[על הספר באתר ההוצאה]

הוצאת כתר

מאיטלקית יערית טאובר

2010

293 עמוד

סדרה לספרות יפה

עיצוב עטיפה:ענת וקנין אפלבאום 

איזה ספר מדהים. מדהים. מדהים.

ביום ראשון נסעתי באוטובוס לתל אביב. פקקים בכניסה. ואני כמו כולם שונאת פקקים, אולי אפילו יותר, כי כתושבת הנגב, לא רגילה להם, ובעיני זה בזבוז זמן משווע. אך  הפעם  שמחתי. וקיוויתי שהם ימשכו עוד קצת זמן, עד שאסיים את הספר. לצערי, הייתי חייבת לחכות עד הערב, כדי לחזור לספר.

"מספרים ראשוניים מתחלקים רק ב-1 ובעצמם הם עומדים במקומם בסדרה האין סופית של מספרים טבעיים, מחוצים בין שני מספרים אחרים, כמו כולם, אבל צעד אחד קדימה יחסית לשאר. הם חשדניים ובודדים ולכן מתיה חשב שהם נפלאים. לעתים הוא חשב שהם הגיעו לרצף הזה בטעות, שהם נלכדו כמו פנינים שנשזרו בשרשרת. פעמים אחרות, לעומת זאת חשד שגם הם היו רוצים להיות כמו כולם, סתם מספרים, אבל מסיבה מסוימת הם לא מסוגלים. המחשבה השנייה עלתה בו בעיקר בערבים, כחלק ממאגר הדימויים הכאוטי שמקדים את השינה, כשהמוח חלש מכדי לספר לעצמו שקרים.

בקורס אחר בשנה הראשונה למד מתיה שבין המספרים הראשוניים עצמם יש מספרים מיוחדים אף יותר. המתמטיקאים קוראים להם תאומים ראשוניים: אלה צמדים של מספרים ראשוניים שעומדים קרובים זה לזה , למעשה כמעט קרובים, כי ביניהם נמצא תמיד מספר זוגי שמונע מהם מלגעת ממש .מספרים כמו 11 ו-13, כמו 17 ו-19, 41 ו-43. מי שיש לו סבלנות להמשיך לספור,  מגלה שהזוגות האלה הולכים ונעשים נדירים. [...]

מתיה חשב שהוא ואליצ'יה כאלה, שני תאומים ראשוניים, בודדים ואבודים, קרובים אבל לא מספיק לגעת באמת."  (עמודים 122-123)

זאת כל המתמטיקה שיש בספר (לאלו הפוחדים ממתמטיקה). וזה בעצם לב לבו של הספר, הלשד, התמצית. הבדידות. גם אם תנסה לעמוד קרוב קרוב, אף פעם לא תיגע. תמיד יהיה משהו באמצע.

זהו סיפור על בדידות. על בדידות מרצון.

הספר הוא על מתיה ועל אליצ'יה. הספר מסופר בדילוגים של שנים.

הוא מתחיל בשנת  1983-1984. מתיה ואליצ'יה בני 6.

אליצ'יה יוצאת עם אביה לחופשת סקי. היא שונאת סקי. אביה רוצה שהיא תהיה בנבחרת. אליצ'יה עוברת תאונת סקי. מתאונה הזו היא לא תתאושש אף פעם. רגלה נשברת, והיא צולעת, נכה לכל החיים .

מתיה נולד כתאום. מתיה ומיקלה. הוא נולד עם מנת משכל גבוהה מאד. אחותו התאומה היא אוטיסטית. מתיה מאבד את אחותו.

כתוצאה מהתאונה, אליצ'יה גדלה להיות אנורקטית לכל החיים. כתוצאה מאיבוד האחות, מתיה מתחיל להתעלל בידיים שלו. חותך אותן, שורף אותן .

אנחנו עוברים לשנת 1991. שניהם בני 15. די מנודים מהחברה. בודדים. בודדים מרצון. 2 פריקים. בגיל הזה הם נפגשים בבית הספר. למתיה יש חבר אחד בלבד. דניס ההומו שמאוהב בו. דניס מתאר את המצב בינו למתיה כאילו מתיה עומד ומסביבו יש חפיר מלא מים. אף אחד לא מסוגל להגיע אליו, ודניס רק יושב על הגדה מעל המים.

אליצ'יה משתדלת להתידד עם בנות, אך לא מצליחה ביותר.

מתיה גר עם הורים מוכי צער. את אליצ'יה מגדלת עוזרת ספרדייה, אין לה שום יחס לאביה. אדישות גמורה.

וכאן מתחילים היחסים המשונים בין מתיה ואליצ'יה. חברים, ידידים. אוהבים , בודדים, מתרחקים. הם לא יודעים להיות חברים. החברות היא אפלטונית בלבד.

בפרק הבא, שנת 1995. הם בני 19. חברים רוחניים בלבד. רוצים אך לא יכולים. מתיה הולך ללמוד מתמטיקה. זה כל מה שהוא יודע. כל דבר אצלו מתורגם למתמטיקה. כאשר הוא פוגש אשה, הוא שם לב לתנועת העגילים שלה, ולא אליה. הוא רוצה לנשק את אליצ'יה.

"הוא צריך לחייך, להביט לה בעיניים ולנשק אותה. זה הכל. זאת הייתה רק פעולה מכנית, רצף בנאלי של וקטורים שיגרמו לפה שלו להיפגש עם הפה שלה" (עמוד 168).

וכך ממשיכים לשנת 2003, לשנת 2007. כל אחד בבדידות שלו. קרובים , תאומים אז לא נוגעים. אליצ'יה ממשיכה להיות אנורקטית ומתיו ממשיך להתעלל בידיים שלו. לא מבין למה הוא נחשב לגאון. לא רוצה את המחשבות. "מתיה חשב שאין שום דבר טוב בראש שלו. שבשמחה היה מחליף אותו בראש אחר, או אפילו בחבילת ביסקוויטים ריקה וקלה" (עמוד 154)

השפה שבה כתוב הספר היא נהדרת. משפטים ודימויים מקסימים, אבל לא פלצניים.

והבדידות. בדידות שבזמן קריאת הספר יכולתי למשש בידיים. בדידות מוחשית, גשמית. ועצב.

ואתם יודעים מה? מי בכלל צריך הפי-אנד?

ממליצה בחום רב על הספר. ספר שחדר לי ממש ללב. אחד המקסימים שקראתי בזמן האחרון.

ואל פחד, הספר זורם מאד, לא מעיק, משאיר רק שובל קטן של עצב.

"בדידותם של המספרים הראשוניים" הוא רומן המפלח את הלב. הספר הציב את פאולו ג'ורדנו, פיסיקאי יליד 1982, כקול הבולט של הספרות האיטלקית  הצעירה וזיכה אותו בפרסים רבים. ג'ורדנו הינו הסופר הצעיר ביותר שקיבל את  פרס סטרֶגָה היוקרתי בקטגורית הפרוזה. הרומן נמכר באיטליה לבדה ביותר מ-1.3 מיליון עותקים, תורגם ב-39 מדינות, היה לרב מכר בין-לאומי והוא מעובד בימים אלה לסרט  בכיכובה של איזבלה רוסליני.

 מאת נוריתהה