על "יומן אבל" באתר טקסט

אתמול קיבלתי מכתב יפה מהמשוררת והסופרת גליה אבן-חן, מכרה וירטואלית שלי מ"בננות בלוגס". גליה קראה את "יומן אבל" ומכיוון שראתה את הקרדיט שלי על עריכת התרגום כתבה לי את תגובתה על הספר, תגובה שהייתה קולעת מאוד בעיני, ולכן שמחתי מאוד כשקיבלתי את רשותה לפרסם את המכתב שלה כפוסט כאן בבלוג.והריהו.את הספר תרגמה חגית בת-עדה.

לי

קראתי את הספר "יומן אבל / רולאן בארת" לו ערכת את התרגום. התרגום מעולה כך שאת והמתרגמת עשיתן עבודה נפלאה. בעלי איבד לא מזמן את אימו שנפטרה מעל גיל 80 וגם הוא היה בן מסור. לפיכך המלצתי לו ולאחיו גיסי לקרוא את הספר והם יקראו בקרוב.

במהלך הקריאה ניכר מאד שהכותב הוא פילוסוף במקצועו, והוא מביא אותנו הקוראים לתובנות מופלגות בדבר המוות, ואם אנו תופסים את המוות הבלתי נתפס הרי שאנו תופסים את החיים.

"במשפט "היא אינה סובלת עוד" למה הכוונה ב"היא"? מה פשר זמן ההווה הזה?" בשימוש בהווה אנחנו הופכים את המת לקיים אבל אולי בעצם הוא אינו קיים עוד ויש להשתמש רק בלשון עבר. עוד דן בארת בעניין זה שמוות של קרוב ויהיה הקרוב ביותר כמה שהוא נורא הוא אינו הורג אף אחד נוסף גם לא אותנו אוהבי המת.

במהלך הספר מתכתב הכותב עם פרוסט. קראתי את "בעקבות הזמן האבוד" (ארבעת הכרכים שתורגמו עד כה), והתכתבות זו מאד דברה אלי.

כשנפטרה חמותי רבים התקשרו לנחם, אך כפי שכותב בארת הזמן הקשה ביותר הוא הזמן של הטיפול הסיעודי ולא אחרי המוות, כך שהעיצה "תהיה חזק!" מיותרת לגמרי.

המשפט: "אין לי רצון כי אם צורך בבדידות" ע"מ 99 מחדד את ההבדל בין רצון לצורך.

קיימים מוטיבים החוזרים לאורך כל הספר. למשל שלאבל אין זמן והוא תמידי. העובדה שהדאגה היא סיבה לחיות. העובדה שאירועים חברתיים בזמן אבל מדגישים את הבלי העולם הזה.

קראתי את הספר תוך חצי שעה בנשימה אחת, כעת אחפש ספרים נוספים של בארת.

גליה

לבלוג של גליה אבן-חן