על הספר באתר ההוצאה

למה בעצם אנשים אוהבים לקרוא סיפורי מתח? אני לא יכולה לענות בשם כולם אבל נדמה לי שיש משהו מאוד מרגיע בשילוב בין נושא מערער ומבנה מסודר. אין דבר מסודר יותר מעלילת ספר נוסח אגתה כריסטי. ובה בעת אין דבר מפחיד יותר מהנושא של ספרי אגתה כריסטי: רצח, ורוצח שיש לגלותו ושבדרך כלל הוא האדם שבו לא היית חושד.

עוד דבר מפחיד ומערער בעולם הוא הקושי לפענח את המציאות, את מה שמתחולל בתוך נפשם של אנשים אחרים ואת מה שמתחולל ביניהם. אנחנו יכולים לראות אנשים אחרים, את הבעות פניהם, את מחוותיהם, אנחנו יכולים לראות את מה שהם כותבים ומציירים ולשמוע את המילים שהם אומרים, אבל אנחנו לא יכולים לעולם להיות  בטוחים שאנחנו יודעים מי הם באמת.

"רוֹסַאוּרָה בשעה עשר" הוא ספר מקסים משום שהוא משלב בין שני הנושאים האלה. יש בו תעלומת רצח ויש בו סיפור מנקודות מבט שונות, שמעניק לקורא את הסיפוק בתחושה שהוא יודע יותר. כל אחד מן המספרים מחסיר משהו או טועה במשהו, ואנחנו הקוראים יכולים לחוש בזה ולדעת שבפרק הבא נדע קצת יותר. בפרק הבא ייחשף טפח נוסף.

נדמה שיש בספר הייררכיה של תפיסות עולם: המספרת הראשונה בו מספרת מתוך ראיית עולם של מי שמרבה לקרוא רומנים רומנטיים. המספר הבא אחריה הוא אינטלקטואל ונדמה לו שהוא "עשה פסיכואנליזה" לאנשים סביבו בלי ידיעתם, אך גם הוא מפרש אותם על פי הנחות רומנטיות שגויות. המספר השלישי מדבר בקולו של האמן האותנטי ומדגיש עד כמה האמת הפנימית אינה תואמת בהכרח את המראה החיצוני. אך בפרקים הבאים, ככל שאנחנו מתקרבים אל ההתרה ואל האמת, מעמדן החברתי והאינטלקטואלי של הדמויות יורד. גם בכך יש מסר.

"רוסאורה בשעה עשר" הוא ספר מקסים משום שהוא חכם, כתוב היטב, קולח, מעניין, מותח. משום שהוא בידור טוב, ומשום שהוא מצביע על התוהו ובוהו אבל מתיר לנו ליהנות מסֵדר; בהתאם לביקורת על הציור המודרני שמובעת בפרק השלישי, הוא מצביע על הקושי לדעת ולגלות אמת, על הפער בין פנים לחוץ ועל האופן שבו הציפיות והאמונות שלנו מכתיבות את פרשנותנו השגויה למציאות, אבל לא מתבייש לבדר אותנו בה בעת ולהסב לנו הנאה וסיפוק.