[על ספר המילים באתר כתר]

הספר קטן, דק. אפור. ספר המילים קוראים לו, בצורה הלקונית ביותר. זהו ספר, שיש בו מילים. אל תעשו עניין גדול משום דבר.
הוא אינו מתמסר בקלות, ספר המילים הזה. כוחו בצנימותו ואי אפשר לרפרף או לרחף מעליו. צריך לשקוע, להקדיש את מלוא תאי המחשבה הפנויים ולעמול על הרכבת פאזל שלאורך הדרך הוא למעשה בלתי-אפשרי. המילים שמתקבצות יחד בספר המילים לא מסוגלות ליצור באמת תמונה מהימנה של המציאות, וצריך להעביר אותן במסננת שתחליף בדרך את משמעותן עד שתתגלה המשמעות האמיתית והמחרידה של הסיפור.
ספר המילים של ג'ני ארפנבק (כתר 2010, תרגום מגרמנית: טלי קונס) מביא דמות ילד נוספת לשולחן הדיונים (שהיו כאן וכאן), והפעם ילדה במדינה דרום-אמריקאית לא מפורשת, אם כי אפשר תמיד לנחש מהי, המפרקת את המושגים המוכרים המרכיבים את הסביבה הבטוחה שלה ומעבדת את האירועים המוזרים המתרחשים קרוב אליה דרך פריזמה המנסה להשליט בהם היגיון, גם אם מדומיין. זאת אומרת, האנשים שנעלמים, חוסר האפשרות ללכת לבד למקומות בעיר, סדר-העל שיש לשמור עליו - כל אלה לא חייבים לקבל הסבר רציונלי, אלא מספיק שימצאו את מקומם המתאים בהיפותזות הדמיוניות האפשריות. הראייה, היכולת למולל את מה שרואים ולהניח את העובדות אלו בצד אלו לא יובילו תמיד לפרשנות הנכונה של מה שאירע, וכאן טמון אולי המאפיין החד ביותר של דמות הילד כמספר. ארפנבק מביאה אל הקצה את פער הידיעה שבין הילד למבוגר, ועוברת יחד עם המספרת הצעירה שלה את המסע שבין השקר לאמת, בין מה שמספרים לך ובין מה שמסכימים להמציא לך ובין מה שאתה מסוגל בכלל להבין. חוסר הידיעה של הילדה אל מול תהום האופל העמוקה המשתרעת ממש רגע מעבר למילים הרגילות והלקוניות שלה מצמרר ככל שמתקדמים בקריאה ונחשף מובנן הנורא.
אחת-אחת מתפרקות המסגרות המגוננות על הילדה ונבקעים בהן בקיעים שהקורא, בתודעתו כמבוגר ובתפיסתו ההיסטורית, יכול לזהות עוד לפניה ולשער את גודל האימה של התמונה האמיתית המחלחלת דרך הסדקים ממילא. ובסופו של ספר המילים נראה הכול לאור היום.

המספרת כאן היא אינה עוד ילדה-גאונה-רגישה. היא אינה בלשית הפותרת תעלומות כמו אוסקר או זיזי, אלא מנסה ליישב בעולמה הילדותי את שלא ניתן ליישוב; את המשטר שאיש אינו חסין מפניו ושמביא לעצב ולמוות שעליה להסביר לעצמה.
ספר המילים הוא נובלה שאינה מחליקה בקלות תחת העיניים. הלקוניות שבלשונו פורצת בניגוד חריף לפשר האמיתי של המאורעות, ובעוד שמחייה של הילדונת נעלמות הדמויות המיטיבות עמה, על הקורא להמשיך לפסוע לצדה בדרך לגילוי שמצד אחד צפוי באכזריותו ומצד שני מכה בך בעוצמה בכל זאת. מהן המילים אם לא חוט ומחט לתפור בהם רשת שתנסה לאגד יחד את שיירי הנורמליות, את כל השתיקות שנשתקו, וליצור מהם סיפורים פנטסטיים על פי כוחה של הילדה לתפוס? בספר המילים הן מה שהושתק ואין די מילים לתאר אותו.

מאת עדנה אברמסון
Read more: http://www.lit-republic.co.il/?p=971#ixzz0nvT0XMkb

על "זה שמחכה" באתר כתר

הפתעה, הפתעה. נעים לגלות רומן ביכורים עם מעט חריקות והרבה קסם. זה שמחכה של יותם טולוב (כתר 2009) שולח את זיזי בינון - ואיך אפשר לא להתאהב בילד עם שם כזה – לשנת שליחות בבוסטון עם הוריו ואחותו הקטנה, משפחה דתית קטנה בשלהי שנות השמונים. זאת שנת שליחות מקצועית לאמו, שזיזי מנסה ליישב עם חייו הפרטיים. מהי שליחות? מהי ישראליות? והכי חשוב: מתי חוזרים הביתה? הבטיחו לו שנה בדיוק, ובינתיים הוא דבק בשכן המסתורי, מיסטר פרוינד, שיש לו, או בו, איזו תעלומה שזיזי מרגיש מחויב לפתור ובינתיים טווה סביבה סיפורים פנטסטיים.

בעוד זיזי מתאמץ עד שורשי שערו לנסח את הישראליות ומרגיש כמו הרץ האחרון בשרשרת שצריך לשמור על הלפיד שם בבוסטון הקפואה, מגיע אורי, תמצית מהלכת של הישראליות "האולטימטיבית" הלא-מתאמצת, ונגטיב מושלם לזיזי. הוא בן של טייס (הסטמפה הביטחונית הכול-יכולה והכול-דורסת), קליל, חופשי, יודע אנגלית מצוין, עומד על שלו, מעז להזמין את תלמידי הכיתה כבר בשבוע הראשון שלו בבית הספר למסיבת Kumzits ישראלית ומהווה חלק ממשפחת שגיב שהיא "קייטנה בלתי-נגמרת", במיוחד מול ההתפרקות מבית של משפחת בינון.

השליחות לבוסטון חותרת תחת היסודות המשפחתיים ומציגה בפני בני המשפחה מראה – לעתים מעוותת – של הרצונות והתשוקות שלהם. האם הם יכולים להיות חלק מהחברה האמריקאית ה"נאורה", כמו ששולי האם רוצה, או שלנצח יהיו חלק מאוסף אקלקטי של ישראלים "שליחים" – חוקרים, רופאים, טייסים, אנשי מחשבים, שמתפלאים למצוא אוסף של "אנשים איכותיים כל כך" פתאום בקרבם?

…והפעם היא צחקה, הבליטה את הגומה הנחמדה שלה, והסבירה שלרוב זה מה שהישראלים כאן אומרים, שהם בשליחות. והוסיפה שמשפחת בורנשטיין למשל, שמנהלת את הבוצ'רי, נמצאת כאן כבר חמש-עשרה שנה בשליחות. וזיזי שוב שאל "אבל בשליחות של מי" והיא, בחיוך קטן, ענתה – לא יודעת, של מדינת ישראל היא מניחה. Who else?

הישראליות של זיזי עומדת במבחן, ומלכתחילה היא מעורבבת בשפה שמתחילה להתאנגלז ולנטוף לאט מהחורים שבדלי. הדולרים הם דולרז והאיידס הוא איידז. יש בלקוני ואצ'יבמנטס וסאנדיי, וגם הערכים מתאמרקנים – זיזי רק רוצה משפחה כמו בסדרה "פמילי טייז", עם סשנים של כעס; כעס שיחה; שיחה חיבוק; חיבוק הלצה; הלצה כתוביות ומחיאות כפיים. שיאה של העברית המנוקדת אמריקאית הזאת ביומן שכותב זיזי, ובו ערכים בעברית הפותחים באות אנגלית, כמו Mוזיאון ו-Aהבה (לא, לא התבלבלתם, גרוסמן לפחות מוזכר בתודות). היומן הוא מעין מקבילה לערך ששולי נשלחה לכתוב באנציקלופדיה המשפטית, ותמצית מלחמת העולמות אמריקה-ישראל על פי זיזי בינון.

בביקורת על הספר כתב אריק גלסנר שיצירה הנכתבת מנקודת מבטו של ילד מעוררת אי-נוחות שהיא אינהרנטית לה, "בסיפור כזה יש מניפולציה מובנית, רגשנות בסיסית (שאפשר לתמצת אותה אולי כך: 'איזה מתוק!!') וצריך כישרון גדול במיוחד שיפצה את הקורא על התחושה שמנצלים את חולשתו לגיל הגיבור הראשי". אני נאלצת שלא להסכים כאן, לפחות חלקית. הגיל אולי מעורר חמלה, אבל הוא רק מאפיין אחד מתוך סט המאפיינים שמחבר בוחר להאציל על דמויותיו, ואם זיזי נועד לעורר חמלה – הרי זהו חלק מהמעשה הספרותי ועל דמותו להצדיק את עצמה כשלעצמה. אם הגיל נועד להפעיל אצל הקורא רגש מסוים או אהדה לגיבור – למה לא, בעצם?
לפעמים הילדים הם מהדמויות המוצדקות ביותר, ובכל מקרה הבעיה – אם יש כזו - טמונה בצד הסופרים, ההופכים תמיד את הילדים הגיבורים לבעלי נפש מיוחדת במינה, בוחנת מהצד, רגישה, פיוטית, שוגה בחלומות - שבשילוב עם התמימות הילדית לכאורה הופכת למעוררת חמלה. מומיק, אהרן, נונו – זיזי הוא הלחמה של כל אלה, ולא במקרה מציין טולוב את ההשראה-רבתי ששאב מגרוסמן. זיזי היה יכול להיות גם אחר, אולי ג'ק מבעל זבוב, אבל זהו טולוב שבחר לייחס לו, נוסף על גילו, את התכונות האלה. הבעיה היא במה שבוחר הסופר לכרוך תמיד עם הגיל הזה, וכאן אולי המילה "הצדקה" צריכה להחליף את "פיצוי" שאותה קבע גלסנר בסוף הביקורת שלו.

האם זיזי מצדיק זאת? לדעתי כן. יש כאן כישרון כתיבה ולא מעט נחת-קריאה, אבל צריך לראות אם טולוב יעמוד במשימה גם כשיצטרך לנדוד רחוק יותר ולשאוב את עיקר החומרים מקרקע מוכרת פחות. אני מהמרת שלא נראה את זה קורה כל כך מהר. ההיכרות מיד ראשונה עם זיזי והסיפור שלו, לדעתי, היא חלק ברור מהיכולת של טולוב לספר דווקא את הסיפור הזה.
אני מקווה להתבדות.

מאת עדנה אברמסון, התפרסם לראשונה ברפובליקה הספרותית: http://www.lit-republic.co.il/?p=746#ixzz0lvnZ9Riw