על "בקצה המדבר" באתר הוצאת כתר

דחיתי ודחיתי את קריאת הספר. ידידה שכבר קראה אותו אמרה לי "מה אתה צריך את הדיכאון האלצהיימרי הזה בגילך" עכשיו אני קורא את הדיכאון הזה. 
הפרטים בספר מתגלים לאטם. הספר מתחיל כשג'ייק טס. טיסת מתנה שנתן לו בנו ליום הולדתו. הוא טס מעל אזור מגוריו ומעל בית סוהר שתכנן. 
כן, ג'ייק הוא ארכיטקט. בנו אסור בבית הסוהר הזה. הטיסה איננה רק זו בעולם הממשי, זו טיסה לתוך ראשו וזכרונו המתמוטט של חולה. ואם לרגע אפשר היה לחשוב שהספר יהיה על יחסי בן אב, מהר מאוד מסתבר שהספר הוא על נושא אחר לגמרי. 
בתחילה ג'ק מספר את תחילת זיכרונותיו באופן קוהרנטי. על הימים המוקדמים יותר. רק יותר מאוחר תתגנב מחלת העלמות הזיכרון לתוך הסיפור ותבלבל בין זיכרונות וזמנים. 
מזיכרונותיו הראשונים נגלה שהלן אשתו מתה, שהנרי בנו השתגע אחרי מותה. שיגעון קשור לאלוהים. אחר כך התחיל לשתות ולגנוב. הלן הייתה דתייה. 
הוא לא מחפש את טעם הזיכרונות, אלא את הזיכרון עצמו. זיכרון המביא הוכחה לקיומו שלו. רמזים ראשונים. 
כעת בנו סגור בכלא שבנה אביו והבן הוא ששלח את אביב לרחף. 

הזיכרונות הולכים הלוך וחזור. לתקופת נישואיו עם הלן. ליום בו נשלחת אחת החלליות הראשונות לחלל והלן אומרת שעכשיו כדור הארץ יוכל לראות את עצמו. שהראייה הזו תיתן לכדור סוג של מודעות חדשה. כלבה טסה לחלל. ישראל תוקפת את מצרים. קרעי זכרונות. מלחמת ששת הימים תחזור לסיפור שוב. כסמל למלחמת הנישואים. לשנאת המנצחים. לפריצת הגבולות. 
ואמו שואלת אותו, מה חשוב יותר לשמור על הזהות ולמות או לוותר על זהות ולחיות. 
הוריה לא וויתרו על זהותם באוסטריה. זה לא עד כדי כך חשוב לאיזה שבט הוא משתייך. איזה יום הוא מקדיש לפולחן. זה לא יותר חשוב מלחיות. מה זה הבית לא תמיד הכי חשוב. לפעמים צריך לדעת מתי לעזוב ולהסתלק. 
הזיכרון חוזר למותו של אביו שנפטר מעט אחרי מותו של הנרי. שרה אמו, יהודיה ילידת אוסטריה אישה עצמאית בדעותיה. 
שרה מזהירה את ג'ייק שהלן הגונה מדי בשבילו. היא תשעמם אותך כמו שאבא שלך שעמם אותי. כשאתה משתעמם אתה נותן ונותן עד שלא נותר מה לתת. היא הגונה מדי וכל דבר שיש ממנו יותר מדי הופך לטרחני. היא תדחוף אותך למעשים טובים שלא מתאימים לך. וכבר אי אפשר שלא להיכבש על ידי דמותה של האם הזאת שאינה מרשה לקרוא לה אימא אלא רק שרה. אחרי ההלוויה היא נותנת לו תנ"ך. בבית של אישה דתייה טוב שיהיה תנ"ך. אבל את הספר הזה היא לא תאהב במיוחד. הוא כרוך בעור אדם. אם יש משמעות לכריכת עור האדם כל אחד יפרש לעצמו. 
אני לא אתן את הספר להלן. אני לא נותן לה כלום. את הדברים החשובים באמת נותנים בהיסח דעת. נותנים את מה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. 
אינני יודע מיהי סמנתה הארווי שכתבה את הספר, אך כבר מעמודים הראשונים הללו ברור מדוע הספר היה מועמד לפרס בוקר ופרס אורנג' לספר ביכורים. ספר כל כך חכם. 
אחרי ההלוויה ג'ייק מחליט לעזוב את לונדון ולחזור לאזור מגוריו איזור של ביצות כבול. ביצות ועוד ביצות. בלונדון יש מספיק אדריכלים. כאן הוא יוכל לתכנן בנינים חדשים. בתים מזכוכית. שקופים. 
הוא ישנה את צורות החיים. הוא העתיד. הוא תכנן כלא בביצות. הכוונות והסמל. 
כבר בצעירותו עבר לחיות על שפת ביצה. הלן בת חמישים ושלוש, הוא כנראה מבוגר ממנה. היא מתחילה לחוש את הזדקנותה ומתחילה לדבר על מותה. 
היא מעירה את תשומת לבו שהוא נעשה שכחן וקצת מבולבל. עדיין לא ברצינות, רק שלעתים הוא שוכח את שמה או מכניס את קנקן הקפה לתנור במקום למקרר. 
בימים הראשונים אחרי שהלן אכן מתה והוא באבל, לא שם לב שהבלבול, התקרשות המחשבות מתגברות. כבר כמה ימים שהוא מנסה להיזכר במלה שצצה במפתיע. אנטרופיה. 
הלן הייתה דתיה. 
הוא האמין באנטרופיה. תיאוריה האומרת שדברים מאבדים סדר ואף פעם לא חוזרים להסתדר מעצמם. כוס קפה מתקררת עם הזמן, אך שום זמן לא יחמם אותה מחדש. בית יכול להפך לגל לבנים אבל סתם ערימת לבנים לא תיהפך מעצמה לבית. 
מה הוא מנסה להגיד לעצמו. כבר שעות הוא יושב מול שרטוט בית ספריה שהוא צריך לבדוק ואיננו זוכר מה הוא אמור לעשות. 
הוא עדיין מצליח לתקשר עם אנשים ולהסתיר בלבול ושכחה. כשהוא יוצא ממשרדו בערב הוא שמח שבמגרש החניה נמצאת רק המכונית שלו. הוא לא בטוח שהיה מזהה אותה בין מכוניות אחרות. 
אנטרופיה. הטבע מפרק כל עצם אנושי ובסופו של דבר את היצור האנושי.  למאמינים יש אלוהים שיגן עליהם.
הוא כבר מתחיל להדביק פתקאות שיעזרו לו להתמצא בביתו. איך עושים תה. הכלא שתכנן הוא סכר נגד הכאוס של האנטרופיה. מסדרונות. תאים ממוספרים. סדר ושיטה. 
את קליפות הביצה שם בקופסת הלחם כי לא זכר לאיזה מפחי המחזור זורקים אותן. 
הוא נזכר בבדיקת הזכרון. הבוחנת הקרה, נציגת העולם המסודר, אמרה שלוש מלים שהוא היה צריך לחזור עליהן. הוא לא זוכר מה ענה. היא בקשה לצייר שעון. הוא ידע שמשהו לא נכון בציור ולא היה יכול להיזכר מה לא נכון. 
בחצר ביתם עמד עץ דובדבן. הלן הייתה קוטפת פרי. העץ איננו מפסיק להופיע בזיכרונותיו. האם בתו מתה בגללו? האם הייתה לו בת? . 
מאז שהלן מתה, מגיעים מכתבים ממוענים אליה. הוא לא פתח אותם. לא רצה לגלות שיש באיזה מקום מאהב מודאג שלא יודע שהיא מתה. 
הוא כותב לג'וי, מי שהייתה כנראה, כנראה כי אין על מה לסמוך, מאהבת שלו, שיש לו אלצהיימר. היא מבטיחה לפנות לו חדר בדירתה לימים שישקע בשכחה מוחלטת. אלצהיימר. האם הייתה לו מאהבת? האם היה לאשתו מאהב? איזה חיים היו להם? 
המכתבים להלן מוסיפים להגיע פעמיים בשבוע. הוא ג'נטלמן ואינו פותח אותם. הוא לא יודע אם הוא אמור לקנא, ואולי הם ממישהו שהלן עשתה בשבילו דבר חסד. כך או כך מה שהוא לא מרגיש מתרחש רק כשהוא רואה את המכתב, כשהוא מתרחק ממנו הוא כבר לא זוכר לחשוב עליו. 
את רומן המכתבים שהוא מנהל עם ג'וי הרחוקה הוא איננו שוכח. מה שהופך להיות קשה הוא למקם את הזיכרונות שעדיין יש לו על ציר הזמן. מתי קרו הדברים שהוא זוכר. 
הבית על שפת ביצת הכבול. הכבול המתנהג כספוג המושך לתוכו את המוצק. את הבית שבו נולד. הביצות שהיו חייו מלכתחילה. 
כשהוא נזכר בדבר מה, האם זה באמת קרה. או שאולי זה היה חלום שהשתלט על המציאות. רצף הזמן נמחק והולך. 
בסופו של דבר האלצהיימר הוא כמו אנטרופיה. התאים ישנם אך אינם יכולים יותר לבנות את המוח מחדש. 
בין קרעי זיכרון אחד לשני מצטיירים מערכות יחסים משולשות בין הוריו של ג'ייק בין אמו בינו לאשתו למאהבת אחת, אחרי מות אשתו לאישה אחרת. 
נאמנות, בלי לקרוא לה כך איננה ערך מוסרי בחייהם. אם אכן יש לה קשר למוסר. 
שני דברים מלווים את הספר. קול ירייה ששמע פעם. כשהביצה הייתה ביצה היער היה יער לפני שכרתו אותו. קול ירייה שאיננו יודע מי ירה. נדמה לו שדיללו צבאים. הדבר השני עץ דובדבן שחוזר בכל פעם. פריחתו הוורודה לבנה מזכירה את תאי המוח המתרופפים אך גם סמל לפריחה? לחיים מתחדשים. 
לך דע מה במוח המתכלה הזה. אינני מצליח להיזכר בעוד גיבור ספרותי חולה אלצהיימר. פה ושם מוזכרת דמות. אך תמיד מדברים עליה. 
לא מזמן הוקרן הסרט "הרחק ממנה" שבו הגיבורה חולת אלצהיימר, אך גם שם התיאור הוא חיצוני, מספרים עליה, מראים אותה אך לא נכנסים ללב המחלה. הספר הזה הוא הראשון המנסה לעקוב אחרי מה שקורה בתוך מוחו של חולה. 
ידידה אמרה לי שהספר מדכא, אותי הוא הפחיד. פתאום כל הרגעים בהם נעלמת מלה ואי אפשר להיזכר בה עולים במחשבה. מלים שאני משתמש בהם במקום מלה ששכחתי מלה מסוימת וכבר לא בטוח שהמלה האחרת משמעותה דומה לזו ששכחתי. יותר טוב לכתוב משפט ארוך מסביר את הכוונה מלחפש מילה. שם של מישהו. אני יודע שאין לי אלצהיימר, אך ההתחברות הזו לשכחה של ג'ייק השאירה אותי יגע מאוד. הרבה יותר ממדוכא. 
הזיכרונות עצמם הם הסיפור. הקולב עליו תלוי הדבר האמיתי. התחושות שמלוות זיכרון. 
הכתיבה הרהוטה כל כך של הארווי. כשהעבר הופך להווה והווה לא לגמרי קיים. 
ספר עמוק המצריך קריאה אטית וסבלנית. ככל שהספר מתקדם יותר הוא דורש ריכוז גדול יותר מהקורא והשתתפות פעילה במתרחש. האם באמת כך מתפתחת מחיקת ההקשרים והזיכרון. 
לא פשוט לקריאה. תובעני הן מבחינת קושי הקריאה והן מבחינה רגשית. בגילי אני כבר יכול להגיד פחד, לצעירים יותר הרבה אי נוחות.

מאת דן לחמן

עוד על "בקצה המדבר" כאן במועדון הקריאה

על הספר באתר ההוצאה

בקצה המדבר ספרה של סמאנתה הארווי גרם לי לחשוב על עצמי הרבה.
קראתי אותו ברצף אחד אבל לאט כשמדי פעם אני מפסיקה וחוזרת חזרה על פסקה או קטע מסויים כדי לנסות להעמיק יותר.
מצאתי שבספר מוצגות השאלות הגדולות על הזהות האישית בצורה מציקה ומטרידה ובעצם אין תשובה, הקורא צריך לתת לעצמו את התשובה.
מהו האני? ובעצם מי אני? אם האדם הוא רצף של מאורעות רגשות ותכונות שחלק גדול מהם מאוכסנים בזכרונותיו מה בעצם קורה כשהזכרון נפגם? האם אפשר לשחזר זכרון באופן אמיתי וקוהרנטי? האם אנחנו משחזרים את האני תוך כדי כך וכמה הוא קרוב למקור האותנטי?
מבלי להרגיש כולנו משנים את זכרונותינו. בכל פעם שאנחנו הולכים אחורה ושולפים זכרון הוא כבר קצת אחר, מושפע מכל הפעמים הקודמות ששחזרנו ומהדברים שעברו עלינו בין "שליפה" ל"שליפה". אצל אדם בריא שמוחו מתפקד נכון גם אם מתחוללים השינויים הללו הם לא מורגשים ולא משפיעים על זהותו ועדיין זו האמת. מתי האמת הזו מתרחקת כל כך ואז הזכרון שלנו בוגד בנו? בסקאלה של זכרון אבסולוטי ושכחה אבסולוטית איפה אני נמצאת, לאן אני קרובה יותר?
בספר הדמות המרכזית המספר הוא ג'ייק אדריכל בעברו שחולה באלצהיימר ומודע לכך ומנסה לשחזר את עצמו ואת חייו וסביבתו דרך זכרונותיו הרחוקים והקרובים. בתחילה עדיין ישנה המשכיות אבל רואים כבר כי הזכרונות הרחוקים הם דומיננטיים יותר ובהם הוא נאחז עד כדי הליכה לזכרון שהוא מלפני לידתו "נסיון ההריגה של הקיסרית האוסטרית אליזבת על ידי סטודנט"  כדי למצאו המשכיות הוא משייך אותה לתולדות משפחתו, עם התקדמות הספר החורים נעשים גדולים יותר והאחיזה שלו נחלשת.
למעשה יש פה רשומון עצמי של אדם אחד ביחס למאורעות של חייו לאורך תקופה. לאורך הספר אירועים מסויימים מוצגים פעם בצורה אחת ובפעם בצורה או כתגובה לאירוע אחר.
בסוף הספר אחיזתו כבר קלושה עד כדי כך שגם שמות האנשים הקרובים לו והחפצים שסובבים אותו מקבלים ביטוי כ"האשה ההיא" או "הדבר הזה".
זה ספר קשה אבל כתוב בצורה מרתקת ולא גולשת לבכיינות ומלודרמטיות מוגזמת
  

מאת מרים אופיר

עוד על הספר כאן במועדון הקריאה