[על "רשלנות" באתר כתר]

אל הספר רשלנות של דבורה רוברטסון הגעתי בזכות העטיפה היפה והמכשפת, אבל מה שבאמת קנה את לבי היה התקציר שעל הכריכה האחורית, המתאר ילדה-בוגרת בת שמונה, שנאלצת לגדל את עצמה, את אחיה בן החמש ובמידה רבה גם את אימא שלהם.

אבל גם העטיפה וגם התקציר לא הכינו אותי למה שבאמת מסתתר בין הכריכה הקדמית לאחורית - אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי מזה שנים.

גיבור הספר הוא לא אדם מסוים אלא רגש - אבדן - וכמעט כל הדמויות המתוארות בספר מתמודדות עם רגש זה באופן יומיומי, אך מסיבות אחרות ובצורות אחרות. פרל הקטנה מנסה לשמר את זכר אחיה, אבל יודעת שמה שהמבוגרים אמרו לה אינו נכון - ריילי אינו ממשיך לחיות בתוכה. כל הזיכרונות שלה ממנו מאובנים, מאומצים, מאולצים. לילי, אימה הילדותית של פרל, ממשיכה כלפי חוץ לחיות כפי שחייתה תמיד - להיתלות בגברים ולנסות להשיג מהם כסף וחפצים, אך כנראה שגם סוג של נחמה. אנה, שמנסה לעזור לפרל וללילי להתמודד עם כאבן, מגיעה ממקום של ניסיון אישי - בתה הבוגרת נרצחה כנראה על ידי בן זוגה, אך גופתה מעולם לא נמצאה. חוסר האפשרות לפקוד קבר מוסיף עוד יותר על הכאב, והיא מתנחמת בביקור באנדרטה לקורבנות פשע שגופותיהם לא נמצאו. אדם הוא אמן מרושש ושנוי במחלוקת, שהתפרסם וזכה לביקורת רבה לאחר שיצק פסל מגופתה של נערה שמתה ממנת יתר במחסן שלו. כשמתקבלת ההחלטה להקים אנדרטה מיוחדת לילדים שהיו קורבנות פשעים הוא נחוש בדעתו להיות זה שיזכה במכרז ויתכנן אותה. סוניה התאלמנה לפני כשנה מפיטר, בונה רהיטים מפורסם ומכובד. סוניה מעולם לא הייתה חברותית במיוחד, וכעת, כששני בניה גרים בחוץ לארץ, היא מבלה את רוב זמנה לבדה, מוקפת ברהיטים שמזכירים לה שוב ושוב את בעלה, את בניה ואת החיים שהיו לה פעם.

אך מה שהופך את רשלנות לספר כל-כך מוצלח בעיניי הוא לאו דווקא ההתרחשויות בספר, או אפילו הדמויות, המשורטטות בדיוק מדהים, המעוררות חיבה וחמלה, אך לרגע אינן מתוארות כמושלמות. זו האינטיליגנציה הרגשית המדהימה של הספר; ההבחנה הדקה, האנושיות המפעמת בו לכל אורכו; העובדה שעל אף שזהו ספר שעוסק באבדן, ושעצב שורה על כל אחד מדפיו, אין הוא מדכא; העובדה שעל אף שזה ספר שכולו רגש, אין בו טיפה פאתוס; הכבוד הניתן לדמותה של הילדה פרל, הן על ידי חלק מהדמויות האחרות והן על ידי הספר עצמו, שאינו חס עליה ואינו מנסה לעצב את דמותה על פי מה שמבוגרים רוצים לחשוב על ילדים. ולקינוח, השימוש המושכל והרגיש באגדת הפולקלור האירית "ילדי ליר" ובסיפור חייו של האדריכל הידוע פרנק לויד רייט.

רשלנות הוא ספרה הראשון של רוברטסון האוסטרלית, ואני בהחלט מצפה לראות מה היא תכתוב בעתיד.

חמוטל ילין

(רשלנות. דבורה רוברטסון. מאנגלית: איה ברויר. כתר, 2010. 304 עמ').

הפוסט התפרסם במקור בבלוג בלי ניקוד

עוד על "רשלנות" במועדון קריאה: כאן וכאן.

[על הספר באתר כתר]

כל מי שמזדמן מדי פעם לשמיעת הספדים, לביקורי שבעה או לקריאתם של ספרי זיכרון מכיר את היגיעה הנפשית ההולכת ומתעצמת עם שמיעתם של  דברי הספד המקבלים לא פעם ממד קלישאתי, ההופך את הנפטר לחלק חסר זהות בין שלל הנפטרים. אישיותו שהתעצבה בעשורי חייו משתטחת לכותרות המשכיחות במידה רבת את אישיותו הייחודית: "הצדיק שהקדיש את חייו למען הכלל" ,"האם המסורה", "אהבתו הרבה לנכדיו". אין בליבי טרוניה על המספידים והכותבים, אכן קשה לתמצת מסכת חיים הנפרסת על פני אין ספור של אירועים לכמה פסקאות. הקושי בהתמודדות עם מוות וזיכרונו של המת הולך ומתעצם ככל שהנפטר צעיר יותר בשנים, תחושת ההחמצה וחוסר האונים של הסובבים אל מול המוחלטות של המוות יוצרת ריק מילולי שכמעט ולא ניתן למילוי. ספרה של דבורה רוברטסון, סופרת אוסטרלית בתחילת דרכה, "רשלנות" (כתר, 2010) נענה לאתגר זה.

במרכז ספרה של רוברטסון ניצבות חמש דמויות המתמודדות כל אחת בדרכה עם תחושת האובדן והריק שנשארה בעולמם לנוכח המפגש המפתיע עם המוות. פרל, ילדה מופנמת בת שמונה, החוזה במותו של אחיה. אמה, לילי, המנסה בדרכה שלה למצוא אפיקים לשמר את זכרונו של בנה המת. אדם לוגן, אומן, המנסה לשמר דרך האומנות את רגעי המוות החמקמקים. אנה, אישה בגיל העמידה, שאיבדה את ביתה במעשה רצח על רקע רומנטי. סוניה, אישה בשנות השישים לחיה, החיה בבדידות לאחר מותו הפתאומי של בעלה שהיווה את נקודת המשען המרכזית בחייה.

באמצעות הדמויות השונות מאירה רוברסטון אופנים שונים להתמודדות עם האובדן, תוך שהיא איננה פוסחת על הפער המתקיים בין הרצון שלנו לזכור לבין היכולת האמיתית להמשיך ולקיים את המת במסגרת חיינו היום יומים.

"אנה ניסתה מאד להפוך את שיח הוורדים למקום מיוחד. בכל בוקר היא מזגה קפה לספל האהוב עליה ולקחה אותו על תחתית דרך המרפסת וירדה במדרגות אל החצר האחורית. ליאו קנה ספסל אבן והציב אותו ליד שיח הוורדים. אנה הייתה מתיישבת ולוגמת את הקפה ומחכה בסבלנות למצוא שם את טניה. הספל היה מתרוקן...ספסל האבן הכאיב לגבה...אנה רצתה מאוד שלא כך יהיה, אבל היא דיברה אל עצמה" (עמ' 88).

החיפוש אחר נקודה פיזית המנכיחה את המת המאיים להשתכח, מובילה את הגיבורים ליצור אופני זיכרון אלטרנטיבים הבאים לידי ביטוי באנדרטאות רשמיות, ביצירות אומנות ובמעשים קטנים המזכירים את האדם שעד לאחרונה היה נוכח בחייהם של הגיבורים. עוצמתו של הספר איננה מצויה בהתחקות אחר אופני ההנצחה השונים, אלא באופן התמודדותן של הדמויות עם תחושת האובדן. הרגישות המאפיינת את כתיבתה של רוברטסון, מצליחה לקחת את הקורא אל שבילים נסתרים של רגשות שאינם נראים מהאוטוסטרדה של השכול.

הספר "רשלנות", רלוונטי עוד יותר במדינה כמו ישראל בה מונומנטים של שכול וזיכרון מעטרים כל גבעה רעננה. השכול הציבורי הנגלה לעניינו שוב ושוב משכיח לא פעם את כאבן הפנימי של המשפחות, אשר איננו סדור במבנים לשוניים וארכיטקטוניים המבנים שכול מהוגן שנוח לעיכול.  אלא שבמציאות השכול מגיח, ומפלח כמו התקף אולקוס שאתה יודע על קיומו  אולם בכל פעם הוא מפתיע אותך מחדש.

ספר נוגע ללב ומומלץ בחום, אני מחכה בציפייה מותחת לספרה הבא של דבורה רוברטסון.

מאת אברהם אייזן

עוד על "רשלנות" במועדון קריאה

על "רשלנות" באתר ההוצאה

רשלנות הוא אחד הספרים המדויקים ביותר שקראתי. דבורה רוברטסון, בספר ביכורים מרשים ועטור פרסים, מצליחה לתפוס ולצייר רגעים קשים מנשוא של כאב וצער שאין לו גבול.

כל גיבורי הספר נוהגים ברשלנות שאין כדוגמתה, ויש קורבנות לרשלנות הזו. קורבנות שהם ילדים. ובמיוחד ילדה אחת, בת שמונה, שמתחילה את הסיפור כילדה הורית - שמטפלת באחיה הצעיר, וגם באמה החד ההורית והילדותית. הלב נחמץ כשאתה קורא על הילדה הזו, שמרגישה חובה לטפל באמה הילדותית והמפונקת ובאהבה שלה לאחיה.

נחמץ רק כדי לכאוב יותר - כשמסתבר שלא די בכך  שהיא צריכה להתמודד עם אמא מהסוג שרשויות הרווחה מכירות מקרוב, אלא גם להיות הניצולה היחידה ממוות אלים של קבוצה של ילדים - שאחיה האהוב ביניהם.

הספר נוגע בדמויות שונות בזמנים עוקבים, העלילה מתקדמת דרך עיניהן של דמויות שאין ביניהן קשר ממשי. יש בזה מן הייחוד, אבל עדיין - זה יוצר תחושה לא נוחה.

לקראת סוף הספר נותנת הסופרת דרור לעצמה, שוכחת את הגיבורים שהתמקדה בהם לאורך הספר, ומציגה שלל דמויות חדשות שמתארות – במובן מסוים - המשכיות של הסיפור הקודם, אבל בעיקר מעבירות את הקורא למחוזות אחרים.

בסופו של דבר, למרות הכתיבה המדויקת, נותרתי עם התחושה שגם הסופרת התרשלה בחובתה, החובה הבסיסית של לספר סיפור שמתחיל וגם נגמר. ללוות דמות מסוימת ואת התהליכים שהיא עוברת. זה לא קורה ב"רשלנות".

ובכל זאת, זהו ספר טוב. ספר שמצליח לשרטט באמינות שלל דמויות שלא היית רוצה לפגוש, וגם כאלה שאתה רוצה לחבק. לאמץ אל ליבך ולהגן עליהם מהעולם חסר הזהירות הזה.

ספר שאתה לא שוכח ברגע שהנחת מידך ושאתה ממשיך להרהר בו גם אחר כך.  

לאתר של זלפה