הסיפור השלושה-עשר/ דיאן סטרפילד

מאנגלית (בתרגום משובח) עפרה אביגד

וידה וינטר היא סופרת מסתורית. היא מפרסמת ספר אחר ספר, וכולם זוכים להצלחה אדירה. עם הוצאת כל אחד מספריה היא מרואיינת לעיתונות, ובכל פעם היא מספרת סיפור ביוגרפי אחר בתכלית, ובכך הופכת את הסיפור שלה לנראטיב נוסף שמתנהל לצד הספרים שהיא מפרסמת. כשהיא כבר מבוגרת ומפורסמת, היא פונה לביבליופילית עכברית בשם מרגרט לי, ומבקשת מהאחרונה שתכתוב את הביוגרפיה שלה, כלומר תשלים את הנראטיב המשני, שככל שהוא נפרש מתברר – וכך גם מעידה עליו וינטר עצמה, במפגש הראשון של השתיים – שהוא למעשה החומר ממנו הוזנו כל סיפוריה האחרים.

עלילת חייה של וינטר, ואגב כך גם של לי, נפרשת בפני הקורא באופן שובה לב, המאפשר לו להתעניין ולהתקשר עם דמויות הגם שיש בהן כל מה שצריך כדי לשלול הזדהות: הן מתנהגות בחוסר שפיות, אינן מדברות, אינן מובנות, עולם הרגש שלהן אינו נחשף. הסיפור מורכב מנושאים ריאליסטיים וסוריאליסטיים כאחד, אשר יוצרים עולם של רבדים בסיפור, הגם שהם פשטניים משהו. בסופו של הסיפור מקפידה המחברת לפתור כל פרט מהמסתורין שליווה את העלילה ולקשור את כל הקצוות באופן מושלם מכדי להיות אמיתי, אך מבלי להעניק תקווה אמיתית לגיבוריה. למרות הסוף הזה – שמרוב שהוא טוב לכאורה הוא אינו מוצלח – הספר מעניק חווית קריאה מענגת. הוא כתוב בשפה טובה ונהנה מתרגום מצוין, מציג דמויות מוכרות-מעניינות (בפרט לביבליופילים ולחובבי ספרות אנגלית מסורתית), בורא עולם שלם בשפה עשירה ומאפשר לקורא מרחב לדמיון ולסקרנות. למרות הניסיונות להיתלות בברונטה והנרי ג'יימס, זו אינה ספרות גדולה. היא עמוסה מאוד, מפורטת מדי, וקצת חסרת מהימנות. אולם, כספרות קלילה – זהו אחד מהספרים הכייפיים שקראתי בזמן האחרון.

מאת שרון

ראשית הבה נאמץ את המוטו הבא: הספרות היא אהבה. עכשיו אפשר להמשיך.
(ייאוש , ולדימיר נבוקוב פרק 7)


אחת העצות הזכורות לי ביותר מקריאת סדרת הספרים על אן שרלי, האסופית - היא העצה שאן מקבלת בנוגע לכתיבה שלה, להתרכז בכתיבה על דברים שהיא מכירה מתוך העולם הסובב אותה, ולא בסיפורי הרפתקאות חסרי קשר אמיתי לחייה, או כמו שאמרו חכמינו במופלא ממך אל תחקור.
ייתכן שהסיבה שהעצה הזו נחקקה בזיכרוני, נעוצה בעובדה שמצאתי בה משהו מאוד מנחם – מן הסתם בגלל שתמיד דמיינתי לי סופרים אמיתיים כמי שיכולים לבדות מלבם עלילות שאין להן שום קשר לחייהם האמיתיים, משהו שאני תמיד התקשיתי בו.
אבל האם גם סופרים אמיתיים חושבים שעדיף לכתוב על המוכר להם, ולהתבסס על המציאות שלהם או שמא אצל סופרים אמיתיים הדברים מתנהלים אחרת.
אפשר ללכת ולקרוא כמובן ביוגרפיות של סופרים, ולראות כיצד הם כתבו, איך הם קיבלו השראה, ועל כמה מהמציאות שלהם הם ביססו את ספריהם. אבל ייתכן ואפשר ללמוד משהו על הכתיבה גם דרך קריאת ספרים שבהם מתקיימות דמויות בדיוניות של סופרים, במיוחד אם מאמינים ש"אין כמו סיפור כדי לחשוף את האמת" ("הסיפור השלושה-עשר", הקדמה), ומכיוון שנקלעו לידי בתקופת זמן די קצרה שלושה ספרים שכאלה שבהן הדמויות הראשיות חוטאות בכתיבה, חשבתי לי שזה יכול להיות מעניין להשוות בין הסופרים הבדויים ביצירות הללו, ולבדוק מה אפשר ללמוד מן ההשוואה.


שלושת הספרים שאני מתכוונת אליהם כתובים כולם על ידי מספר בדוי בגוף ראשון, ואלו הם: "משחקו של המלאך" של קרלוס רואיס סאפון מסופר על ידי דויד מרטין שהוא סופר במקצועו, "הסיפור השלושה עשר" של דיאן סטרפילד המסופר על ידי מרגרט לי שאת עבודתה בחנות הספרים של אביה היא מתבלת בכתיבת ביוגרפיות של דמויות מההיסטוריה של הספרות, ובספר המדובר היא כותבת את הביוגרפיה של דמותה של הסופרת וידה וינטר (וכך אנו מקבלים סופרת שכותבת על סופרת שכותבת על סופרת, מבולבלים? גם אני קצת...), והסיפור השלישי הוא "ייאוש" של ולדימיר נבוקוב שמסופר על ידי הרמן קרלוביץ' שהוא במקצועו, נכון, לא ניחשתם, יצרן שוקולד.

מה שהופך את הרמן קרלוביץ' לסופר בעיניו, היא העובדה שהוא חושב על עצמו ככזה, כמאמרו: "חשתי כי טמונים בי משורר, סופר, ואף כישרונות מסחר גדולים..." מה שהופך אותו לסופר בעיניי, היא העובדה שלאורך כל הספר הוא מדווח לקוראים על התנהלות הכתיבה של ספרו, הוא מודע לעובדה שהוא כותב והוא גם יודע שהוא מתכוון לפרסם את מה שהוא כותב, ומכיוון שהספר הגיע לידיי, דהיינו התפרסם, הרי שמבחינתי הוא הסופר בספרו שלו.

ועכשיו אחרי שהתוודענו לכל דמויות הסופרים, הגיע הזמן לערוך את ההשוואה המיוחלת.

איך נולד סופר?

האם אדם נולד עם דמיון עשיר ויכולת לספר סיפור, או שיש משהו במציאות שלו שגורם לו להעדיף לברוח אל הדמיון?
האם עולם הספרים מעורר השראה בסופרים, והם רוצים לכתוב כי הם אהבו לקרוא, או שהם היו כותבים בכל מקרה כי זה נובע ממשהו בתוכם?

הרמן קרלוביץ' מעיד על עצמו שבתקופה מלחמת העולם הראשונה, כשהוא היה כלוא במחנה מעצר בגלל נתינותו הגרמנית (או ישב סר ומשמים בכפר דייגים כלשהו) הוא קרא בדיוק אלף ושמונה-עשר ספרים, וכן, הוא ספר. הוא גם מוסיף ואומר שלולא הספרים ספק אם הוא היה מצליח לעמוד באותן שנים אפלות.

וידה וינטר גדלה בבית אחוזה שהייתה בו ספרייה גדולה. באווירה של הזנחה ואדישות. הסטר בארי, האומנת של ילדי האחוזה, תיארה את התגובה של וידה כילדה ליצירות הספרות כ"התעוררות", והיא עצמה אמרה שהיא קראה בספרים שם שוב ושוב בתדירות כה רבה עד שלא היה טעם להחזיר אותם למדפים, גם כשגדלה והפכה לסופרת בעצמה היא דאגה לכך שתהיה בביתה ספריה גדולה ומרשימה, הכוללת עותקים נדירים של ספרים לצד עותקים פשוטים שהרבו לדפדף בהם, כך לפחות התרשמה מהספרייה הזו מרגרט לי.
מרגרט לי כזכור, היא זו שנבחרה על ידי וידה וינטר לכתוב את הביוגרפיה שלה, והיא לא נצרכת לספרייתה של וידה וינטר כיוון שיש לה, או יותר נכון לאביה חנות ספרים שקרויה בשם המקורי "חנות הספרים העתיקים של לי" והיא מהווה עבורה גם בית וגם מקום עבודה.

לאביו של דיוויד מרטין אין חנות ספרים - או חיבה כלשהי אליהם- אבל זה לא מונע ממנו למצוא חנות ספרים חליפית שתשמש לו כתחליף בית -"המקום האהוב עלי ביותר היה 'חנות הספרים סמפרה ובניו' ברחוב סנטה אנה. אותו מקום, שהדיף ריח של נייר ישן ואבק, היה עיר המקלט וקרנות המזבח שלי, הבעלים הרשה לי לשבת בכיסא בפינה ולקרוא כל ספר שרציתי, סמפרה כמעט מעולם לא הניח לי לשלם... כשהגיעה השעה ללכת הייתי גורר משם את רגלי ונושם באי חשק. אם זה היה תלוי בי הייתי עובר לגור שם". דויד מרטין הוא גם הסופר היחיד שמודה שהשאיפה לכתוב נולדה אצלו בעקבות הקריאה "עד מהרה ידעתי שמה שאני רוצה לעשות בחיים זה ללמוד לעשות את מה שעשה אותו סניור דיקנס" כשהוא מתכוון לקרלוס דיקנס הידוע בכינוי צ'ארלס דיקנס, מחבר "תקוות גדולות", הספר האהוב ביותר על דויד מרטין, אותו הוא קרא תשע פעמים.



אז ייתכן שלא כל הסופרים הגיעו לכתיבה מבסיס של קריאה ואהבה לקריאה, ולא לכולם יש ספריה גדולה בהישג יד, אבל מה שברור הוא שלסופרים שבדו את הדמויות הללו יש בהחלט רקע עשיר של קריאה (או לפחות היכרות עם הקלאסיקות כמו ג'יין אייר, תקוות גדולות, האישה בלבן, שרלוק הולמס, החטא ועונשו וכו'), והם משלבים בספרם המון התייחסויות לספרים אחרים, ובין אם הספרים שהם קראו עוררו בהם אהבה, או ביקורת, אצל כולם אפשר למצוא עדות לכך שעבור הסופרים הבדויים שלהם היה בספרים שהם קראו קסם שהם לא מצאו בחייהם האמיתיים באותו הזמן.



איך שיר נולד?


איך הסיפורים מגיעים אל הסופרים הבדויים שלנו ועל מה הם כותבים? מסתבר שאצל כולם המדובר הוא בצירוף כלשהו של מציאות מחקר דמיון וגם ... גניבות ספרותיות. כשהמינון של כל אחד מהמרכיבים יכול להשתנות מספר לספר ומסופר לסופר.

לדויד מרטין יש דמיון עשיר, הוא עוצם את עיניו, רואה תמונה בעיני רוחו ובונה סביבה את הסיפור שלו. בכתיבתו הוא משלב בין פרטים ממשיים ועובדות היסטוריות ליצורים פרי דמיונו. הדמיון שלו מושך אותו יותר מפעם אחת לעקוב אחרי קורותיה של דמות רדופה ומעונה שמתרוצצת בעיר. ולמרות דמיונו העשיר הוא מודה גם בכך, שבעת לחץ בכתיבת הסיפור בהמשכים שהוא היה כותב לעיתון הוא גם שאל ספרותית באופן חסר בושה מסופרים כגון דיומא, סטוקר, סו ופאבל.
כאשר הוא נדרש לכתוב על נושא שאין לו בו מושג, כמו בנושא הדתות בעולם, הוא עורך מחקר שכולל בעיקר קריאת ספרים וכתבים אקדמיים בנושא.
המציאות משמשת אותו לכתיבת הספר שאנו קוראים אולם איכשהו בספרו המציאותי אפשר בהחלט לראות בדמותו שלו את אותה דמות נרדפת ומעונה המתרוצצת בעיר, שהוא כה הרבה לחקור בדמיונו.

אצל וידה וינטר ככל הידוע לנו הסיפורים מגיעים אך ורק מהדמיון, לדבריה היא יושבת בחדר והדמויות הבדיוניות שלה סובבות אותה וקוראות לה לספר את הסיפור שלהן והיא בוחרת כל פעם חלק מהדמויות ומספרת את סיפורן והשאר שוקטות, עד שהיא מסיימת לכתוב אותו, ואז הן באות לדרוש את שלהן.
רק סיפור אחד היא לא מסוגלת לכתוב, את הסיפור האמיתי שלה, וגם כשהיא עושה זאת במרומז ובין השורות, היא גונזת את התוצאה. לשם כתיבת האמת היא שוכרת את שירותיה של מרגרט לי.



הכתיבה של מרגרט לי מתבססת בעיקר על המציאות ועל מחקר, היא לא כותבת מדמיונה, ניסיון העבר של מרגרט לי בכתיבה כולל כמה מחקרים ביוגרפיים קצרים על דמויות לא חשובות מההיסטוריה של הספרות. ובספר שאנו קוראים, זו לה פעם ראשונה שהיא כותבת ביוגרפיה של סופרת חיה וברור שהמחקר הפעם הוא שונה כיוון שיש מי שיעיד על העובדות אבל גם מי שידאג להטעות אותה. כך שחוץ מלשמוע את סיפורה של וידה וינטר מפיה, היא גם מבצעת מחקר מקיף, בודקת בארכיונים, באלמנכים ישנים, חוזרת ל"מקום הפשע" ושואלת כל מי שעולה בדעתה שיעזור לה להצליב נתונים כדי להפריד את האמת מן הבדיה.

הרמן קרלוביץ' הוא אכן בעל דמיון פורה, גם אם אין לכך סימוכין בספרי עבר שלו, על ילדותו הוא מעיד :
"בהיותי ילד חיברתי שירים וסיפורים נפתלים...שבהם ללא כל סיבה נראית לעין שמתי ללעג ולקלס את ידידי המשפחה. אבל לא רשמתי את הסיפורים האלה ואף לא דיברתי עליהם. לא חלף יום בלי שהפרחתי איזה שקר..."
הרמן קרלוביץ' רואה בהפרחת שקרים רבי השראה את אחת מתכונותיו הבסיסיות. ויש בתכונה זו כדי להעיד על דמיונו, אך בעוד שברגיל סופרים כולאים את העולם המדומיין שלהם בין דפי הכתיבה, עבור הרמן המציאות סביבו היא כמו נייר ועיפרון והוא מעצב אותה לפי ראות עיניו. כך, בשונה מדויד מרטין ומרגרט לי שמביאים לנו בספרים שאנו קוראים, את תיאור הקורות אותם ומדווחים לנו בעצם על המציאות שלהם מנקודת מבטם, הרי שהרמן קרלוביץ' בספרו ייאוש, הולך צעד אחד קדימה, הוא לא רק מספר על מה שקרה לו, ואיך התגלגלו העניינים, הוא מדווח על כך שהוא יצר בכוונה את הדרמה העיקרית (הרצח המושלם שאליו הוא מתייחס כאל יצירת מופת) כדי שיהיה לו מה לדווח, או במילותיו שלו: "לולא האמנתי בכל לבי בכוחי לכתוב וביכולתי לבטא רעיונות במלוא החן והחיות...שום דבר לא היה קורה."



על הכתיבה

עכשיו כשכבר יש לסופרים שלנו רקע בספרות ורעיונות לכתיבה, כיצד מתבצעת לה הכתיבה עצמה?


מדויד מרטין שהיה בעל דמיון פורה ביותר, התהליך הצריך בעיקר זמן ומכונת כתיבה, הוא מקבל תאריך סיום להגשת יצירתו, הוא מחשב כמה מילים זה יצא לו לשעה – או ליום (ובעיקר ללילה), ומדפיס ומשכתב עד שזה טוב בעיניו בהתאם לקצב שהוא יכול להרשות לעצמו. ספר בסדרת עיר הארורים הוא היה מספק מדי חודש בחודשו, את ספרו הרציני "לפסוע בשמים" הוא כתב במשך תשעה חודשים. רק את ספרו האחרון שאותו אנו קוראים, הוא כותב מבלי לדעת מראש תאריך סיום מבוקש, ולמי הוא כותב את הדברים, אך אופן כתיבתו נותר בעינו, ולמרות שיש לו את כל הזמן שבעולם, הרי שבמשך חודשים הוא ממשיך לכתוב מחצות הליל עד עלות השחר במכונת הכתיבה שלו, בדיוק כפי שהוא נהג לעשות שנים קודם לכן. הוא מאמין ששגרת הכתיבה טובה לכתיבה, והאימון משפר את הכתיבה.

וידה וינטר היא אישה מסתורית ולכן אולי איננו יודעים דבר ממשי על תהליך כתיבתה למעט העובדה שהוא מתנהל כנראה בביתה בחדר עבודתה, ושהיא הספיקה להנפיק ספר בשנה במשך 56 שנים.
מרגרט לי חושפת הרבה יותר על תהליך הכתיבה שלה לפחות לגבי הספר שהיא כותבת על וידה וינטר, היא משתכנת בביתה של וידה וינטר ונפגשת אתה כמעט מדי יום כדי להקשיב לסיפורה תוך כדי שהיא רושמת בפנקסה מילות מפתח שיזכירו לה את הסיפור, אחר כך היא מעלה את דמותה של וידה וינטר בעיני רוחה, שומעת את קולה, רואה את הגינונים שלה. ובתוך זמן קצר כמעט לא שמה לב לפנקס אלא כותבת את מה שהכתיבה לה מיס וינטר שבראשה. הכתיבה נעשית בעפרונות מחודדים במחברתה בחדר שניתן לה, אחת עשרה מילים בשורה 23 שורות בעמוד, מרווחי זמן קבועים כדי לחדד את העפרונות.

הרמן קרלוביץ' היא הדמות שמשתפת אותנו הכי הרבה בתהליך הכתיבה, ומשאירה, כך נראה, את כל הלבטים שבהם מתלבט סופר במהלך הספר (במה להתחיל, איך להמשיך, האם המסר עובר דרך השורות שלו וכו') בגוף הספר. חוץ מהסיפורים שאותם הוא לא כתב בילדותו הוא אומר גם מצד אחד "יש לציין שאני שולט להפליא לא רק בעצמי, אלא גם בסגנון כתיבתי. מה רבים הרומנים שכתבתי בנעורי - בקלות, בהינף קולמוס ובלי כל כוונה לפרסם אותם" מצד שני הוא מתאר כיצד ערב נובמבר אחד "התיישבתי אל מכתבתי כדי לכתוב קטע פרוזה משובח, אך לא עלה בידי אלא להזיל שפע של רוק על עטי ולצייר שורות שורות של חוטמים זבים" . לגבי ספרו ייאוש, הוא טוען שזיכרונותיו הם אלה המכתיבים לו את ספרו, ולכן הבלגן ואי הסדר (או במלותיו " אני מתנצל אמנם על הבליל המבולבל שרקחתי כאן, אבל ברצוני לחזור ולהדגיש שלא אני הוא הכותב אלא זיכרוני אשר לו גחמות וכללים משלו")
את ספרו ייאוש הוא כותב בחדרו במלון מבודד בעט נובע, ובכתב יד שמשתנה תדיר לפי סערות רוחו, הוא כותב מן הצהריים ועד עלות השחר ומדי יום ביומו מפיק קולמוסו פרק אחד.

אני לא בטוחה שאפשר ללמוד משהו מעניין מן ההבדלים הקצת טכניים הללו שמדברים על אופן וקצב הכתיבה של דמויות הסופרים, אבל בחרתי להביא אותם, כיוון שאני תוהה עד כמה בנושא הטכני –לא חושפני כביכול- הרשו הסופרים האמיתיים להכניס מעצמם לדמויות הבדויות, ועד כמה אפשר למצוא אפילו בפרטים הללו, אותם, את מאוויי ליבם, או את החששות שלהם...




המניעים לכתיבה

ישנן הרבה סיבות שבשלן אנשים כותבים, הרצון לספר סיפור היא אחד מהם, אבל אין לזלזל גם ברצון להתפרנס, ולהתפרסם. אז מה מניע את הסופרים הבדויים שלנו לכתוב, ומה קורה כשחלק מהמניעים סותר את החלק האחר?

הנצחה
את הביוגרפיות של הסופרים שמרגרט לי כתבה בעבר, היא כתבה מתוך הרצון להנציח את מי שטרח לכתוב משהו. "אני אוהבת לשלוף מקברם חיים שהיו קבורים ביומנים שמעולם לא נפתחו, ונשכחו במשך מאות שנים על מדפי ארכיונים. החייאת ממוארים שאזלו מן הדפוס לפני עשרות שנים מהנה אותי יותר מהכול."
היא מודה ששמה גם הוא זכה לפרסום בעקבות הפרסומים שלה, ולמרות שהיא אינה טוענת שזו הייתה מטרתה, אפשר בהחלט להניח שהרצון בהנצחה הוא זה שגורם לה לכלול גם את הסיפור שלה בסיפור הביוגרפיה של וידה וינטר שהיא נשכרת לכתוב.
דויד מרטין אומר זאת במפורש: שהדבר שאליו סופר שואף יותר מכל הוא "לראות את שמו מודפס על פיסת נייר שתאריך ימים אחריו" מה שהופך את העובדה שאת רוב ספריו הוא לא כותב כלל בשמו האמיתי לעצובה אף יותר, במיוחד אם לוקחים בחשבון שבספר הוא עצמו זוכה לחיי נצח ולא ספריו.
גם וידה וינטר לא מפרסמת את ספריה בשמה האמיתי ואולי זו הסיבה שהיא חשה צורך שהסיפור האמיתי שלה יסופר אפילו אם אין בכוחה לספר אותו בעצמה.
מעשה האומנות שהרמן קרלוביץ' מתגאה בו, כולל בין השאר את ביום מותו. מה שהופך את ההנצחה בעייתית במקרה שהוא מעדיף שלא להיתפס. אולם משעה שמסתבר לו שהמשטרה יודעת שמותו מבוים, והוא אינו מת באמת הרי שאז הוא יושב לכתוב את הדברים "כדי להצדיק את יציר מוחי ולהצילו מתהום הנשייה".

פרנסה
סיבה נוספת שאפשר למנות בין הסיבות לכתיבה היא הפרנסה - דויד מרטין זוכה לתשלום גם על יצירתו בעיתון, וגם על סדרת עיר הארורים שהוא כתב , גם הבוס שלו קורלי דואג לשלם לו בכל מיני אופנים. הצורך להתפרנס מוליך אותו לכתוב ספרים שהוא לא ממש מכיר בערכם. לגבי כתיבת סדרת "עיר הארורים" בשם עט אחר למשל הוא אומר שבזמנו הדבר נראה לו מחיר סביר לשלם תמורת היכולת להרוויח את לחמו במשלח היד שהוא תמיד חלם עליו.
הרצון להרוויח כלכלית אינו מועלה כסיבה לכתיבתה של וידה וינטר, אם כי אין ספק שהיא התפרנסה יפה מספריה, שלפי הדיווחים ייתכן שנמכרו יותר טוב מספרי הקודש (יש בעיית אמינות בדיווחים על המכירות של ספרי הקודש מסתבר).
מרגרט לי כותבת את ספר הביוגרפיה של וידה וינטר בשל החוזה שהיא חותמת עמה.
הרמן קרלוביץ' לא כותב בפועל על מנת להתפרנס אולם הוא מגיע אל סיפורו בין היתר כיוון שעסקי השוקולד שלו סובלים מקשיים כלכליים, ו"יצירת המופת" שלו אמורה לזכות אותו בכספי הביטוח על חייו. הוא טוען בכל תוקף שמעשה האומנות חשוב לו יותר מהרווח הכלכלי, אבל כמו שכבר אמרנו הוא מרבה להפריח שקרים.
בכל מקרה אפשר לומר שגם אם הרצון להרוויח כסף לא הוא זה שהפך אותם לסופרים, הרי שהכסף בהחלט היה בכוחו לכוון את כתיבתם למקומות מסוימים, שאולי הם לא היו הולכים אליהם בלעדיו.


בריחה מהמציאות – התמודדות עם המציאות
כבר הוזכר כאן כי לפעמים יש בקריאה כדי לספק מפלט מהמציאות הקשה, אבל מסתבר שלעיתים לא די בה בקריאה, והסופרים מעוניינים או חייבים לכתוב כדי להצליח ולמצוא את המפלט שלהם.

וידה וינטר – טווה סיפורים כדי למלא את הזמן מאז שהכול נגמר, היא טוענת שאדם שאינו כלום ממציא סיפורים והם ממלאים את החלל הריק , מרגרט לי גם היא בורחת מחייה שלה אל הספרים, ולי היה נראה שבבחירה שלה לכתוב על סופרים נשכחים יש משום רצון גם לפצות על ה"נשכחות" של חייה שלה, ולכן לכתוב את הביוגרפיה של וידה וינטר הסופרת החיה המאוד לא נשכחת, יש בזה משהו שמחייב גם אותה לבדוק גם את הנוכחות שלה. הגילויים על חייה הקודמים של וידה וינטר, שמתגלים במהלך הכתיבה, מאפשרים לוידה וינטר את תחושת השחרור של האמת. ומאפשרים גם למרגרט לי להפסיק לברוח ונוצר סוג של סגירת מעגל שבו הכתיבה גם עוזרת להתמודד עם המציאות.

גם אצל דויד מרטין הדברים דומים. לא ברור אם הוא מתרחק מהחיים או שהחיים מתרחקים ממנו, הוא אולי לא רוצה להמציא את עצמו מחדש, אבל הוא נאלץ לעשות זאת לא פעם, כשגם הזהויות שבהן הוא כותב מתחלפות מפעם לפעם. מכריו חבריו ובני משפחתו הנחילו לו לאורך השנים חיי אכזבה. אמו שעזבה אותו, אביו שמעולם לא הבין, העובדים בעיתון שקינאו בהצלחתו, וידאל ידידו שלא סיפר לו את האמת על סיבת ידידותם, וכריסטינה שלא הרגישה חופשייה להשיב לו אהבה. לתקוות היה מקום בחייו רק בספרים, העובדה שהוא שוקל בכלל לכתוב את ספרו של קורלי נובעת בעיקר מייאושו מנישואיהם של וידאל וכריסטינה ידידו הטוב שהכזיב, ואהובתו הנצחית, והספר שהגיע לידינו הוא הספר שהוא כתב כסוג של התמודדות עם האופן שבו הדברים התגלגלו, ואם בכתיבת ספריו הקודמים היה גם תהליך של גסיסה, פעם של גסיסה פיזית בעת כתיבת עיר הארורים, ופעם של גסיסה מצפונית בעת כתיבת הספר עבור קורלי. הרי שעל הכתיבה הזו שלו הנוכחית, שמתמודדת עם האמת של חייו הוא אומר "הרגשתי חי לראשונה מאז נמלטתי מהעיר".

אם כשמכירים את מציאות חייהם של וידה וינטר, מרגרט לי ודויד מרטין, אפשר להבין מדוע הם ינסו למצוא מפלט מהמציאות, הרי שהרמן קרלוביץ' מדבר על "ענני הקדרות האופפים אותי לעיתים ללא כל סיבה" ועל כך שהחיים בעיר משעממים אותו עד מוות, ולא לחלוטין ברור אם מצב העסק שלו מתדרדר בגלל הדיכאון העמוק שהוא מדווח שלקה בו באותה תקופה, או שהדיכאון שלו נובע ממצבו הכלכלי הירוד, מה שברור הוא שהתכנית שהוא הוגה, שהוא מתגאה בה כיצירת האומנות הגדולה שלו, היא תוכנית שבה הוא מחליף את המציאות שלו במציאות אחרת. והכתיבה של סיפור המעשה נעשית בין השאר גם כדי להתמודד עם העובדה שאולי הוא לא כל כך הצליח בזה, על הנייר הוא מנסה להוכיח את מה שהוא לא הצליח להוכיח במציאות, להבדיל מהסופרים מעל הוא דווקא לא כל כך מצליח בזה.

פרסום - הערכת הבריות ואומנות לשמה
"והנה עוד מימרה: כתב יד שפורסם, אומר סוויפט, כמוהו כזונה." – סוויפט כנראה לא אמר את הדברים, אלא דווקא הרמן קרלוביץ' שחושב שיש במעשה האומנות שנעשה בלי שיהיו לו צופים, מעשה אידיאלי של אומנות לשמה. אבל גם הרמן מודה בהמשך שהוא כמה עד כאב ש"יצירת המופת" שלו תזכה להערכתם של הבריות. העובדה שיצירת המופת שלו לא זוכה להערכת הבריות היא זו שמאפשרת לו את הכתיבה של הספר שהוא מתכוון לפרסם כדי לזכות בהכרה ולהבהיר לעולם את עומק רבדיה של יצירת המופת שלו.
המתח הזה בין הרצון בהערכה ופרסום, לבין ביצוע מעשה האומנות לשמו, מופיע גם בשתי היצירות האחרות.
וידה וינטר היא הסופרת שזכתה בפועל בהערכת הבריות על ספריה. אי אפשר לדעת עד כמה היה בהערכה זו מניע מבחינתה להמשיך בכתיבה אבל לפי קצב הכתיבה שלה, אין ספק שהדבר לא ריפה את ידיה, את הסיפור השלושה-עשר שהיא כתבה ללא שם, היא לא פרסמה מעולם, היא לא הצליחה לסיים אותו ולא ברור אם זה מפני שהוא היה חושפני מדי עבורה, או לא מספיק טוב עבורה.
מרגרט לי לא ממש שואפת להערכת הבריות באופן כללי, אבל אין ספק שהערכתה של וידה וינטר את כתיבתה, מאוד מחמיאה לה ומסקרנת אותה, וזו אחת הסיבות שהיא מסכימה לקחת על עצמה את משימת הכתיבה, את פרסום הספר היא גונזת בסופו של דבר לפחות לתקופת מה, מפני שהאמת המתגלית בספר עלולה לפגוע באנשים מסוימים.

דויד מרטין בבעיה יותר גדולה כיוון שהוא בהחלט חפץ בהערכת הבריות, אולם כמעט כל הצלחה שלו זוכה לחוסר הערכה אצל מישהו משמעותי עבורו. הצלחתו בעיתון עוררה כנגדו את עמיתיו למערכת. ועל סדרת האימה "עיר הארורים" שלו, הוא מקבל פידבק כאילו הוא מוכר את כשרונו ואת ערכיו בזול דווקא מהאנשים האהובים עליו ביותר. אנדראס קורלי היא הדמות היחידה שמביעה את הערכתה כלפי כשרונו בעקביות, ולי זה בהחלט הצטייר כאילו, ההערכה הזו היה בה כוח פיתוי רב מבחינתו. ולמרות שהוא מפחד מהשפעתו השלילית של הספר על הקוראים, וגונז אותו הגניזה לא באה לו בקלות.
רק את הספר שאנו קוראים, הספר האחרון, הוא כותב לא מתוך רצון שיתפרסם במקום מסוים, ולא מתוך שאיפה לזכות בהערכת הבריות אלא מתוך נפשו שלו, ואפשר אולי לראות בזה אמנות לשמה, אם יש בכלל דבר כזה.





חטא הכתיבה – או כוחן של מילים
אני בטוחה שיש הסבר תמים לחלוטין לביטוי "חוטא בכתיבה" – למעשה אני לא באמת בטוחה בזה, אני סתם מתעצלת לבדוק מנין הגיע הביטוי, במיוחד מפני ששמתי לב שבכל הספרים שאני מדברת עליהם יש התייחסות לכתיבה כאל חטא ממשי, ואני לא באמת רוצה לגלות פירוש אחר.
אך מדוע חטא?
ייתכן שזה נובע מכך שלמילים יש כוח, או כמו שאומרת מרגרט לי ב"סיפור השלושה-עשר" : "יש משהו במילים. כשהן בידיים מיומנות שיודעות ללוש אותן היטב הן שובות את הלב. הן נכרכות סביב איברי הגוף כמו קורי עכביש, וכשאת כבר לכודה כולך ואינך מסוגלת לזוז הן חודרות אל מתחת לעור, מחלחלות לתוך מחזור הדם ומקהות את המחשבות, ובפנים הן פועלות את פעולת הקסם שלהן."
ואם יש למילים כוח הרי שאפשר להשתמש בו גם לרעה.
בכוחו של דויד מרטין לכתוב ספר שיביא למלחמת עולם, והוא מתלבט לאורך כמעט כל הספר אם לכתוב אותו או לא.
מרגרט לי ווידה וינטר מתלבטות בשאלה ההיפותטית (או שלא) האם מותר להרוג אדם שמשמיד ספרים, על מנת להציל את הספרים - ובמילים אחרות איזה ערך יש לחיי אדם למול יצירת מופת ספרותית. שתיהן בוחרות בחיי אדם כי ברור להן שזו נחשבת לבחירה הנכונה, אבל שתיהן בלבן היו מעדיפות את הספרים. וכשקוראים על חייהן די פשוט לראות שהערך שהן מעניקות לספרים, גדול הוא מהערך שהן מעניקות לחייהן שלהן.
אצל הרמן קרלוביץ' יצירת מופת שווה יותר מאשר חיים ולא רק בתיאוריה אלא גם בפועל. שהרי הוא מתייחס לביצוע התוכנית שלו של הרצח המושלם, והוא אינו מתחרט שכן "אמן אינו יודע חרטה מהי, אפילו כאשר איש אינו מבין את יצירתו ואינו מעריך אותה". מצד שני הוא גם טוען - ויש צדק בדבריו - שכל יצירת אומנות אינה אלא תרמית, ואם כך הוא משתמש במילים כדי לנסות לשכנע אותנו הקוראים, שמעשה התרמית שלו הוא אכן מעשה אמנות.

מהי הצלחה ספרותית ואיך זוכים בה?
דויד מרטין, אם לא אמרנו עד עכשיו, ויש לי תחושה שדווקא כן, הוא יוצר פורה מאוד.
סיפורו מסתרי ברצלונה המתפרסם בעיתון בהמשכים מזכה אותו בהצלחה אצל הקוראים, ובקנאה של חבריו לעיתון, אחר כך בשם העט שלו איגנטסיוס ב. סמסון הוא כותב מדי חודש ספר בסדרת הספרים "עיר הארורים", בשני המקרים בשל נושאי הכתיבה שלו הוא נחשב לסופר לא רציני של ספרות זולה. כמו רבים אחרים גם הוא חיפש לכתוב את הספר ה"אחד" המושלם של הסופר שהוא זה שיהפוך אותו מעט להשכיר לשם דבר, הניסיון הראשון שלו בכתיבת ספר שלא השתייך לז'אנר ספרות אימה זולה היה שכתוב ספרו של ידידו וידאל, במקביל לכתיבת ספרו שלו "לפסוע בשמים" האחד נחל הצלחה כבירה בשם ידידו כמובן, והשני שבשמו נחל כשלון חרוץ הן על ידי הביקורות והן במכירות, רק סמפרה בעל חנות הספרים ראה בספרו יצירת מופת אמיתית. על פי הספר, כפי שמובא בשם וידאל ידידו, ההצלחה הספרותית אינה פונקציה של כשרון, ויכולת, אלא פונקציה של קשרים במקומות הנכונים. צריך לדעת לשחק את המשחק.
וידה וינטר כנראה ידעה לשחק את המשחק, או שלא ידעה והיא חיה בעולם שבו זה אינו נחוץ כיוון שהיא הצליחה לפרסם 56 ספרים ב-56 שנה וגם לזכות בתואר "צ'ארלס דיקנס של זמננו". ומדוע היא זוכה להצלחה כל כך גדולה? היא טוענת שסוד ההצלחה של ספריה הוא הסדר שלהם, התחלה אמצע וסוף כמו שצריך שיהיה כי זה מה שהקוראים אוהבים. להרמן קרלוביץ' היה מן הסתם משהו לומר על סופרים שכותבים בשביל לרצות את הקהל...
ההצלחה עבור הרמן קרלוביץ' לא נמדדת בביקורות טובות, או במכירות מרובות - למרות שהוא היה מן הסתם מקדם בברכה את שני הסוגים - אולי בגלל שהוא מעולם לא פרסם שום יצירה קודם לכן, ההצלחה אצלו מתבטאת בהצלחה ליצור את מעשה האומנות המושלם. או בלשונו שהתרמית תעלה יפה. ואם נביט רגע על המעשה שלו, כמשל על ניסיון ליצור את יצירת האומנות המושלמת, או במקרה שלנו, ניסיון לכתוב את הספר המושלם, הרי שאפשר לראות שהרמן נכשל פעמיים. מבחינה אומנותית, הכישלון הראשון הוא בקריאת המציאות המתוארת, הוא רואה בעצמו גאון כיוון שהוא ראה במציאות הזדמנות שאיש לא הצליח לראות, אבל הוא נכשל בניסיונו לגרום לשאר האנשים בעולם לראות את נקודת המבט שלו. עם הכישלון הזה הרמן עוד יכול לחיות בשלום, יהיה העולם מלא במבקרים שלא מסכימים אתו, הוא תמיד יכול להמשיך ולחשוב על עצמו כגאון בלתי מובן. הכישלון השני הוא הגילוי שמייאש אותו, הגילוי שיש פגם ביצירה שהוא החשיב למושלמת, פגם שגם הוא היה צריך לראות אבל עכשיו זה כבר מאוחר מדי לתקן, כי עכשיו היצירה כבר הגיעה לקהל היעד שלה.

ובזאת גם אני הגעתי אל היעד שלי, סיימתי את ההשוואה בין כל הסופרים הבדויים, והאם הצלחתי בכך להגיד משהו גם על סופרים אמיתיים, אני משאירה זאת לשיפוטכם.



מאת אורלי

על הסיפור השלושה עשר באתר כתר

הספר נפתח בציטוט מתוך ספרה של וידה וינטר "סיפורים של תהפוכות וייאוש" ואני ששכחתי מה קראתי על העטיפה האחורית של הספר, ואהבתי את סוף הציטוט "לא תשמעו ממנו את האמת: תשמעו סיפור, ואין כמו סיפור כדי לחשוף את האמת" תהיתי מיהו או מיהי אותו/ה וידה וינטר אלמוני/ת שאותה מצטטת הסופרת דיאן סטרפילד.

כמה עמודים הלאה לתוך הספר כבר הבנתי שמיהי וידה וינטר זוהי בדיוק התעלומה העיקרית שבה עוסק הספר היפה הזה.

וזהו ספר יפה אין ספק בכך, הוא כתוב כמו שספרים צריכים להיכתב עם התחלה אמצע וסוף והתחלה, או בלשון הספר (התחלות, אמצעים, סופים, התחלות) וכל פתרון תעלומה שמתגלה, והתעלומות הן רבות, הוא הגיוני ושופך אור חדש על כל מה שידענו קודם. אבל אני הרגשתי שם איזושהי תחושת פספוס קלה בקריאה, כאילו הספר היה יכול להיות מקסים אפילו יותר, מה שהביא אותי לתהות מה עוד אני מצפה מספר כדי להמליץ עליו בכל לב, האם זה כבר לא מספיק לי שהוא יהיה חכם, קריא, מותח לכל אורכו, ואפילו מבדר לפרקים?

ייתכן כמובן שהסיבה נעוצה בכך שקראתי יותר מדי ספרים טובים בזמן האחרון, מה שהביא אותי לשפוט אותו בצורה לא הכי הוגנת, אבל אחרי הרהורים מספר הגעתי למסקנה שהתשובה שלי קשורה לציטוט שהבאתי בהתחלה. אני אהבתי את הציטוט "ואין כמו סיפור כדי לחשוף את האמת", מפני שאני מאמינה במשפט הזה, שיש בכל סיפור איזושהי אמת שנחשפת, ולאו דווקא הכוונה לאמת על מי שכתב את הספר, אלא לאמת שנכונה בעולם שלי.

וכשבמסגרת הספר, הסופרת וידה וינטר מספרת למרגרט לי, שהיא המספרת בספר, את הביוגרפיה שלה,  הרי שככול שאנחנו נכנסים יותר ויותר לסיפור והאמת  הסיפורית הולכת ומתבררת, ככה הסיפור נראה לי יותר ויותר אגדתי. ולא מפני שיש שם שימוש בעלילה עם מוטיבים פנטסטיים כמו רוחות רפאים פיות וכיוצא בזה, אלא דווקא בגלל שמתארים שם אנשים כביכול רגילים שמגיעים לסוג כזה של חוסר רגש בלי שממש יסופק לו הסבר, והחיבור המעוות של חוסר הרגש הזה, קשה לי להאמין שהוא אמיתי או להבין איך הוא אפשרי בכלל. וגם אם הוא אמיתי ואפשרי אותי כקוראת הוא משאיר עם תחושה שזה לא ממש קשור לשום דבר אמיתי שאני מכירה.

מצד שני גם עוצמת הרגשות של חלק מהגיבורים שכן היו להם חיי רגש "נורמליים" לא ממש הייתה מובנת לי כקוראה, ובשלב מסוים כשמרגרט לי נופלת למשכב, האבחנה הרפואית בספר מאשימה את הספרים שהיא קוראת בכך שהיא יותר מושפעת מהם, וההמלצה הרפואית היא לקרוא ספרים אחרים.

אני לא אשלח אתכם לקרוא ספרים אחרים, כי למרות שלא ממש התחברתי לעלילה מבחינה רגשית, דווקא אהבתי את המחוות לכל הרומנים הגדולים של המאה התשע עשרה,  שכל האזכורים שלהם אף מהווים רמזים לפענוח העלילה, ומורגשת היטב בספר אווירת אהבת הספרות, אז מבחינתי זה בהחלט ספר מהנה למרות שאין בו איזה אמת גדולה, ואם לא באים אליו עם ציפייה כזו אולי אפשר ליהנות ממנו אפילו יותר.

מאת אורלי