שלוש נשים חזקות / מרי נדיאי. מצרפתית: עדה פלדור

יש ספרים שאני אוהבת – מאוד, כמו נניח "גאווה ודעה קדומה", יש ספרים כמו "ארוחת ערב" שהייתי ממליצה לאחרים להתרחק מהם כמו מאש כי בעיניי אין בהם כלום חוץ מרוע. ובין שני הקצוות האלה יש מעט מאוד ספרים שאני לא ממש יודעת מהי עמדתי לגביהם, ואם מישהו ישאל אותי באופן פרטי האם הייתי ממליצה לו לקרוא את הספר, הייתי כנראה חוקרת אותו קצת לגבי סוג הספרים שהוא אוהב, אומרת שבעיניי הספר בעל ערך אך יש בו בעייתיות מסוימת  ומודה בכך, במקרים מסוימים (במיוחד כשהמדובר בשואל שאת דעתו אני מעריכה) שעיקר ההמלצה שלי נובעת מהסקרנות לדעת מה השואל לדעתי יחשוב עליו. הספר "שלוש נשים חזקות" הוא אחד מאותם ספרים בודדים שנמצאים בקטגוריית ה"מעניין אותי מה תחשבו עליו". ואולי זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שזו הסיבה שאני הגעתי לקרוא בו בכלל, לי היקרה הייתה סקרנית לגבי דעתי עליו.

הדבר שאני הייתי סקרנית לגביו עם סיום הקריאה היה מדוע נבחר שמו של הספר להיות "שלוש נשים חזקות" מפני שלמרות מה שנכתב על הכריכה האחורית של הספר שהמדובר ברומן בן שלושה חלקים שנורה, פנטה וקאדי הן גיבורותיו, הרי שהחלק השני שמספר על פנטה מסופר בעצם מנקודת מבטו של בעלה רודי, ואפשר לומר שהסיפור הוא עליה ממש כמו שאפשר לומר שלסיפור סינדרלה היה צריך לתת את השם "הנסיך החכם" או משהו כזה, יכול להיות שהנסיך  בסיפור סינדרלה הוא אכן חכם אבל אנחנו לא באמת יודעים את זה כי אנחנו כל הזמן רק רואים איזושהי הצטיירות תדמיתית שלו בעיניי יתר הדמויות.

תהייה נוספת שעלתה בי בעקבות הקריאה הייתה מה בספר הזה הופך אותו לספר אחד ולא לשלושה סיפורים שונים, כיוון ששני החלקים הראשונים לפחות הסתיימו באופן שהשאיר אצלי את ההרגשה שהדברים עדיין לא פתורים עד הסוף, ושאני סקרנית לדעת מה יעלה של בגורל הדמויות בהמשך, אך המחשבה שבחלק האחרון נגלה עוד מידע על גיבורי החלקים הראשונים התפוגגה עם סיום הקריאה ממש כמו המחשבה שבחלק השני נגלה משהו נוסף על גיבורי החלק הראשון. נכון שהדמויות מוזכרות גם בחלקים שאינם מספרים עליהם, אבל זה באמת אזכור חסר משמעות אמיתית לסיפור שמופיע בחלק שלהן, אלא אם כן כמובן המסר הוא שלכל דמות חסרת משמעות ככל שתהיה בסיפור אחד יש סיפור שלם משלה לספר.

שלושת חלקי הרומן מתוארים על גבי כריכת הספר כ "שלושה סיפורים, שלוש נפשות קרועות בין אירופה לבין אפריקה" ויש שם כנראה בין היתר גם סיפור שדן במצב המהגרים ובמצבם של אלה שהם לא כאן ולא שם, אבל אולי בשל המרחק הגאוגרפי, והידע הלא ממש קיים שלי בבעיות של צרפת והמהגרים אליה, הסיפור הזה די עבר לי מעל הראש, ומה שיותר דיבר אליי הוא התחושה של הדמויות שהם לא כאן ולא שם מבחינת החוץ (האנשים סביבן) והפנים (תחושות גופניות, נפשיות) האישי שלהן. באופן מעניין אנו רואים אצל כל הדמויות שבשעה שהן מנסות לפתור את הבעיות החיצוניות שלהן - בעיות שיוצאות מכלל שליטה מהר מאוד - הן מוטרדות בצורה זו או אחרת גם מחוסר שליטה על גופן שלהן. ותהיתי אם גם בכך יש אמירה כלשהי על הקשר בין הגוף לנפש ועל תגובת נגד של הגוף להתכחשות של הנפש שגוררת התכחשות לגוף וכן הלאה.בסופו של דבר נותרתי עם תהיות רבות לגבי המקום שאליו הסופרת כיוונה, אבל עם תחושה שלדעתה כנראה, אנשים עקורים אין מי שידאג לגורלם, וגם אם הם חזקים ורוצים להרגיש שליטים לגורלם, הרי שהם אינם שולטים בדבר, וחייהם פוסעים בנתיב ללא מוצא וללא רחמים. אבל זו רק התחושה שלי, מעניין באמת מה אתם תחשבו.

מאת אורלי שלמה

מתחת לאדמה / בלינדה באואר.

הספר מתחת לאדמה מוגדר כספר מתח, אבל כבר בתחילתו אנחנו מגלים שבניגוד להרבה ספרי מתח אחרים המתח בספר לא נבנה סביב השאלה "מיהו הרוצח?" כיוון שזו שאלה שנענית די מוקדם, אלא יותר סביב השאלה "איזה סוג של מפגש יכול להיווצר - אם בכלל - בין נער מתבגר ורוצח?"

הנער הוא סטיבן לאם בן ה-12 שדודו נרצח שנים רבות קודם לכן וגופתו מעולם לא נמצאה, והרוצח הוא ארנולד איוורי שבזמן תחילת העלילה מרצה בכלא את עונשו על אותו הרצח ועל רציחות אחרות.

מכיוון שיש לי חיבה הן לספרי מתח והן לספרי התבגרות (אפשר לראות זאת אפילו בשני הספרים האחרונים שבחרתי לכתוב עליהם כאן: "חשוב על מספר" ו"ילדת פלא" שהראשון שבהם הוא ספר מתח והשני ספר התבגרות) מאוד נהניתי מקריאת הספר הזה שהיטיב לעבוד בשני המישורים. למען האמת, כשהתחלתי לקרוא בו, הופתעתי במידת מה מאיכותו כספר התבגרות כיוון שלא ציפיתי לכך שהספר ייטיב לתאר ביד עדינה ורגישה את כל רקמת החיים של הילד בן ה-12, חבריו, משפחתו, בית הספר והקהילה שבה הוא חי. בדיעבד, ייתכן שהייתי פחות מופתעת לו הייתי קוראת קודם לכן את הערת המחברת לינדה באואר בסיום הספר (למרות שנכון היה להביא אותה בסוף הספר כיוון שהיא כוללת ספוילר לחלק מהעלילה)  שאומרת שמראש היא התכוונה לכתוב סיפור קטן מאוד על ילד וסבתו, ואיכשהו, תוך כדי פיתוח הדמויות, העלילה הגיעה למקום אפל ובלתי צפוי.

אני חושבת שהמקום שהכי עניין אותי במהלך קריאת הספר היה בדיוק המקום הזה שבין הרצון והכוונה לבין התוצאה הסופית. שתי הדמויות הראשיות של הסיפור: סטיבן לאם בן ה-12 וארנולד איוורי הרוצח הסדרתי שניהם יודעים מה פירוש המילה "לרְצות". שניהם יודעים להציב לעצמם מטרה ראשית, להתעלם מהכאבים שבדרך, ולראות בכל מכשול שצץ בדרכם אתגר נוסף שרק מדרבן אותם הלאה. אם אומרים שאין דבר העומד בפני הרצון, הרי שעימות בין שני אנשים בעלי כוח רצון כל כך חזק הוא תמיד מסקרן בעיניי. הסופרת משתמשת במאבקי הרצון של שתי הדמויות כדי ליצור מתח, אבל גם יוצרת על ידי תיאור הרצונות שלהם הקבלות שמדגישות הן את הדומה ביניהם והן את השונה. שאיפתו העיקרית של סטיבן למצוא את הגופה של דודו היא שאיפה שעיקרה להיטיב עם הסובבים אותו (לו ייטב כתוצאה מכך שייטב לכל הסובבים אותו) ואפשר להקביל אותה בהחלט לניסיון ליצור עולם מושלם, ומכיוון שהעולם המושלם שהוא מנסה בכל כוחו לבנות הוא בסך הכול עולמן של כל המשפחות שלא מרחפת מעל חיי היום יום שלהן איזושהי טראומה מן העבר, הרצון הזה שלו מאוד מובן ונוגע ללב. הרצון המוביל של ארנולד אייוורי לעומתו הוא לא רק תמיד אנוכי, הוא גם די מעוות לפעמים, אך מכיוון שהסופרת לא מספקת תובנות של ממש לגבי איך נבנים רצונות מעוותים שכאלה, הרי שגם כשאנחנו נכנסים לתוך ראשו ומחשבותיו הוא נשאר רוב הזמן לא מובן ובלתי ניתן להזדהות ואולי טוב שכך.

ועכשיו לא נותר לי אלא להצטרף ליתר ההמלצות שכבר ניתנו כאן באתר לספר הזה, ולכם להחליט האם זהו ספר שאתם רוצים לקרוא...

מאת אורלי

ילדת פלא / רוי יקובסן. מנורווגית: דנה כספי

"ככה זה בחיים" הוא שם של שיר ששרה אניטה לינדבלום והיה להיט בשנות השישים. "ככה זה בחיים" הוא גם השיר שהדמויות בספרו של רוי יקובסן "ילדת פלא", המתאר את החיים באוסלו באותה התקופה, מרבות לזמזם. כמי שיודעת מניסיון אישי איך שמיעה של שירים מסוימים יכולה מידית לקחת אותי חזרה לתקופה שבה הם התנגנו בפי כל, מיהרתי לחפש ביו טיוב איך נשמע השיר הזה, ולראות האם יהיה בו משהו שיהפוך את אווירת התקופה לעוד יותר ממשית עבורי.

http://www.youtube.com/watch?v=A9eAKcE0Mnc&feature=related

אחרי ששמעתי את השיר הבנתי שני דברים: האחד הוא שהשיר לא מצלצל לי מוכר בכלל והוא לקח אותי למקום אחר לגמרי מזה שדמיינתי בזמן הקריאה, והדבר השני הוא שלא באמת הייתי צריכה את השיר הזה כדי להצליח להתחבר לספר כיוון ש"ככה זה בחיים" אינו רק השם של אותו להיט עבר, ככה זה בחיים הייתה התחושה שהייתה לי כשסיימתי לקרוא את הספר.

פין, גיבור הספר הוא ילד בסביבות גיל העשר שמנקודת מבטו מסופר הסיפור,

כשהוא מתאר את חייו וחיי הסובבים אותו מבחינה מעשית הוא מאוד מפורט, הוא מתאר את הספרים שהם קראו, המשחקים שבהם שיחקו, האוכל שאכלו, השירים ששרו והתוכניות שהם ראו בטלוויזיה, ולמרות שחלק מתיאורים אלה הם מאוד תלויי זמן ומקום - כי הוא מתאר את אוסלו, את השכונה שלו, ואת הדברים שכיכבו באותה תקופה שלא בהכרח מוכרים לי - בכל זאת אני מוצאת נקודות השקה. חלקן כי מסתבר שיש התפתחויות שעברו על הרבה מקומות בעולם – גם אני למשל זוכרת את הימים שבהם לא הייתה טלוויזיה בכל בית, והיה צריך ללכת לשכנים כדי לראות.

וחלקן, שאפילו עוד יותר נחמד לגלות, כי מסתבר שיש יצירות שהגיעו (כנראה כמעט) לכל מקום בעולם, כמו ספרי "החמישייה" של אניד בלייטון, ואני עדיין זוכרת את הימים שבהם לקבל עוד ספר בסדרה החמישייה היה סוג של הישג.

אבל פין יודע לחבר אותנו לא רק לחוויות מעשיות, כשהוא מתאר את חוויותיו מבחינה רגשית הוא מדויק ויודע היטב לזהות ולהעביר רגשות וניואנסים כמו למשל כשהוא חוזר אחרי חופשה של כמה שבועות לעירו מספיק להביט במשפט "אנחנו נכנסים לעיר שלנו ולא מזהים אותה משום שמתברר שהייתה שלנו גם בלעדינו" כדי להבין עד כמה הוא מיטיב לקלוט ולהעביר את הרגע, וזה תיאור שאני בטוחה שהרבה אנשים שנעדרו ממקום כלשהו וחזרו אליו יכולים להזדהות עמו.

מכיוון שהוא ילד בעולם מבוגרים שלא תמיד יודעים יותר טוב, יש גם תחושה ורעיון שעוברים באופן מאוד מוצלח בספר הזה ואני חושבת שהם מאוד נכונים. התחושה היא תחושת חוסר האונים שקיימת אצל ילדים אל מול החלטות המבוגרים, תחושה שאני לא בטוחה שמשתחררים ממנה גם כשמתבגרים אפילו אם העוצמות שלהן בילדות הן אחרות.

והרעיון הוא שזה לא פעם בלתי אפשרי להגן על ילדים מפני הדברים שהם "לא צריכים" לדעת, כיוון שהסתרה שחשים בה הופכת לפעמים להיות בעייתית לא פחות מהאמת שרוצים להגן מפניה.

אבל הסיבה שהכי גרמה לי להרגיש שזה נכון לתאר את הספר הזה במילים "ככה זה בחיים" יותר מכל התיאורים המדויקים מאוד של החיים שסיפרתי עליהם היא שבגלל שהספר נכתב מנקודת המבט של ילד בעולם המבוגרים, המספר מרשה לעצמו לא להיות כל יודע, לא להבין למה המבוגרים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, ואפילו לא להבין לפעמים מדוע הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג.

וכך למרות שהמספר יודע לתאר דברים ברגישות ובפרטנות אבל מנקודת הבנה של ילד, אנו כקוראים יכולים לנסות לפרש את מה שהוא מתאר לפי מיטב הבנתנו, כי אנחנו כבר מבוגרים ויודעים כל מיני דברים שהוא בגילו עדיין לא מבין, אבל גם נאלצים להשלים עם העובדה שיש דברים בסיפורו שלא נוכל באמת לדעת אף פעם כמו שקורה לנו גם בחיים, וגם אנחנו לומדים להשלים עם חוסר הידיעה.

מאת אורלי שלמה

חשוב על מספר – ג'ון ורדון 

איך נשמע לכם הרעיון שמישהו בעולם יכול לדעת מה אתם חושבים, מאיים או מלהיב? מרק מלרי מקבל מכתב ממישהו שטוען שהוא מכיר אותו טוב עד כדי כך שהוא יכול לנחש על איזה מספר הוא יחשוב באופן אקראי וגם מצליח בכך, מה שגורם למרק מלרי תחושה מאוד לא נוחה. לעזרה הוא פונה לדייב גרני ידידו מימי הקולג' ובלש משטרה מהולל בדימוס בהווה. מרק לא רוצה חקירה משטרתית, הוא לא רוצה שיתקרבו יותר מדי אל מעבר לחומות שהוא בנה בחייו העכשוויים ויגלו פרטים מהעבר אותם אותם אותו מטרידן כנראה יודע.

ייתכן שאת הפסיכולוג של דייב גרני בנעוריו הרעיון שמישהו יכול לדעת מה הוא חושב היה מלהיב יותר כיוון שהוא גילה לדייב בזמנו שלדעתו "תכלית החיים היא להתקרב לאנשים כמה שאנחנו יכולים" , וש- "חיי בדידות הם חיים מבוזבזים".

 דייב גיבור הספר מתנהל בקו האמצע של הרעיון הזה, מצד אחד הוא מרגיש שהוא בנה סביבו חומות ומנסה להיפתח יותר לאחרים ובמיוחד לאישתו, למרות שלפעמים נראה שהיא מכירה אותו טוב ממנו, מצד שני הוא נאחז בחקירה ובלוגיקה ובהגיון שישמרו עליו מפני הכאב שבחייו שהוא מסרב לגעת בו.

אהבתי את הספר הזה כיוון שבעיניי מעבר לתעלומה הבלשית הוא מצליח לשרטט דמויות שהרגשתי שחלקן פשוט מכירות אותי או שאני מכירה אותן, התאהבתי במדלן אישתו של דייב, ואפילו היו לי משום מה דמעות התרגשות בעיניים בשורות הסיום. מצאתי גם שהספר לא פעם מתעסק בניסיון שתמיד מדבר אליי לפענח את ההתנהגות האנושית במיוחד כשהוא נעשה מתוך הבנה וידיעה שאי אפשר באמת לעשות זאת.. הפתרון לתעלומה הגיוני (למרות שלפרקים- וזו הטענה השלילית העיקרית שלי לגבי הספר- נראה שבכל פעם שדייב גרני מפענח חלק נוסף בתעלומה הסובבים אותו מתקשים מדי להבין את הפתרון והוא נצרך ליותר הסברים ממה שנחוץ לטעמי)  והקריאה קולחת.

ואני אסיים בציטוט קטע שמאוד אהבתי מהספר שאולי מסביר טוב יותר ממני למה התכוונתי ואולי לא:

"אתה מעדיף קפה או תה?"

"קפה"

"גם אני, אף פעם לא הבנתי תה. אתה איש של כלבים או של חתולים?"

"כלבים אני חושב"

"שמת לב פעם שאנשי כלבים מעדיפים קפה? ותה הוא בשביל אנשי חתולים?"

גרני לא חשב שזה משהו ששווה לחשוב עליו.

מאת אורלי שלמה 

המשיכו לחשוב על מספר! בקרוב שתי סקירות נוספות :)

"המגלה" מאת יאן שיירסטד. מנורווגית: דנה כספי. הוצאת שוקן

 

יונס ורגלנד גיבור הספר "המגלה"   מסוגל לספר הכול על האלבום   Rubber soul    של הביטלס . הוא יכול לספר שרינגו ניגן במצילות-אצבע בשיר  "יער נורבגי",  שהשיר "אני מתבוננן דרכך" נכתב בהשראת חברתו דאז של פול מקרטני, ג'יין אשר, שג'ון לנון גנב שורה משיר של אלביס ב"בברח על נפשך"  שמילות השיר "The word" נכתבו בעפרונות צבעוניים, ושלא שומעים סולו צ'מבלו ב "In my life", אלא הקלטה של ג'ורג' מרטין המנגן בפסנתר חשמלי שהושמעה במהירות גבוהה יותר.

למה מכול הדברים שיכולתי לומר על יונס בחרתי לספר לכם דווקא את זה?

מאז שקראתי את הספר המגלה, ידעתי שאני רוצה לכתוב עליו, אבל לא הייתי בטוחה שאני יודעת איך לעשות את זה, באופן שיצליח להבהיר  לקוראים את הסגנון המיוחד של הספר, סגנון שבין אם מוצאים אותו מושך או מרתיע, אין ספק שהוא יוצא דופן ביותר.  אז ישבתי לי עם כמה חברים, ודיברנו על כל מיני דברים שלא קשורים לספר בשום צורה שהיא, ולפתע הבנתי איך דרך הכתיבה שלו מתפרשת אצלי. ולמה הייתי צריכה את החברים כדי להבין את זה. 

 לא פעם כשאני יושבת בקבוצה, ומישהו מתחיל לספר סיפור ,  קורה שאחד מהמשפטים שהוא אומר מעלה בי אסוציאות לסיפור אחר, שלא קשור לסיפור העיקרי  אלא לאותו משפט מסוים בסיפור שלו. אם אני אספר את  הסיפור  שלי באופן מיידי, זה יכול להראות קצת לא מנומס, מצד שני אם אני לא אשתף בו עכשיו, אחר כך הוא ייראה עוד יותר לא קשור, וייתכן שאני לא אספר אותו בכלל, ואז תמיד יש את ההתלבטות הזו האם לבחור בנימוס ולהמתין בסבלנות לתורי, או לבחור בסיפור. 

לפעמים אני בוחרת בסיפור, לפעמים גם חברים אחרים מכניסים סיפורים משלהם. ואז אם מסתכלים על  כל תוכן השיחה של הקבוצה כעל סיפור אחד גדול כשבתווך כל רגע נכנס סיפור קטן שקשור למשהו שמישהו אמר, או לסיפור הגדול, מתקבל מן סוג של פסיפס, המורכב מסיפורים סיפורים,  אך עם חוט מקשר לכל אורכו, חוט שלפעמים לוקח זמן להבחין בו , או להבין אותו, אך הוא תמיד שם.

.

זה בערך מה שעושה  יאן שיירסטד בספרו "המגלה", רק שהוא עושה זאת קצת הפוך, כל מספר שלו (הספר מסופר בגוף ראשון על ידי כמה אנשים שונים), מספר את הסיפור בדיוק באופן הזה של פסיפס, או עריכה מסחררת משהו, כאילו היה קבוצה שלמה של חווים. המוזר הוא ,שצורת הכתיבה הזו שהיא כל כך ייחודית עד שאני לא ממש זוכרת שנתקלתי בה אצל אף סופר אחר, מאפיינת את כל המספרים בספר.

אבל אם מתעלמים מהמוזרות הזו, ומשערים  שככה זה אצל הנורבגים,  כמו שאמרה לי ספק בצחוק ספק ברצינות החברה שהשאילה לי את הספר הזה, הרי שיש בחוויית הקריאה של הסגנון הזה משהו מקסים בעיניי.

וזה לא סתם שהתמקדתי בסגנון של הספר כל כך הרבה, זהו סוג של ספר, שהאופן שבו הוא כתוב כאילו מדגים את הנושאים שהוא מעלה – התבוננות על הגיבור ונסיון להבין אותו, תוך כדי התבוננות על העולם ונסיון להבין אותו למצוא בו סדר כלשהו, ובעיקר התבוננות על האופן בו גיבור הספר יונס ורגלנד עושה זאת, על ידי  חשיבת כמה מחשבות במקביל, ונסיון לשבץ אותן במקום המתאים, המקום שבו אם הוא רק יצליח לחשוב לעומק רק עוד קצת הוא יצליח להבין סוף סוף את מה שהוא כל חייו מנסה להבין. 

ליונס ורגלנד גיבור הספר "המגלה" נדמה בילדותו שהעולם נראה כשטוח, שכולם מצמצים כל הזמן את הדברים, והוא מנסה להקדיש את חייו להבנת התהליך, הן  של שיטת הצמצום הזו, והן של הנסיון להבין את העומק החבוי מאחוריו.

אם מעניין אתכם להסתכל על העולם מזווית קצת אחרת, אם מעניין אתכם להבין את חשיבות ההתבוננות, אם מעניין אתכם  להבין למה אם ניתן היה לגלות דרך פרט אחד כל מה שאפשר לדעת על אישיות מסוימת , אז הפרט שהזכרתי בפסקה הראשונה הוא זה שיונס חושב שיספר עליו כמעט הכול, הרי  שכדאי לכם מאוד לקרוא את הספר הזה.

מאת אורלי