[על הספר באתר טקסט]

"צילה של הרוח" של קרלוס רואיס ספון הוא הספר שהחזיר לי את האמונה בספרים. הייתי בתקופה שחונת טקסטים בחיי. זה כמה חודשים שלא הצלחתי להתחבר ולסיים ספר, כולם ננטשו כמו בדידים אחרי כיתה א' ולי היה חור בלב. עטיפות מפתות קרצו אליי מדוכני המכירה אבל למרות חזותם המבטיחה הם כבר לא עשו בשבילי משהו השווה את המאמץ שהשקעתי בהתחלתם. "צילה" הייתה שונה, היא קילפה לאט את הספקות והלכה איתי בשבילים הרומנטיים של המאה ה-19 ובמשך שבוע מילמלתי שם אחד בעל צליל כובש "קאראך, קאראך, קאראך". למען האמת, כמו ידידה ששאלתי לפני כמה ימים, גם אני לא זוכרת על מה הספר ומזל שכך כי כשההתרשמות ממנו תשכח, אוכל לחזור אליו ולמצוא חלק ממה שפספסתי בפעם הראשונה.

אחרי התיאור של "בית הקברות לספרים נשכחים" נטלתי מספרייתי את הספרים הנשכחים ומצאתי בהם את מה שסירבתי לראות בראשונה. המילים חזרו לייצר תמונות ודמיונות. את חובתי לספר ולקרלוס לא ניתן יהיה לפדות בקרוב.

לחזות בכריכתו של "משחקו של המלאך" היה מאיים ומפתיע באותה מידה. האם יצליח הספר לעמוד בציפיות שיצר קודמו? האם לא יקלקל אותו? ובכן לא. ימים לא רבים חייתי עם הגיבור דויד מרטין בברצלונה של תחילת המאה ה-20. חזרתי עימו לאותו בית קברות לספרים נשכחים, דימוי נפלא לתודעה האנושית ולאהבה של הסופר להתגלמות הפיזית של רעיונות ולכוחם של מילים. התאהבתי בגיבור שמוציא את זעמו הכבוש על מכונת הכתיבה בעלת הנטייה לצד של האות ס'. הצריחים והרחובות הפכו ביתי, למרות שמעולם לא הייתי בברצלונה. הדמויות שלו נטוו ונעלמו, ירדו ועלו על הבמה, והמתח הגואה כירסם בציפורניי ללא התערבותי.

הספר בנוי משלושה חלקים שווים באיכותם, אך בערך מהאמצע של החלק השני יהיה לכם קשה להניח לדימויים לשקוע בתודעה, לפני שתרצו עוד. אומרים שספר טוב תמיד נגמר רע, כלומר משאיר סוף שלא לגמרי מתחבר לשאר הספר, כדי להימנע מסיום. לעיתים ספרים לא מאוד טובים נגמרים היטב ומאפשרים לקשור את הסיפור יחד כדי להצדיק את קריאתו. "משחקו של המלאך" גם כתוב מצויין וגם יודע להסתיים, אולי כמה פרקים אחרי הזמן אבל בצורה מעוררת הערכה.

יש כמובן גם כמה בעיות ברומן המוצלח הזה אבל הן מינוריות: חזרתן של חלק מהדמויות מיותרת וחלקן פשוט שטוחות מכדי לאפשר לקורא להבין את מניעיהן, משהו שלא צריך לקרות כאשר יריעת הסיפור כה רחבה. יש גם צרימות תרגום לטעמי כמו המילה "ללעלע" שהצחיקה אותי במיוחד וגם הביטוי "בית מידות" שחוזר על עצמו יותר מדי.

אני לא מתכוונת לפרט כאן את העלילה כלל, זה חסר טעם כי לא משנה מהו הקו העלילתי, כל עוד זה כתוב היטב זה שווה קריאה. הגיבור שלנו הוא סופר, תמה די שחוקה בספרות אבל גם הגיונית לאור העובדה שסופרים הם בדרך כלל סופרים. הפולחן של ספון לספרים גובל באמונה דתית והוא מדביק את הקוראים, שהם ממילא קהל שבוי, ברצון לשמר ולטפח כל מילה שנכתבה אי פעם. מצד שני הוא גם יודע בסופו של דבר לצחוק על עצמו ועל האמונה הכמעט תפלה בכוחן של מילים, דרך דמותה של אירנה סאבינו.

אני תוהה לעצמי, אם צילה של הרוח החזירה לי את הרצון לקרוא, מה יעשה לי "משחקו של מלאך"?

מתוך הספר: עמ' 281 "השגרה היא נושאת כליה של ההשראה"

לבלוג של קוקסטה