אני לא יודעת בת כמה הייתי כשצפיתי לראשונה בסרט "ארוחת בוקר בטיפני´ס", עם אודרי הפבורן הבלתי נשכחת, בעלת צוואר הברבור, הסיגריה עם הפומית הארוכה והריסים העבותים, ואני לא יכולה גם למנות את מספר הפעמים שצפיתי בסרט מאז. תמיד מענג לעקוב אחרי סיפור האהבה בין הסופר הג´ינג´י לבין שכנתו המקסימה, עתירת המניירות ( she’s a real phony ), המכנה אותו "פרד" כשמו של אחיה, אבל מעדיפה להתחתן עם דיפלומט ברזילאי עשיר. "ארוחת בוקר בטיפני´ס" הוא סרט הוליוודי מופתי והוא מספק את סיפור האהבה המתבקש בלי צרימות ובלי תחושה מאולצת; אבל כשקוראים את הנובלה של טרומן קפוטה שהיא הבסיס לסרט – כפי שזכיתי לא רק לעשות, אלא גם לערוך את תרגומה הנפלא של עדה פלדור לנובלה ולעוד שלושה סיפורים קצרים - מבינים פתאום שלא אהבה רומנטית הוליוודית יש כאן, אלא ידידוּת והיקסמות, ושההיקסמות הזאת היא הסיפור הנכון לדמויות האלה.

ולא סתם "מבינים", המסַפֵּר המכונה פרד מסביר את זה בלשונו היפה כל כך של קפוטה:

"או אולי –   והשאלה הזאת מובנת מאליה – אולי הזעם שלי נבע במידה מסוימת מכך שאני עצמי הייתי מאוהב בהולי? במידה מסוימת. כי באמת הייתי מאוהב בה. בדיוק כמו שהייתי מאוהב פעם בטבחית השחורה הזקנה של אמי ובדוור שהרשה לי להשתרך אחריו במסלול החלוקה שלו, ובמשפחה שלמה שעונה לשם מק´קנדריק."

אהבה רומנטית-מינית היא נושא מרתק ולא בכדי היא שולטת בהוליווד; אבל ההיקסמויות, התאהבויות כאלה "במשפחה שלמה שעונה לשם מק´קנדריק", הן כר לעושר של דקויות מעודנות, וקפוטה הוא אמן הדקויות. גם בסיפור "גיטרה יהלומים" הוא מתאר סיפור אהבה בין שני גברים – מר שפר וטיקו פאו - שהם חברים ולא נאהבים:

"זיכרונותיו [של מר שפר] מן הימים ההם דמו לבית שאיש אינו גר בו עוד והרהיטים בו נרקבו ונעלמו. אבל בלילה הזה היה נדמה שמנורות נדלקו שוב בכל חדרי הבית, הקודרים עד מוות. ההתרחשות הזאת התחילה כשראה את טיקו פאו מגיע מבעד לדמדומים, הוא והגיטרה המרהיבה שלו. עד אותו רגע לא היתה לשֵפר שום הרגשת בדידות. עכשיו, כשנעשה מודע לבדידותו והכיר בה, הרגיש שהוא חי. קודם לא היה בו שום רצון לחיות. כי לחיות פירושו לזכור נהרות חומים שדגים שוחים בהם, ואור שמש מפזז בשער אישה."

אבל האמת היא שקפוטה פיוטי ומפליא בדַקויות גם בתיאור אהבה רומנטית "רגילה". בסיפור "בית פרחים" הוא מתאר כך את רגע ההתאהבות של אוטילי, זונה צעירה, במי שיהיה בעלה:

"בתחילה חשבה אוטילי שהוא כנראה מישהו שהיא מכירה, כי הוא הסתכל בה כאילו היא אמורה לזהות אותו. אבל איך היא יכולה להכיר אותו, אם לא הכירה מימיה מישהו יפה כל כך, מישהו שרגליו כה ארוכות ואוזניו כה קטנות? היא ראתה שהוא מההרים: כובע הקש הכפרי שלו והכחול המהוה של חולצתו העבה הבהירו זאת. צבעו היה כעין הערמון, עורו היה בוהק כלימון וחלק כעלה גויאבה, והטיית הראש שלו הייתה יהירה כמו העוף השחור-ארגמן שהחזיק בידיו. אוטילי הייתה רגילה בחיוכים נועזים לעבר גברים, אבל עכשיו היה חיוכה קטוע, ודבק לשפתיה כמו פירורי עוגה."

ובעוד מתיקות התיאור הזה עוד דבוקה לשפתי הקורא כמו פירורי עוגה, השניים האלה, אוטילי ורויאל, פוסעים "לאורך סמטה רכה שציפורים של אור שמש רפרפו בה מבעד לשׂבכת הירוק של עצי שיטה נרכנים מטה."

אצל לאה גולדברג יש "רחובות הלומי אהבה", אבל אני לא זוכרת ביטוי מרגש יותר להתאהבות והיקסמות מהסמטה הרכה הזאת של טרומן קפוטה.  והקורא את "ארוחת בוקר בטיפני´ס" פוסע בעצמו בסמטה רכה. תענוג.