את "זכרונות אחרי מותי" לא כתב יאיר לפיד, אלא יוסף לפיד.

כלומר, יאיר לפיד כתב, וכשקראתי את הספר ידעתי שיאיר לפיד כתב, אבל הרגשתי שטומי כתב את הספר, שמעתי את קולו, דמיינתי אותו כותב. בסופו של דבר.

יאיר לפיד כותב את אביו. אפילו טומי לפיד לא היה יכול לכתוב משהו כל כך "לפידי"...

בשפה קולחת וזורמת, מתאר לפיד את ילדותו העשוקה בגטו, את העלייה לארץ שבה נאלץ לקבל פקודות בשפה שלא הבין, את עבודתו ב"מעריב" בצל עזריאל קרליבך, את שנותיו בניהול רשות השידור, את "פופוליטיקה", את שנותיו בפוליטיקה ולסיום הוא תיאר את מותו.

כשהוא סיפר על השואה, כמעט בכיתי.

כשהוא סיפר על "פוליטיקה" צחקתי בקול רם.

ואולי זה מה שטוב בספר, זה ספר עשיר. זוהי אוטוביוגרפיה טעונה ברגשות סותרים, מנוגדים וקשורים בדיוק כמו החיים אותם האוטוביוגרפיה מנסה לתאר.

ולסיום, אצטט ממש את המילות הסיום של הספר, המשקפות בדיוק את מה שכל כך אהבתי בו:

"איני יכול לטעון שראיתי את 'חיי עוברים לנגד עיני', אבל הייתי במקום שלו, והבנתי את חיי, והבנתי את מותי, והייתי שלם עם שניהם.

ואז הנשימות נפסקו.

והייתה חשיכה.

אני יודע שיש כאלה שרוצים לדעת מה קורה אחר כך.

אחר כך אין כלום.

אמרתי לכם."

מומלץ בחום! חובת קריאה מוטלת על כתפיכם!

מאת הצפרדע

עוד על "זיכרונות אחרי מותי"

יאיר לפיד כתב את טומי לפיד. בן הכותב ספר על אביו, מפיו. כמה כוח וכמה אהבה צריך, כדי לכתוב ספר כזה. אשרי האב שזכה לבנים שיכתבו כך, אחרי מותו. לא קראתי ספרים של יאיר לפיד, ולא חלילה כי יש לי דבר נגדו, נהפוך הוא. איש נאה, נעים הליכות. הגיגיו הפרושים על דפי העיתון, מוצלחים ואף מופצים ברבים ברשת. יש לי משהו נגד תרבות ה"מגה", או ה"מולטי". "מגה סלב", "מולטי טאלנט". אנשי תקשורת שהם גם דוגמנים וגם שחקנים וגם עיתונאים וגם סופרים ומה עוד ? לאונרדו דה-וינצ'י היה איש אשכולות, רובנו מצטיינים בתחום אחד, או שניים ואני מעריכה מאוד, אנשים המצטיינים בתחומם.   את הספר הזה הרגשתי שאני חייבת לקרוא עכשיו. טומי שייך לזן אחר של פוליטיקאים ואנשי תקשורת, אנשי יושרה, ההולכים אחר האמת ולא אחר הרכיל. בן הכותב ספר אוטוביוגרפי מפי אביו, בקולו של אביו, לאחר מותו, ראוי להערכה ולהערצה, למרות ואולי בגלל שמעולם לא הערצתי איש, מלבד את אבי ואמי. רציתי לקרוא את הספר הזה, גם בגלל שרק המחשבה עליו, גרמה לי לדמוע ואני לא דומעת בקלות. הספר מרתק, פשוט מרתק. לא רציתי ולא יכולתי להניחו מהיד. יאיר הצליח למלא את משאלתו, לדבר בקולו של טומי. בהתחלה היה לי קצת קשה, להתנתק מתמונת הבן ולשמוע את האב, אבל מהר מאוד גיליתי שזה טומי מדבר. את טומי אני שומעת. הרבה פעמים כעסתי כאשר טומי פרש את משנתו הכלכלית בתקשורת, ואיתו אי אפשר היה להתווכח. אני חונכתי על פי תורתו של מארקס, עסקתי תמיד בתפקידים, שמהותם סיוע לאוכלוסיות מוחלשות. לעתים בהתנדבות, לעתים ב"חצי התנדבות". ראיתי אנשים רעבים, מעוטי יכולת, חסרי אונים, מפשפשים בפחים. התפיסה הכלכלית של טומי רחוקה מאוד מהתפיסה הכלכלית והחברתית שלי. בכל זאת, כאשר קראתי את הספר, הבנתי מדוע הוא חשב כך. "האדם הוא תבנית נוף מולדתו", או אולי  "מכלול כל הטעויות וההצלחות של חייו" . חייו הקשים, פרושים על דפי הספר, מלמדים אותנו משהו על הילד שנולד וגדל בבית משכיל, בורגני, נהנתן ואיבד הכל ביום אחד. הוא איבד את משפחתו, ביתו, רכושו וכמובן את ביטחונו. כאשר המלחמה הסתיימה והוא סוף סוף הפסיק לפחד, הוא נאלץ לחלוק "כלום", עם כולם. כשעלה ארצה, כמו רבים אחרים, הוא חי תחת מדיניות הצנע, וראה כיצד מעטים ובודדים אכלו שמנת קוויאר. גם הוא רצה. הכל. רק מי שמכיר את טעמו של הקוויאר, יכול לערוג אליו. ומי שצובר כוח ורכוש בעשר אצבעותיו, ראוי לכל טוב, אני מעריכה אנשים שהשיגו הכל בכוחות עצמם. טומי למפל שנולד וגדל בנובי סאד שבהונגריה, בבית אמיד, לאב משכיל. היה לטומי לפיד עיתונאי ופוליטיקאי ישראלי. הדרך שעשה בנחישות, בכוח רצון ראויה להערכה. גם מי שחלק על דעתו יכול לומר, האיש ראוי לכך, ולו רק בגלל היכולת שלו להלחם על האמת שלו, כמי שנלחם על חייו. בכוח השכנוע שלו, הוא סחף אחריו רבים אחרים, והצליח להשפיע על הפוליטיקה והתקשורת הישראלית. " הייתי האתיאיסט המפורסם ביותר בישראל, אויבה המוצהר והמר של האורתודוקסיה, אבל ייצגתי-נאמנה אני מקווה- את הגורל היהודי כולו. הייתי שנוא, אבל פופולרי להדהים. אינטלקטואל אירופאי משכיל ומנומס, וטריבון אדום לחיים שהתקפי הזעם שלו היו אגדתיים. שוביניסט שמרן שידע להעריך גזרתה של אישה יפה, ובעלה האוהב של סופרת פמיניסטית נודעת שהקים את עיתון הנשים הראשון במדינה. סנוב תרבותי שאהב את רמברנדט ומוצרט וברכט, ונואם עממי ששלהב את ההמון בססמאות של שורה אחת. שמאלן שתמך בחלוקת הארץ, ולאומן ימני שעליו הטיל מנחם בגין לנהל את תחנת הטלוויזיה היחידה במדינה. הייתי יתום שירד מן האונייה כשרק מכנסיו לגופו, ובורגני אמיד שהכתים את עניבתו בטובות שבמסעדות אירופה" עמ' 5 צחקתי לא פעם כשטומי תיאר את החיים, בעולם התקשורת והפוליטיקה, ואת מצבי האבסורד שהם מזמנים. דמעתי לא פעם, רק מהמחשבה על ספר הפרידה הזה, שנכתב ודאי בדמעות של אהבה. "יאירי, האם אתה מרגיש עכשיו את ידי המונחת על ראשך ? יד חמימה ושמנמנה ורכה המלטפת אותך עד שהרעידה האחרונה בכתפך נרגעת ?  האם אתה זוכר את המכתב שכתבתי לך בבר מצווה שלך ? "אתה התשובה הפרטית שלי," כתבתי, "לבר המצווה שלי., לנאצים, לגורל היהודי בגולה, למותו של אבי." חזור לכתוב ילד שלי. תן לי להמשיך לספר לך את סיפור חיי. ניסיתי ללמד אותך הכול כשעוד היינו יחד, אבל אסור לנו להרפות דווקא בשיעור האחרון: גם כשאין אנו יודעים מה לעשות, אנחנו ממשיכים לעשות. אין פתרון אחר." עמ' 217 בעברית יפה וקולחת, יאיר לפיד נפרד באהבה רבה, מאביו. הספר מקסים, נוגע ללב בכנות שלו, מומלץ מאוד !!!

מאת דורית ישראל-בשארי, התפרסם במקור באתר של נוריתהה

עוד על זיכרונות אחרי מותי