בודד בדמשק - חייו ומותו של המרגל הישראלי אלי כהן/ שמואל שגב, כתר 2012

סיפוריהם של מרגלים החוצים בעורמה את הגבול, נטמעים באוכלוסיה המקומית ומנהלים חיים כפולים תמיד הציתו את דמיונם של עיתונאים, סופרים ויוצרים. בין שלל סיפורי הריגול: הבדיוניים והפסאודו-דוקומנטריים, כתבות התחקיר והתחקירים הטלוויזיוניים. לסיפורו של אלי כהן שמור מקום מיוחד בהוויה הישראלית, מיום תלייתו ב-18 למאי 1965 הפך האיש שלנו בסוריה למיתוס גבורה ישראלי החקוק בהוויה הישראלית בעשרות מונומנטים הנושאים את זכרו של כהן, שאלמלא היה נתפס ספק אם הציבור הישראלי היה מודע כלל לקיומו של האיש שהצליח לחדור למעמקי האליטה השלטונית והצבאית של סוריה בראשית שנות השישים של המאה העשרים.

שמואל שגב, איש קהילת המודיעין שבאמתחתו כבר אי אלו ספרים בתחום הביטחוני, הוציא השנה לאור מהדורה מחודשת של ספרו, "בודד בדמשק - חייו ומותו של אלי כהן" שראה אור לראשונה בשנת 1986. בספרו המחודש מנסה שגב להתחקות אחר סיפורו של כאמל אבן תבאת' (אלי כהן) החל מילדותו במצרים, דרך עלייתו ארצה, גיוסו לשירותי המודיעין ולאחר מכן, בפירוט רב, סיפור התבססותו בפעילות חשאית בדמשק. בכריכת הספר מובטחים לקורא גילויים חדשים ומרעישים אולם נראה שמרבית החומר עליו מסתמך שגב בכל הקשור לפעילותו של אלי כהן בדמשק מבוסס על חומרים שנכתבו על ידי המעורבים הסורים שהדפיסו את זיכרונותיהם לפני עשרות בשנים. החומרים החדשים הקשורים למודיעין הישראלי, קשורים בעיקר בחשיפת שמותיהם האמיתיים של המעורבים וכן מספרי יחידות וכו', יחד עם זאת לקורא שקצת מתמצא בספרות הנכתבת בנושא זה נכונה אכזבה, אם היה בדעתו להיחשף לנתונים חדשים של ממש.

ספרו של שגב הינו ספר ריגול פופולארי, שאינו כתוב בצורה מחקרית, אך יחד עם זאת המחבר מתהדר בכך שהספר הוא פרי מחקר אישי שנערך שנים רבות. משום כך צרם לי ששגב לא מנה את המקורות שעמדו לפניו לצורך כתיבת הספר, וכן לא הסביר מהם הגילויים החדשים שהובילו אותו להוציא מהדורה חדשה, כמו כן הספר לא כלל הערות שוליים והפניות בביבליוגרפיות או נספחים עם מפות ותרשימי היכרות שהיו יכולים לסייע מאוד וזאת לאור שפע המקומות והשמות הגודשים את עמודי הספר.

לאורך הקריאה התחזק אצלי הרושם ששגב הינו מזרחן המכיר את ההיסטוריה החדשה של המזרח התיכון לפני ולפנים. בינות לדפי הספר הוא מצליח להביא לפני הקורא תמונה רחבה ועשירה של יחסי הכוחות בזירה הפנים-ערבית. בעוד שאת מרבית העובדות על פועלו של אלי כהן הכרתי, חומר הרקע שנתן שגב היה עבורי חדש למדי. חוסר היציבות בקרב המשטרים הערביים, והשתקפותה של המלחמה הבינגושית ביחסי הכוחות הללו, יכולות להוות פריזמה מרתקת גם לבחינת ההיסטוריה הצבאית והדיפלומטית של ישראל. הופעתי לגלות עד כמה הצבא הסורי היה חלש בשנות השישים, ועד כמה עיקר משאביו הופנו למאבקי כוחות פנימיים, אין הדבר מוריד מעוצמת ההישגים של הצבא הישראלי במלחמת ששת הימים, אך בהחלט הנתונים המתגלים מעמעמים את הילת המנצחים ומקנים ראייה קצת יותר ביקורתית בכל הקשור למעמדה של ישראל אל מול שכנותיה.

כפי שמניתי ספרו של שגב אינו חף מפגמים אולם כתיבתו הינה קולחת ומעניינת. הסיפור הנפרס בפני הקורא מצליח לעורר פליאה וסקרנות, ופעמים רבות ישנה תחושה שהדמיון והמציאות מתמזגים זה בזה, בעיקר בכל הקשור בבניית סיפור הכיסוי ובאופנים בהם הצליח תבאת' לשכנע את "חבריו" לחשוף בפניו מידע כה רגיש על מדינתם. בדרך כלל אני לא מחסידיו של הז'אנר הצבאי-מודיעיני אולם ספרו של שגב הצליח לסחוף אותי, כך שגמעתי את דפיו בפחות משבוע. אני ממליץ על הספר לכל אלו המתעניינים בתחומי צבא, ביטחון ומודיעין.

אברהם אייזן

בין חברים / עמוס עוז

לא משנה אם אתה בדרום או בצפון, על חוף ימה של הכינרת או בסמיכות לחופי הים התיכון, לקיבוצים השונים יש ארומה דומה וקצב מנמנם שמכניס אותך עמוק למנהרת הזמן. בכל פעם שאני נכנס לתוככי הקיבוץ, מנקרת בי השאלות: מה מסתתר מאחורי השקט הפסטורלי? מי הם האנשים שחלומם ההזוי הפך למציאות שהולכת ומתפוגגת לנגד עינינו? חלום ההופך בהדרגה לבבואה נוספת של הבורגנות הישראלית, המושתת על כמיהה לבתים צמודי קרקע, חניית רכבים מקורה וטוויסט קהילתי לא מחייב במיוחד. 

יש בי דחף לחקור, לגלות, להפשיט ולבחון בעין ביקורתית ובלתי מרחמת את החיים המסתתרים מאחורי שדרות הברושים המאובקים, בריכות השחייה המנצנצות בשמש הקיצית ואלבומי הניצחון והרהב שהפוליטרוקים של התנועה הקיבוצית ידעו להוציא מתחת לידיהם במהירות שבה היום מתבגרים מורידים אפליקציות באייפון. דחף זה איננו מהווה הפרעה אישית שלי, אלא הוא הולך ומתגלה בקרב קבוצה הולכת וגדלה של בני קיבוצים הבוחנים באמצעות מגוון רחב של יצירות את החברה בא הם גדלו והתחנכו. במסגרת זו ניתן למנות את היצירות הספרותיות, הביתה (ידיעות אחרונות, 2010), של אסף ענברי בן קיבוץ אפיקים, המגוללת את עלילותיו של קיבוץ אפיקים מיום עלייתו לקרקע ועד להפרטתו בשלהי שנות התשעים. את ספרה של יעל נאמן בת קיבוץ יחיעם,"היינו העתיד" (אחוזת בית, 2011) המתאר את ילדותה ונעוריה של המחברת בקיבוץ יחיעם. לצידן של יצירות אלו ניצב סרטו המטלטל של הבמאי דוד שאול בן קיבוץ כיסופים, "אדמה משוגעת" (2005), המתחקה אחר משפחה חריגה החיה את חייה השסועים בקיבוץ של שנות השישים, אשר מבעד לטקסי החניכה וסלסילות הביכורים המשרות אווירה הרמונית וטבעית רוחשים שנאות, קנאות ובעיקר אטימות למצבו הנפשי של האדם המתנפץ אל מול שובר הגלים האידיאולוגי. 

אל מול יצירותיהם המאופיינות בביקורת נוקבת ומתריסה ניתן להציב את ביקורתו המאופקת של הסופר עמוס עוז. בספרו האחרון, בין חברים (כתר, 2012) מתאר עוז קיבוץ דמיוני בשם יקהת הנמצא אי שם בארץ ישראל. ההימנעות מהצבת הקיבוץ בהקשר גיאוגרפי ספציפי מחזקת את תחושתו של הקורא שהקיבוץ הינו מרחב מדומיין המנותק מהקשרים של מקום וזמן. בועה אידיאולוגית ובעיקר אנושית, המקיימת ריתמוס פנימי שרק אוזן מיומנת תוכל להבחין בחוסר ההרמוניה המצוי בין התווים האידיאולוגיים לבין התקיימותם בחיי היום יום. 

הודות לסגנון כתיבתו המינימליסטי והישיר הנעדר כל מליצה ותעלול לשון, הדמויות המאכלסות את הסיפור נאלצות לעמוד במערומיהן אל מול גורלן האישי. אחת אחת נגלות לפנינו דמויותיהם של צבי פרוביזור מהנוי, בועז מהנח"ל המוצנח, נחום החשמלאי, דויד המורה ועוד רבים וטובים. כולן נחצבו ביד אומן, ולכן על אף הכתיבה החסכנית הן שומרות על אמינות וייחודיות שרק סופר בסדר גודל של עוז יכול להפיק במסגרת כה מצומצמת. 

בניגוד לתדמית הקיבוצית המנסה להראות שהקשר בין החברים מושתת על עולם אידאי מובהק וברור החותר להגשמתה של מטרה משותפת, חברי קיבוץ יקהת נקשרים זה לזה בקשר של מבוכה. לעיני הקורא הולך ונגלה פער עמוק בין עולם האידיאות השוויוני המעלה על נס את ערך הרעות לבין חייהם היום יומיים של החברים הנגועים בצרות עין, ברשעות ובניצול נפשי. הפערים אליהם מתוודע הקורא אינם נסתרים מעיניהם של חברי הקיבוץ ההולכים ומתבצרים בשתיקה רועמת המדגישה את תסכולם וחוסר האונים ממצבם הקיומי בו הם כלואים בתוך מציאות חברתית מדכדכת עטופה בשדות מוריקים ומילים רוויות פאתוס שאינן מצליחות לתת להם מזור לתלאותיהם היום יומיות. עוז איננו מעוניין לתת לקורא תקוות שווא ועל כן הוא אינו שובר את חומות השתיקה אלא דווקא בוחר להגביהן ככל שעוברים העמודים. אווירת המחשכים הנוצרת ככל שמתקדמת העלילה עומדת בהתרסה אל מול השמש הקופחת שכביכול חושפת כל פגם, הניגודיות בין השתיים מצליחה להעביר בקורא חוויית קריאה ייחודית. 

לסיכום, הספר "בין חברים", כתוב בתמציתיות ובחסכנות, כמו קונדיטור מומחה שקל עוז כל פסיק ותג ובכך הוא העמיד לפנינו יצירה מרשימה שראויה לטעימה במנות קצובות פעם אחר פעם. מומלץ בחום! 

אברהם אייזן

"אלגנטיות של קיפוד" מאת מוריאל ברברי, מצרפתית: שרון פרמינגר

כשפניתי ללימודים אקדמיים באוניברסיטת בן גוריון  לאחר שירותי הצבאי, לא ממש ידעתי מה עומד מאחורי המילה "פילוסופיה". זו הייתה מילה די עמומה שהעלתה בתודעתי סטודנטים ממושקפים עם הבעה חולמנית הרוכנים על ספרים מאובקים. עם הגעתי לאוניבריסטה הדימוי העממי פינה את מקומו להתלהבות, בזה אחר זה נפתחו בפני שערים של ידע, שאלות שכלל לא העליתי בדעתי החלו לטרוד את מנוחתי, ומשב רוח הנושא עימו תחושה של התעלות בידר את החמסין הבאר-שבעי. אחד מהקורסים הבילתי נשכחים שלקחתי היה מבוא לאסתטיקה שהועבר על ידי ד"ר עידו גייגר. בתחילה נרשמתי לקורס מטעמי נוחות, בלאו הכי היו לי קורסים באותו יום והעדפתי לנצל את עצם שהותי באוניברסיטה. עד מהרה נוכחתי שהסוגיות שהועלו בקורס נוגעות לעצם הווייתי, מהי תפקידה של האמנות? מי מגדיר מהי יצירה אמנותית בעלת ערך?  האם לאמנות יש תפקיד בזירה הפוליטית?  האם היופי הוא ערך מוחלט או סובייקטיבי? כתביהם של הוגים מוכרים כמו אפלטון, שילר וקאנט קיבלו קריאות חדשות ומרתקות, שהשפיעו עלי עמוקות. בינתיים חלפו כבר חמש שנים והעיסוק בפילוסופיה מדופלמת נדחק לקרן זווית, מדי פעם אני מוצא את עצמי שקוע בהרהורים בשאלות בהן דנו בקורס, אולם אלו רגעים בודדים וקצרי מועד.

ספרה של מוריאל ברברי, אלגנטיות של קיפוד (כתר, 2006) החזיר אותי לכיתתו של גייגר ולעיסוק בתפקידה של האמנות. במרכזו של החיבור עומדות שלוש דמויות: מישל (רנה) - שוערת בשנות החמישים לחייה המסתירה את עולמה הפנימי מפני באי הבית עליו היא מופקדת. פאלומה, נערה חולמנית בעלת נטיות אובדניות המצליחה במבטה המצמית לחשוף את דו הפרצופיות המאפיינת את המעמד הבורגני במערב אירופה. קאקורו - מיליונר יפאני שעובר לגור בבניין הפריזאי ופותח בפני רנה ופאלומה צוהר לתרבות היפאנית. כל אחת משלוש הדמויות מייצגת  בדרכה הייחודית  אאוט-סאיידריות  מהסדר החברתי הקבוע. שלושתן קוראות תיגר על הקיטלוגים החברתיים, על התפקידים הנגזרים על כל אחד ואחת מתוקף ההיררכיה המעמדית הנשענת על כסף ויוקרה. מחיקתן של ההגדרות המובנות, הבאות להסביר את העולם בפשטנות של שחור ולבן, עניים ועשירים, תרבותי ושאינו תרבותי פותחת את עיני הקורא ומציגה לפניו מציאות אלטרנטיבית הנסתרת בדרך כלל מן העין. לאורך הספר מתגלה שהגינונים המעודנים נמצאים דווקא בקרב עובדי המנהלה החיים בתחתית הסולם החברתי בעוד שמתחת למהוגנותם של העשירים מסתתרת ריקנות תרבותית וערכית. הערבוביה עליה שוקדת ברברי מראה לקורא שוב ושוב שההגדרות המוכרות הבאות לקטלג את ההוויה למסגרות קשיחות, למעשה מסמאות את עינינו ומובילות אותנו להכרה מעוותת של ההוויה האנושית שאיננה נכנעת להגדרות קשיחות ומסרסות.

שוערת הבניין, המהווה עבור דיירי הבית לא יותר מאינסטרומנט דקורטיבי או לכל היותר כלי למילוי צרכים מיידים, מתגלה לאורכו של הסיפור כאשיה בעלת שיעור קומה, המתחבטת שוב ושוב בתפקידה של האמנות במציאות החיים האנושית. בשפה בהירה וקולחת הרוויה באנקדוטות משעשעות מצליחה ברברי לשים בפי גיבוריה פילוסופיה סדורה המאירה באור מעניין את תפקידה של האמנות בהוויה היום יומית. עבור ברברי האמנות הטובה על שלל סוגיה (ציור, מוזיקה, ספרות, שירה) היא השתקפות של ממד נצחי בחיי היום יום, "אלה החיים, הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן. כאילו הצלילים של המוזיקה יוצרים מין סוגרים בזמן, הפוגה, מקום אחר שהוא בכל זאת כאן, 'תמיד' שהוא בתוך ה'לעולם לא'" (עמ' 321). במילים כה פשוטות מצליחה ברברי שמלבד עיסוקיה הספרותיים היא מרצה לפילוסופיה להעביר לקורא את תפיסת הגאון הקאנטיאנית, הגאון החורג מעבר לקונקרטי ונוגע ביצירתו בממד ניצחי ונשגב.

לסיכום, ספר מצוין המשלב בחן פילוסופיה, ביקורת חברתית חדה ופרוזה מצוינת הכתובה בצורה אוורירית המאפשרת לקורא להנות מאוויר פסגות של יצירה ספרותית בעלת ערך תרבותי-חברתי. אני ממליץ בחום ומחכה בשקיקה לספרים נוספים פרי עטה של הסופרות המוכשרת ובעלת המעוף, מוריאל ברברי.

מאת אברהם אייזן

שמי זרחין, עד שיום אחד, כתר-2011

מחאת האוהלים שהתרגשה עלינו בקיץ 2011  הדגישה פעם נוספת שמדינת ישראל מהווה למעשה אוסף של מדינות שונות החיות זו לצד זו במתיחות מתמדת. כך בטווחים של קילומטרים בודדים מתקיימות להן אינספור מדינות זעירות: מדינת החרדים, מדינת המתנחלים, מדינת עיירות הפיתוח, מדינת הקיבוצים (שחדלה להתקיים לאחרונה) ומדינת תל אביב. כל מדינה וחוקיה, כל מדינה וגיבוריה התרבותיים. לעיתים נדירות (לרוב אל מול איום חיצוני) המדינות מתאחדות וקמות כאיש אחד להתמודדות קצרת ימים למיגורו של האיום. בימים אלו מרחפת לה באוויר אשליה של אחדות וכל  החרפות והגידופים נשכחים, הפערים מוסטים לקרן זווית  ומצטיירת לה עננה של "כלל ישראל". אולם ברגע שענני המלחמה חולפים שב ומתבהר הפילוג והשוני.

בספרו, "עד  שיום אחד" (כתר, 2011), לוקח אותנו שמי זרחין לביקור ארוך הנפרס על פני שלושה עשורים במדינת טבריה הנמצאת על חוף ימה של הכינרת המהבילה. מדינה זו מאוכלסת בערב רב של דמויות (פליטי שואה,  גרוזינים, עירקים, צברים וערבים) ומתקיימת לה במרחב נטול זמן ומקום, קליפת עץ הנסחפת לה במורד נהר גועש. מלחמות פורצות, מיתון כלכלי, שינויים חברתיים והמדינה הטבריינית בשלה, צפה על פני המים, נוגעת לא נוגעת במציאות הסובבת.  

מדינת טבריה הנגלית לעינינו מבעד לעיניהן של הדמויות, מהווה מרחב הנע כמטוטלת בין דמיון למציאות. כשפים, מזימות, מכשפות ומפלצות מתערבבים בעולים קשי יום. המסגרות המגוננות של המשפחה, בית הספר, הרווחה והמדינה האמורות להקנות מסגרת של יציבות מתגלות לעיתים רבות כלא רלוונטיות. הטקסים (המשפחתיים והלאומיים) יוצרים מצג שווא של תפקוד בעוד שלמעשה כל אחת מהדמויות ממשיכה לחיות בבדידותה המנוכרת המובילה לא פעם למעשי ייאוש. ייאושן של הדמויות הכלואות במציאות החיים המהבילה שנעה בין הממשי למדומיין מחזקת את תחושת הוורטיגו הפוסט-מודרנית אותה מתאר זרחין. המוסדות המסורתיים התפרקו בזה אחר זה בעוד שמוסדות אחרים עדיין לא קמו על מנת להחליף את מקומם, בחלל שנוצר חיות דמויות אומללות המנסות למצוא פכים של אושר בתוך מציאות דורסנית.

את ההתרחשויות בוחר זרחין לתאר מנקודת מבטה של משפחה לא קובנציונאלית (אם יש בכלל מושג כזה), שכל אחד מחבריה הינו אאוט-סיידר חברתי, הבוחן את המציאות כצופה ולא כמשתתף: רוחמה האמא המשקיפה על המציאות ממרום גובהה, בוחנת ונמלטת. רוברט, האב שאיבד את הוריו בילדותו ועדיין מתקשה להשלים עם הפרידה. שלומי, גיבור הסיפור, ילד מחונן המנסה לנווט את דרכו בעולם שכלליו אינם ידועים לו וחיליק אחיו הקטן של שלומי המנסה פעם אחר פעם לפרש לאחיו הגדול את המציאות הסובבת. בני המשפחה אינם חיים בחלל ריק, שכנים, מכרים ובני משפחה נוספים מוטחים לתוך העלילה והופכים אותה לתבשיל ססגוני ורב טעמים, המאפיין את המטבח הישראלי המורכב מאינספור מרכיבים שהביאו עימם מילוני המהגרים המרכיבים את הבלילה הישראלית.

היצירה החושנית שהוציא זרחין מתחת לידיו קושרת שוב ושוב בין תבשילים, מין ויחסים אישיים המתגלים כבופה מפואר בו מגלה הסועד עוד ועוד שילובים מרתקים הפותחים בפניו עולמות חדשים. במיומנות נדירה מצליח זרחין לשוב ולהפתיע את הקורא פעם אחר פעם. הדמויות המוכרות יוצרות בכל פרק מרקם חדש ומרגש שאיננו מהווה מחזה נפוץ בספרות הישראלית העכשווית. בנוסף השמירה על שפתם האותנטית של הגיבורים מדגישה את המציאות הנבדלת בה הם חיים, מציאות המשקיפה על ההתרחשויות ונותנת להן משמעות חדשה וייחודית. רגישותו של זרחין שעד כה התבלט דווקא כקולנוען מוערך (לילסדה, הכוכבים של שלומי, אביבה אהובתי)  להפקתן של דמויות מדוייקות הפועלות בסצינות חדות המעבירות מסר, בא לידי ביטוי לכל אורכו של הספר ומצליח פעם אחר פעם לתאר כמו בסרטיו ניואנסים משפחתיים ולהופכם לתמונות חיות, המעוררות סערת רגשות (לפעמים בלתי נשלטת).

כתיבתו המרגשת של זרחין מעמידה אותו בדבוקה אחת עם סופרים כדוגמת דודו בוסי (ירח ירוק בוואדי, פרא אציל, אמא מתגעגעת למילים) ושרה שילה (שום גמדים לא יבואו) המביאים לקורא הישראלי גיבורים שנדחקו לשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של מדינת ישראל, תוך שמירה על האותנטיות של שפתם וסביבת חייהם של הגיבורים. באמצעות סיפורם נחשף הקורא אף לפינותיו המודחקות, לפתע הוא מגלה שהזר והשונה איננו כה רחוק ממנו, אלא הוא שוכן עמוק בתוכו.

לסיכום, "עד שיום אחד", הוא פנינה ספרותית מרתקת שהצליחה לסחוף אותי לשעות של הנאה צרופה, מומלץ בחום! אני מחכה בציפייה דרוכה ליצירות נוספות מבית היוצר של זרחין. מהרו וקראו את הספר, צפו בסרטיו. לפנינו יצר מהמעלה הראשונה הנותן לקורא חוויה תרבותית המשאירה תחושה מעורבת של הרהור נוגה ועונג.

מאת אברהם אייזן

הרמן קוך, ארוחת הערב, כתר, 2010

אנו חיים בעולם רדוף אקטואליה, בכל כמה דקות מגיח מבזק מיוחד המדווח לנו בהתרגשות על שערוריה חדשה המתרגשת לבוא לעולם. אנו שומעים על הורים הרוצחים את ילדיהם, ילדים הרוצחים את הוריהם ועל מקרי אלימות סתמיים המסתיימים לא פעם במוות. אנו נחשפים לאין ספור מקרים המעלים את מפלס החרדה, ומחזקים את תחושתנו שאנו מטולטלים בזרם גועש של אלימות שאינה בשליטתנו. מדי פעם, מנסה תוכנית תחקירים כזו או אחרת לפענח עבור הצופה הסקרן מיהן הדמויות העומדות מאחורי מעשי האלימות הבלתי מוסברים. תחושה של הקלה עוטפת אותנו כאשר אנו מגלים שהרוצח הוא מהגר עבודה או מובטל שחייו הדרדרו. אולם, כאשר אנו מגלים שהרוצחים אינם כה רחוקים מאיתנו, כלומר, גם להם יש עבודה מסודרת, אשה, משכנתא ושלל תעודות, אנו מתכווצים באי נוחות. זאת משום שאיננו יכולים עוד להרחיק את הזוועה מפתח ביתנו, היא יושבת שם ככלב פיט-בול מנומנם המחכה להשתחרר, להתפרץ ולתקוף. ספרו של הסופר ההולנדי, הרמן קוך, ארוחת הערב, מראה לקורא שהאלימות החייתית אינה נמצאת רק בשיכונים עלובים רווי פשע, אלא יש לה מקום של כבוד אף בקרב הבורגנות המדושנת.

בספרו, מתאר קוך, ארוחת ערב משפחתית עתירת מנות במסעדת גורמה בה משתתפים שני זוגות: פול וקלייר, סרג' ובבט. פול וסרג' הם  זוג אחים אשר ביניהם שוררת יריבות ארוכת שנים. פול, מורה כושל, מביט באחיו, פוליטיקאי רב תהודה, בבוז. תחושת הניכור שחש פול כלפי אחיו, מהווה אך דוגמא לניכור המתקיים בין פול לבין העולם הסובב. ניכור אשר יהווה ציר מכונן בעלילת הספר. בהדרגה, נחשף הקורא לשלל סיפורים משפחתיים העולים במהלך הארוחה. פול, שדרך עיניו מסופר הסיפור, מרעיף על הקורא מגוון רחב של זיכרונות, תובנות והגיגים. אט אט התמונה האידילית של משפחה מבוססת הנהנית מארוחת גורמה, מתחלפת בתמונה קודרת החושפת בפני הקורא שורה של תקריות אלימות המלוות את ההיסטוריה המשפחתית. התיאורים הפלסטיים של מעשי האלימות  אינם מאפשרים לקרוא את הספר בנינוחות, לא פעם חשתי שאני צופה ב"תפוז המכני" או ב"רוצחים מלידה". תיאורי האלימות המיותרת יצרו בי תחושה של סלידה עד כדי כך שנאלצתי להרחיק ממני את הספר. הניסיונות הפתטיים של בני המשפחה להצדיק את המעשים המתוארים, הצטיירו בעיני כהתגלמותו של ניוון מוסרי וחברתי. יחד עם זאת, ספרו של קוך אינו מצליח ליצור כתב האשמה כנגד כהות החושים של החברה הבורגנית אותה הוא מתאר, וזאת משום שהספר אינו דן באופן עמוק בהשלכות המוסריות של המעשים. הדמויות השיטחיות והסטריאוטיפיות הנגלות לאורכו של הסיפור, אינן מצליחות לחדור לעומקן של הסוגיות המועלות, וכל שנשאר לקורא הוא להיחשף לקורותיה של משפחה מופרעת, המובלת על ידי אב פסיכופט המנחיל לבני המשפחה סדר מוסרי אלטרנטיבי.

בסיום הקריאה חשתי תחושה של החמצה: מחד, קוך הצליח לכתוב עלילה סוחפת המתרחשת לרוב סביב ארוחת ערב אחת, הישג ספרותי ראוי לציון. מאידך, הסוגיות המוסריות העולות אינן זוכות לבירור מעמיק משום שככל שמתקדמים בקריאה מתגלה האב כפסיכופט שאינו יכול להימדד על פי אמות המידה המקובלות. הפנייתו של הסיפור אל עבר הא-נורמאלי מעקרת את נקודת המוצא של הספר לפיה, אלימות חסרת פשרות יכולה להתרחש גם במשפחות "הנורמאליות" ביותר.

לסיכום, ספרו של קוך מהווה יצירה ספרותית אשר לא מאפשרת לקורא להישאר באדישות נינוחה. זוהי יצירה המעוררת בך רגשות עזים של גועל, תמיהה ובעיקר תסכול. המשפחה המתוארת הנראית במבט ראשוני כמשפחה ככל המשפחות מתגלת בהדרגה כאי של אומללות. הקורא צופה בהדרדרות המתגלה שוב ושוב באירועי האלימות הבלתי נשלטים. הקורא עומד נדהם ומקווה שזו נקודת השיא אולם, כמו בטיפוס על הר, בכל פעם מחכה פסגה חדשה גבוהה יותר. ככל שהאוויר נעשה דליל יותר, עולות ומתחזקות השאלות המוסריות, אולם, קוך איננו מספק לקוראיו מסכת חמצן המקילה על הדלילות, קוראיו נאלצים להתמודד עם השאלות הנוקבות בכוחות עצמם. שווה קריאה לבעלי לב חזק.

 מאת אברהם אייזן