"רואים את הלב" / סמואל בנשטרית. מצרפתית: לי עברון-ועקנין

הספר הזה, המתאר בסה"כ מס' שעות מצומצם בהם מחפש המספר, שרלי בן ה-10, את אמו שנעצרה, משום מה, על ידי המשטרה, כתוב ברהיטות וברגישות ומכיל עולם ומלואו.

קשה לצפות לאבחנות מדויקות, לרגישות ולרהיטות שכזו מנער צעיר, ובכל זאת משכיל סמואל בנשטרית הכותב לשכנע שאכן, זוהי לשונו של נער מבריק וחסר השכלה.

זהו סיפור מכמיר לב, הכתוב בגוף ראשון, על שרלי – בן לאם חד הורית, מהגרת קשת יום המתנהגת באצילות מלכותית, ואח לנרקומן שהיה פעם נער מבריק גם כן.

לכאורה, זהו סיפור ממוקד המתרחש בזמן מוגדר ובמקום מסוים מאוד. אבל האפיונים המקומיים של הפרבר הזה בצרפת יכלו בקלות להתאים למקומות רבים בישראל. ולא רק. כי פרברי העוני, משום מה, נראים דומים בכל מקום.

השילוב בין הבניינים המכוערים שחלקם עלוב ומוזנח ולצידם יש גם כאלה ששומרים על חן ומראית עין של בית. אוסף החנויות שמהוות מרכז מסחרי, שכמו הרבה מרכזים מסחריים מורכב מחנויות  רפאים, שהמוכרים בהן  נראים כאילו גם הם מאחרים את זמנם ושייכים למקום אחר, אולי מאה אחרת...אחרי הכול, כולם הלכו לקניון. 

אבל העוני והסביבה המוזנחת אינם העיקר. המטריד מכל הוא שהילד הזה, שהלב יוצא אליו, יכול להיות כל אחד מילדי הפליטים שאנו רואים עוברים לצידנו מדי יום.

בולטים בצבעם, אבל כ"כ שקופים.

כי שרלי באמת הוא מי שהלב שלו חשוף לחלוטין, אבל למעט מאוד אנשים אכפת מה מתרחש בלב היפהפה הזה.

ואלו שאכפת להם - שקופים כמותו. לא באמת אנשים בעלי אמירה בחברה הרגילה  שהשגרה שלה מורכבת ממרקם חיים אחר... 

כי מי באמת מביע דאגה לגורלו של הילד שמחפש את אמו? זוג הזקנים שאמא שלו מטפלת בהם, החברים לבית הספר ולבניין. והחברים הנרקומנים של אחיו. 

לכל אנשי השוליים הללו יש יכולת מוגבלת לעזור ולסייע לילד שכל כך זקוק לעזרה כרגע.

ולכן, התחושה העיקרית שיצאתי ממנה אחרי שסיימתי לקרוא בספר היפהפה הזה, שגיבורו אכן חודר אל הלב, היא תחושה של מועקה והרהורים נוגים.

תחושה שיש אנשים שלא משנה בעצם מהן האיכויות והכישרונות שגלומים בהם. הם נדונו להיות שקופים וחסרי יכולת לשנות את גורלם, או אפילו לשאתו.

עיקר כוחו של הכותב, בעיני, הוא היכולת להביא את הנוכחים השקופים הללו לאור. ולשעה קלה לגרום לנו לראות להם את הלב . ספר חובה. לדעתי.

מאת זלפה שלמה

האסופית / לוסי מוד מונטגומרי. מאנגלית: טלי נתיב עירוני

אן מאבונלי / לוסי מוד מונטגומרי. מאנגלית: טליה דאי

אן שרלי / לוסי מוד מונטגומרי. מאנגלית: טליה דאי

בית החלומות של אן / לוסי מוד מונטגומרי. מאנגלית: אלאונורה לב

כל מי שניגש לכתוב על "האסופית" על שלל המשכיה, ניגש בחרדת קודש נוסטלגית. מי לא קראה את עלילות היתומה הג'ינגית בילדותה, ועל מי לא הילכה קסם?

  הספרים הללו גם הוסרטו באינספור וריאציות, ואין ספק שהגדילה עשות מכולן השחקנית שגילמה את אן בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ושינתה את שמה ל"אן שרלי" בעקבות כך.

בקנדה נבנתה "החווה הירוקה" המשמשת מרכז מבקרים ואטרקציה תיירותית  להמוני מבקרים העולים לרגל אליה.

אין ספק שהספרים הללו ודמותה של אן הן מהסדרות המצליחות ביותר של ספרות הילדים והנוער במאה הקודמת, ובכל זאת, כשאני מתייחסת לספרים הללו עכשיו, ובמיוחד לספר האחרון בסדרה, יש בי סוג של אכזבה.

ב"בית החלומות של אן" אומרת אחת הדמויות: "צריך לדעת מתי להפסיק לספר סיפור". וההרגשה שלי היא שגב' לוסי מוד מונטוגמרי, הסופרת, לא ידעה להפסיק בזמן.

אן שרלי – הילדה והנערה - היתה מלאת דימיון וכישרונות. היא הצליחה -בספרים הראשונים – לשנות את חייהם של כל מי שהיה לידה. לשפר את אבונלי, להפוך אנשים מרירים ושונאי אדם לטובי לב וחביבים. היא היתה חלוצה, דמות נשית - שבעולם של גברים הלכה להשיג לעצמה השכלה וחיה חיי קולג' עליזים עם חברותיה הסטודנטיות, באופן שמאוד דומה לחיי האשה המודרנית היום.

ובסופו של דבר, בספר האחרון בסדרה - מה היא עושה? מהווה רעיה טובה לבעלה, הרופא המוצלח, מגדלת את ילדיה ומעבירה את המסר שאין דבר נפלא יותר ממשפחה.

כשרונותיה ודמיונה המפותח התפוגגו עת הפכה למטרוניתה מכובדת, ובקרוב סביר להניח שתהפוך להיות סוג של רייצ'ל לינד, שמתערבת ומשיאה עצות למי שזקוק לכך ולמי שלא. אשה טובת לב - אך לא מסוג האנשים שמשנים במשהו את אופיים של האנשים שהם באים איתם במגע, או את העולם בכלל.

אולי הציפיות שלנו מוגזמות, ואולי זהו שיקוף הולם של ההתפכחות הכואבת, של מי שחשב בילדותו שהעולם מונח לרגליו ובסופו של דבר מוצא עצמו מתעסק בדברים טריוויאליים. קטנוניים. מי שהיו לו פעם עיניים לראות רק את יופי העולם, ועכשיו - עכשיו הוא בקושי מסוגל לראות מעבר לבלגן שבביתו הקט.

למרות האכזבה מהדרך בה מסתיים סיפורה של אן שרלי, הספרים הראשונים עומדים בזכות עצמם וראויים לכל שבח. הסופרת מיטיבה לתאר קהילה קטנה על שלל דמויותיה, להראות את אינספור ההתחרשויות המתקיימות בעולם של שיגרה, ואת דמותה של אן – המגיעה כנטע זר והופכת לעץ עמוק שורשים בעיירה הזו.

כשקראתי לראשונה את הספרים הייתי ילדה, ועלילותיה של אן שעשעו והלהיבו אותי. היום, ממרחק השנים, הלב נחמץ על הבדידות של מתיו ומרילה, ועל היתמות והסבל שבמעבר ממשפחה אומנת אחת לאחרת, שילדה קטנה היתה צריכה לעבור. לא מעט כאב ועצב יש בספרים הללו, יחד עם אופטימיות, הומור ואהבת אדם.

ולמרות שאן שבספרים לא הצליחה לעשות שום מהפך משמעותי בסופו של דבר, הרי שהספרים הללו הצליחו לגעת בנפש כל מי שקרא בהם, ולהפוך לפריט חובה בספרייה של כל ילדה.

מאת זלפה שלמה

העדינות/ דויד פואנקינוס. מצרפתית: לי עברון-ועקנין. עורכת התרגום: תמי בורשטיין

לספר הזה יש איכות של חלום. אולי בגלל שרוב הדברים שקורים בו מתוארים דרך תת ההכרה ולא דרך ההתרחשויות.

בשונה מספרים רבים, בהם העלילה והאירועים מכתיבים את הקצב, והרגשות של הדמויות מוכנסים לסיפור בהתאם לצורכי העלילה, הרי שפה, קצת כמו בחלום,  המהלכים של הדמויות נקראים מנקודת מבט של זרות.

פרויד מדבר על מנגנון הגנה בשם "בידוד", המופיע בחיינו בדרך כלל במצבים קשים. מנגנון זה שומר עליך מהקושי על ידי העובדה שאתה רואה את עצמך מבחוץ, כמו בסרט. כמו בחלום.

וכך, אנו פוגשים את נטלי פוגשת בפרנסואה בסוג של חלום רומנטי מתקתק, מאבדת אותו בסוג של סיוט, ומתחילה קשר חדש שנראה גם הוא כסוג של הזיה.

לכאורה, אינספור דרמות מתרחשות בספר, אבל שום דבר לא נראה באמת פוצע. כאילו ישנו מנגנון ששומר על הומור ואיפוק וריחוק - שלא יאפשרו לך, הקורא, להיכנס עמוק מדי לעלילה ולהזדהות יתר על המידה עם הבריות המתוארות בה.

וכמו בחלום, בו מופיעים לא פעם דברים לא קשורים, שייתכן שמעידים על דברים משמעותיים שהתת מודע שלנו רוצה להגיד לנו, כך גם בספר. בין אירוע אחד למשנהו יכול הסופר לספר לנו על פריטי טריוויה כמו תוצאות משחקי הכדורגל ביום מסוים, מהם המצרכים הנדרשים להכנת ריזוטו אספרגוס, ודוגמאות למספרי טלפון מהמאה הקודמת.

לכאורה אין היגיון בכל האינפורמציה הזו. חלקה גם חסרת כל ביסוס מציאותי ואין ספק שהיא פרי מוחו של הסופר (כמו "השירים שג'ון לנון היה כותב לו היה חי היום") אבל כמו בחלום, גם פה דברים שלא קשורים נראים לך הולמים את המצב באותו רגע – ואם תלך לפרשן חלומות מנוסה (או למבקר ספרות ראוי), מן הסתם ייתן לך גם הסבר מפורט לכל אחד מהאלמנטים השונים שנראו בחלומך (או בספרך).

למרות כל האמור לעיל, חשוב לי לציין כי הספר קריא מאוד, התרגום מצוין וקולח, מס' העמודים קצר

(174 ), ובכל זאת הוא איננו נקרא בנשימה אחת. שכן הוא גורם לך להתעכב על לא מעט משפטים בו.  להשתהות. לבחון.  יש שם לא מעט קטעים שמתייחסים למערכות יחסים, לבני אדם, לאובדן, לכאב ולאהבה. אמיתות ידועות שמובאות בבהירות חודרת, אחרת. אצטט אחד שנגע בי במיוחד:

"השעון הגופני שלנו איננו הגיוני. בדיוק כמו שברון הלב שלנו באהבה: אדם אינו יכול לדעת מתי יתאושש. ברגע הקשה ביותר של הכאב חושבים שהפצע יצרוב תמיד. ויום אחד נדהמים כשלא חשים עוד את הכובד הנורא. איזו הפתעה היא לגלות שהאומללות נעלמה. מדוע באותו יום? מדוע לא אחר כך או קודם לכן?..." (עמ' 70 )

אין היגיון ביקיצה מן הכאב, אין היגיון בצלילה אליו. זהו משהו שרירותי של גופנו, שחזק מאיתנו. כמו חלום שאדם חולם ולא מסוגל לשלוט בו, וכשהחלום נעים, כמו הספר הזה, היקיצה נראית לא הכרחית. אבל גם לא לא רצויה.

מאת זלפה שלמה

"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" / יונס יונסון. משוודית: רות שפירא

בנעורי, היו פופולאריים רומנים עבי כרס שהתחילו את סיפורם באנשים זקנים, שמעט מאוד עמודים הוקדשו לזיקנתם. רוב הספר לקח אותך לימיהם כאנשים צעירים שנאבקים על מנת לבנות אימפריה - וכעת, ברגעים האחרונים שלהם מנסים למצא יורש ראוי או להותיר צוואה הולמת.

בכלל, אנשים זקנים מעולם לא היו פופולאריים בספרות. ("הזקן והים" של המינגווי הוא היחידי שאני מעלה בדעתי כרגע כיצירה שזכתה להכרה ומתארת זקן...)

גם ביהדות, המכבדת ומאדירה את כבוד הזקנים, מצוטט ר' יהודה בן תימא בפרקי אבות (משנה כד'): "בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם."

לאור כל הנאמר לעיל, אין ספק שכבר שם הספר "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" מעורר סקרנות ותהייה.

ספר על זקן? בן מאה? שיצא מהחלון? ונעלם?

ואכן, זה הוא ספר אחר לחלוטין מאותם רומנים שציינתיי בתחילה שהתייחסו לזיקנה. שכן הוא מתאר את ההווה של הזקן הזה כמלהיב ועתיר הרפתקאות. כולל בריחה מהרשויות ומכנופיות פושעים, רצח וגניבות.

הספר הזה מפתיע לא רק בגלל ההווה הייחודי ועלילות הזקן והחבורה העליזה שמצטרפת אליו, אלא גם בתיאורי העבר של אותו האיש.

הספר כולו זרוע בתיאור השתתפותו של גיבורנו בכל המאורעות החשובים שקרו במאה ה-20. מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השנייה, רוסיה הסובייטית והדיקטטורית, ההפיכה בסין, צפון קוריאה,  מרד הסטודנטים בצרפת, בכולם היה לזקן שלנו חלק משמעותי ששינה את פני ההסטוריה והפך אותה למה שאנחנו מכירים היום. למרות שהוא, לעולם, נשאר בצל.

ספר "רגיל" היה בוחר במאורע היסטורי אחד ומתמקד בו, ואולי היה מצליח לשכנע את הקוראים שיש דברים בגו, אבל אירוע ועוד אירוע ועוד אירוע, ותמיד הבחור שלנו הוא זה שמשפיע באופן מוחלט על מהלך העניינים?

באיזשהו שלב הופכים הדברים לכה מופרכים, עד שאי אפשר שלא לגחך כשקוראים אותם. וזו בעצם מעלתו של הספר. הוא כתוב בהמון הומור. לועג להיסטוריה, לועג למימסד, לועג למגבלות הגוף (אדם סורס בגיל צעיר, אך בגיל שבו אחרים חולפים מהעולם לומד שהסירוס לא היה מושלם והוא אכן יכול לתפקד כגבר...) ואולי לועג קצת גם לנו, שלא חשבנו בכלל שאפשר לצפות מאנשים בני מאה שיספקו לנו חומר מעניין לקריאה ושיעשו דברים מרתקים. שגם אם עברם מפואר, הרי שההווה שלהם לא יכול להיות משהו אחר ממימסד שנותן להם ג'לי בצהריים וארוחת ערב בחמש.

גם בסוף הספר עולה כי בן המאה שלנו לא עובר בטל מן העולם, אלא יש לו עוד הרבה מה להגיד. ויש בזה משהו מופרך, ומקסים.

מאת זלפה שלמה

המכשפה מאגם הקיכלים. אליזבט ספיר, תרגום אבירמה גולן, הוצאת כתר, 1979.

את עלילותיה של קית בת ה-16, החוצה את האוקיאנוס מאיי ברבדוס הרחוקים לאמריקה הפוריטנית  בימי טרום העצמאות שלה, קראתי לראשונה בגיל 10.

היא נראתה לי אז כל כך בוגרת, והסביבה וההרפתקאות שעברו  שייכות היו לעולם של מבוגרים שלא היה לי קשר אליו. ובכל זאת,  התאהבתי בספר, אם כי פחות הזדהיתי עם הדמות הראשית. (מצאתי את עצמי דוקא בדמות משנית שם)

לקח לי שנים להבין כמה דמיון יש ביני לבינה, אבל לא את זה בא הפוסט הזה לתאר.

"המכשפה מאגם הקיכלים" הציג לי עולם של אמריקה אחרת. פוריטנית, קשוחה, נלחמת על עצמאותה מול מלך אנגליה. מלאה מאבקים פוליטיים.

ברבדוס,  מולדתה של קית' שבאיי הודו הרחוקה,  נראתה לי כחלום קסום. זה אחד הספרים הבודדים שגרם לי לפתוח את האטלס ולחפש היכן ממוקמת ברבדוס ומה עושים תושביה היום.

הרבה סיפורים שנגעו ללבי ברבדים שונים יש בספר הזה.  היחסים של קית' עם מרסי בת דודתה המוגבלת, המהווה את מקור התמיכה והחוזק בבית.  סיפור החברות של קית' עם חנה, קוויקרית זקנה ומלאת חכמה, המואשמת על ידי אנשי הכפר כמכשפה, האשמות שמגיעות עד לציד מכשפות מפחיד. ופרודנס, ילדה זכה שחיה חיי אומללות ופחד והופכת לידידתה של קית'.

ומעל לכל, היו שם סיפורי האהבה שונים ומלאי תהפוכות. ג'ודית, ויליאם, ג'ון הולברוק, מרסי, ומעל לכולם, נאת'.  אותו מלח צעיר וגס רוח, שעד היום אני מאוהבת בו לחלוטין.

בגיל 10 לא ידעתי כמה משמעותי יהיה הספר לחיי. כמה תשובות לשאלות שאז עוד לא ידעתי שמקננות בי אמצא בו.  באותה תקופה רק ידעתי שאני רוצה לקרא בו שוב ושוב ולא יכולה להסתפק בהשאלות מהספריה. החלטתי לרכוש אותו. אני עוד זוכרת את עצמי, ילדה בת 11, עומדת ב"משביר" באלנבי, בידי 15 שקלים, והמחיר שכתוב על הכריכה הוא 17.9- שח.  אז ויתרתי.  וחשבתי שאקנה אותו בהזדמנות אחרת. כשבאתי שוב לא היה הספר שם, ואחר כך סגרו את מחלקת  הספרים ב"משביר", והיום כבר אין משביר באלנבי, אבל זה כבר סיפור אחר..

שנים חיפשתי את הספר הזה. בכל שבוע ספר הייתי הולכת להוצאת כתר, מראה למוכר בקטלוג שהספר הזה קיים, עד שקיבלתי את התשובה הסופית שהספרים אזלו וההוצאה לא מתכוונת להדפיס מהדורה נוספת. היה מוכר אחד שאפילו הציע לי לכתוב להוצאה ולהגיד שהספר חשוב לי, ואולי יש להם איזה עותק שהם יכולים לשלוח אליי...

לאורך השנים המשכתי לקחת אותו מהספריה.  פגשתי שוב ושוב את קית' בת ה-16 שהייתה מבוגרת ממני, קרובה לגילי, ולפתע צעירה ממני  יותר ויותר,  ואף פעם לא נס ליחה ולא אבד קיסמה של היצירה הזו בעיני. גם ממרום השנים.

בסופו של דבר השגתי את הספר באקראי.  צמוד למקום עבודתי היתה ספריה. ויחסי ידידות שררו ביני לבין הספרניות שם. יום אחד ראיתי שהם ערכו "שבוע המכשפות והקוסמים" ואת כל ספרי המכשפות, כולל "המכשפה מאגם הקיכלים" הציגו לראווה.

"איזה ספר מדהים זה! כמה חבל שאי אפשר להשיג אותו" גוללתי בפניהן  את התלאות שעברתי לשווא בנסיונותי לרכשו.  מאוחר יותר נכנסה אורית הספרנית למקום עבודתי.

"הפתעה! בשבילך!" אמרה ובחיוך רחב הושיטה לי את הספר. "יש לנו כמה עותקים. אז אנחנו יכולים לתת לך אותו- אבל תביאי במקומו ספר אחר לספרייה..."

הבאתי שני ספרים. גם אם היו אומרים לי להביא עשרה הייתי מרגישה שעשיתי עסקה טובה.

הספר נמצא אצלי, ועדיין אני קוראת בו. מוצאת בו כל פעם דברים שכבר שכחתי, במצעד הספרים האהובים עלי הוא עדיין מככב. ויום אחד , אני מבטיחה לעצמי, אני גם אסע לברבדוס...

וכשאני רואה את שלל ספרי הילדים שמודפסים שוב ושוב היום, אני תוהה מדוע אין איש מרים את הכפפה ומדפיס שוב את הספר המצויין הזה, שכל מי שקרא אותו התאהב בו (למרות שאולי לא כמוני...) גם לדור הילדים של היום מגיע.

ובאיחור של שנים רבות, אני כותבת את המכתב הזה להוצאה. תדפיסו אותו שוב. באותו תרגום. הוא מושלם!

מאת זלפה שלמה