיכון בשנות השישים, "מלך כיתה" מושלם ומשעמם, ואת חברתו המושלמת והמשעממת; כעבור שנים, במפגש מקרי במסעדה, מספר אותו מלך כיתה למורקמי את סיפור אהבתו לנערה ההיא, יושיקו. יושיקו החשיבה מאוד את המוסכמות החברתיות ורצתה להתחתן בתולה. לכן המגע בינה לבין החבר שלה, שנשאר חסר שם בסיפור, התמצה בליטופים מתחת לבגדים. החבר של יושיקו רצה מאוד לשכב אתה, לא רק מתוך תשוקה מינית אלא מתוך צורך עמוק להרגיש קרבה ושייכות. הוא הציע לה נישואים כמה פעמים, ובינתיים כבר החל ללמוד באוניברסיטה בטוקיו הרחוקה והמנוכרת. ויושיקו המשיכה בשלה, לא מוכנה לשכב אתו וגם לא להתחתן אתו כי היא "אמורה" להתחתן בתולה, עם מישהו מבוגר ממנה, ולרכוש את הביטחון הכלכלי והחברתי הנכסף. לבסוף היא מבטיחה לו הבטחה משונה: היא תשכב אתו אחרי שתתחתן. והאופן שבו הבטחה זו מתממשת-לא מתממשת כעבור שנים הוא שמניע את האיש לשפוך את לבו לפני מורקמי.

לא ברור לי מה סוד קסמו של הסיפור הזה – אולי המבט האמפתי העצוב על שני אנשים, שזקוקים כל כך לביטחון אבל מנסים להשיג אותו בדרכים סותרות; אולי הפער בין התדמית השאננה של מלך ומלכת הכיתה לבין הכאב והבדידות שמאחוריה; ואולי הקסם שבגישושים מיניים ראשונים, והאפשרות – אם אכן יש כזאת – לחדש אותם ולחוות שוב את הקסם גם אחרי שנים. ובכלל, אפשרות התיקון כעבור שנים. אבל זה לא רק זה. אצל מורקמי זה אף פעם לא רק זה; זה אף פעם לא משהו שאפשר לבטא אותו במלואו במילים.

(הקטע פורסם בעבר בבלוג שלי באתר של כתר; לי)