השועל של יום שני / שלומית אברמסון

הוצאת זמורה ביתן

סיפורה של שכונה אחת, ערב מלחמת ששת הימים, מסופר לנו תוך התרחשות סוערת באחר צהריים אחד בו נעלמת הילדה סימי.

בעוד תושבי השכונה השונים, שלכולם קשר כזה או אחר עם סימי, מחפשים אחריה, אנו מתוודעים אל סיפורי חייהם, הנושאים אלינו ניחוחות ארץ ישראל של שנות השישים המאוחרות.

ספור היכרותם על שפת הכינרת של דוד ובלה, הוריה של סימי, סיפור יחסיהן של האחיות בלה וצילה - זו נשואה לפועל זבל והשנייה גאוות המשפחה.

סיפורו של "ליכטר השטן", הספר של השכונה, אצלו מבלה סימי שעות רבות ואינה יודעת כי הכינוי "השטן" רודף אחריו עוד מ"שם", מן הזמנים בהם אולץ ע"י הנאצים במחנות לגלח ראשי יהודים לפני שהוכנסו לניסויים רפואיים.

סיפורה של ונסה זהבי שעלתה לארץ בעקבות נישואיה, לקתה בדיכאון שלאחר לידה, ועתה היא צופה על חיי בעלה ובתה ממיטתה, מלאת חשדות.

ספור חברותן של סימי ואלה, בתה של ונסה, המתעמרת בסימי ברוע של ילדה הסובלת ממחסור חמור ביחס ואהבה.

אנו נתקלים באכזריותה של הילדות במלוא עוצמתה ולצידה בתסכול הנובע מחלומות לא ממומשים, כאב הזיכרון וכמיהה למגע ואהבה.

מעבר לעלילה המרתקת והכתיבה הכובשת, מצאתי עצמי מחייכת לא אחת למקרא תיאורים שהעבירו אותי במנהרת הזמן לביתה של סבתי, אל השכנה ממול ואל כל מה ששייך לעולם הנקרא "פעם".

כל תנועה מציירת תמונה מוכרת, כל משפט מעלה גלי נוסטלגיה הצובטים בלב בצורה בלתי מוסברת, כמו סתיו.

"היא הרימה את השפופרת השחורה, נשפה אד על הפומית ומירקה אותה באצבע עטופה בשולי הסינר. הטלפון עמד על מדף קטן.. בפינת ההול.. בלה יישרה בידה את הכבל המסולסל של הטלפון.."

"הילד הקטן הזדקף, הפיל מידו את המקל, היטיב סביב צווארו את תיק הבד הרקום ואת מימיית הפלסטיק והרים לכיוונה יד מהססת."

"בצהריים נכנס לכיתה שלום השמש ובידיו ארגז קרטון מוכתם בכתמי שמן גדולים ובתוכו סופגניות מקומטות שהצטופפו תחת שיכבה של אבקת סוכר מיוזעת ואפורה כמו הרפש."

וכך, מוצפת בתמונות נוסטלגיות של בייגלה על חוט רפיה, קוקוס ורוד, מרכך קרויטר, מיתקן עם מגנט לסבון וחפיפת ראש פעם בשבוע כי יותר זה לא בריא, עברתי כמה ימים נעימים ביותר עם אנשי שכונה אחת בירושלים.

אירית ישראלי

הזקן בן מאה המאה שיצא מהחלון ונעלם / יונס יונסון. משוודית: רות שפירא

כבר במבט ראשון, מעוררים שם הספר והכריכה ציפייה להומור, שנינות ומקוריות.

מבחינתי, הציפייה הזו נענתה במלואה, מן השורה הראשונה ועד לאחרונה.

תוך השתלשלות עניינים המזכירה קצת את המציאות ההזויה העוטפת את הסרט פורסט גאמפ, אנחנו מוצאים עצמנו מתלווים אל אלן קרלסון השוודי במסעותיו המוזרים סביב העולם ובמפגשיו המוזרים עוד יותר עם מגוון דמויות מרכזיות בהיסטוריה.

וככל שהסיפור הזוי, אתה, כקורא, אומר לעצמך - האמת היא שכפי שהשתלשלו הדברים, יש בזה היגיון.

זהו אותו היגיון הפכפך הנמצא בספרים כמו החייל האמיץ שווייק, מסביב לעולם בשמונים יום וילקוט הכזבים גם יחד.

אלן בורח מבית האבות בו הוא חי בעוד ההכנות למסיבת יום הולדתו המאה בעיצומן. בתחנת האוטובוס, בהחלטה אימפולסיבית, הוא לוקח עימו מזוודה עליה נתבקש לשמור ע"י זר מוחלט, ועולה לאוטובוס תוך כוונה לנסוע עד להיכן שכספו המועט ייאפשר.

מרגע זה מתחיל אחריו מרדף של גנגסטרים, שוטרים ותקשורת.

אך לא איש כמו אלן, שהציל ממוות את הגנרליסימו פרנקו, השתכר עם סגן הנשיא טרומן בערב בו הודיעו לו כי הנשיא נפטר, פתר, בהיותו מגיש תה, את הבעיה האחרונה שעיכבה את המצאת פצצת האטום, נכלא באיראן ובמחנה כפייה בסיביר וברח, לא איש כזה ייתפס בקלות.

סיפור ההווה משולב בקפיצות אל עברו של אלן. לדוגמה, אביא את הקטע בו חברו הספרדי של אלן, מחליט לחזור לספרד הנמצאת על סף מהפכה ומזמין את אלן להצטרף אליו.

"אלן הרהר בהצעה. מצד אחד לא היה לו שום עניין במהפכה, ספרדית או אחרת. הלוא זו רק תוביל למהפכה נוספת, בכיוון ההפוך. מצד שני, הלוא ספרד נמצאת בחו"ל, בדיוק כמו כל הארצות, להוציא את שוודיה, ואחרי שקרא כל חייו על חו"ל לא יהיה רע לחוות פעם אחת את הדבר האמיתי. אולי בדרך אפילו ייתקלו בכושי או שניים? כשאסטבן הבטיח לו שהם ייפגשו לפחות כושי אחד בדרך לספרד, אלן לא יכול היה אלא להיעתר".

וטעימה אחרונה:

"לאלן קרלסון לא היו שום דרישות מיוחדות מהחיים. הוא רצה מיטה, הרבה אוכל, משהו לעשות, ובפרקי זמן קבועים לגימה הגונה של יי"ש...המחנה בוולאדיווסטוק הציע את כל מה שאלן רצה, למעט היי"ש...אילו רק לא היתה הבעיה של היי"ש. אלן החזיק מעמד בדיוק חמש שנים ושלושה שבועות ואז אמר: עכשיו אני רוצה כוסית. וכאן אין שום כוסית. לפיכך הגיע הזמן לזוז הלאה."

מאת אירית ישראלי

רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר / אברהם בר-אב (בן טאטה)

הוצאת רימונים

סיפורה של משפחה יהודית אחת בקהיר, מן התקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה ועד לתקופת מלחמת השחרור.

סיפור שהוא גם סיפורה של קהילה שלמה אשר חיה תחת האשליה כי היא מבוססת בארץ מולדתה, בעוד שלמעשה הייתה כ"איבר שתול", והרגשת הבית שחוותה הייתה אשליה.

כותב הסופר בסוף הספר:

"מעולם לא היינו חלק מן הישות המופלאה הזאת ששמה מצרים. היינו חלק מעילית הזויה וחסרת אחיזה שעלתה כפורחת, בסדק שבין שלטון רקבובי ומושחת לאימפריה הבריטית שכבר הייתה בסוף ימיה. לא רצינו להבחין בשינויים הפנימיים והאזוריים המתהווים לנגד עינינו ואשר קצבו את ימינו במצרים."

בשפה קולחת ומרתקת, ללא עומס דימויים ופרטים מיותרים, מספר אברהם את סיפור משפחתו בקהיר, החל מהיכרותם של סבו וסבתו,ילדותה של אימו ודודו, ועד ילדותו שלו.

תוך היכרות עם משפחה שאינה מאפשרת לנו להתרחק ממנה ולו לרגע, אנו מריחים את רחובות קהיר, בית הספר "אליאנס", פוגשים את מקס, השליח מארץ ישראל, את הפעילים הציונים והפעילים הקומוניסטים.

אנו מלווים את בני ובנות המשפחה המשתדכים עם קרוביהם מן המשפחה הרחבה, ואת אלה המסרבים להשתדך אל מעמד כלכלי ובוחרים בדרך המרד המובילה אותם לקשרים לא רצויים עם העולם התחתון הערבי.

יחד עם סופי, שהיא אמו של המחבר, אנו גדלים, מתחתנים, יולדים, ונשארים נאמנים ליהדותנו אך גם למולדתנו, מצרים, מסרבים להאמין לשמועות ההזויות על גורל בני עמנו בארצות אירופה, אך נאלצים להתחיל להתמודד עם העוינות ההולכת וגוברת של שכנינו ומשרתינו הערבים, עם התקרבות כוחותיו של היטלר למצרים.

יחד עם אברהם הקטן אנחנו משאירים את כל רכושנו ונוטשים את ביתנו, בתמורה לשחרור הנרי, אבינו, ממחנה המעצר לשם נשלח עקב פעילותו הציונית.

יחד עם המשפחה אנו עולים על אוניה ועוזבים את מצרים לנצח, ויחד איתם אנו רואים את נמל חיפה בפעם הראשונה.

"רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר" הוא ספרו הראשון של אברהם בר אב, והוא ספר קולח, מרתק ומומלץ ביותר!

מאת אירית ישראלי

הביקור/הילה בלום

הוצאת זמורה ביתן

נילי נשואה לנתי, גרוש+ילדה.

נילי היא אחות לאומה, אישה אימפולסיבית וסוערת.

נילי היא בת לחנה, המתגוררת בבית אבות ונמצאת על הגבול הדק שבין היותך אדם לבין היותך גוף שאכלה מחלת האלצהיימר.

נילי היא אם לאסיה, בתה המשותפת עם נתי, ומגדלת את דידה, מנישואיו הראשונים.

בתוך רשת מערכות כזו נמצאת כמעט כל אישה שנייה שעברה את גיל 40.

אך להילה בלום יש יכולת לקחת את הטריוויאלי ולהפוך אותו בעזרת שפתה העשירה והמקלעת שהיא יוצרת מן הרעיונות, לספר שקשה להניח מהיד.

כמו כל משפחה, גם משפחתה של נילי סוחבת איתה מעברה סודות קטנים, אירועים שלא עובדו עד הסוף, כעסים לא פתורים, והילה חושפת אותם בפנינו תוך שתילת מילים ורמזים לאורך כל הספר.

והכל, תחת הציפייה לביקורו המסתורי של מיליונר צרפתי איתו התערבבו חייהם של נילי ונתי לרגע אחד בפאריז, בתחילת היכרותם.

השפה של הילה בלום היא עשירה ומרתקת, כך שניתן למולל כל משפט תחת הלשון ולהתענג.

"הוא נכנס למטבח, רוכן לנשיקה מעל הקפה, בוצע לעצמו חתיכה מהעיתון ומתיישב. עננה שמנה של אפטרשייב נחבטת קלות במשקוף המטבח ומתיישבת אחריו. הוא שואל אותה אם ישנה טוב, ולא מרוצה לשמוע שהתהפכה עד שלוש לפנות בוקר, כאילו בכך התעלמה במכוון מהנחיה מפורשת שנתן לה."

"הם נוסעים ליער... הם נעים צפונה, שניים מלפנים ושתיים מאחור, לבדם. משפחות אחרות מבססות לעצמן משפחות גיבוי-ילדים בגילים תואמים, עייפות חומר זהה, וכולם מתנקזים לנקודת המפגש וממשיכים משם. אבל לא הם. הם נשמרים לעצמם. אף שבמבט אקראי מהצד קשה לדעת את זה."

מומלץ ביותר. תהנו.

מאת אירית ישראלי

לפני השינה/ ס.ג'. ווטסון. מאנגלית: הדסה הנדלר.

אומרים, שדרך החיים הנכונה היא לחיות בהווה. לא להיתקע בעבר, לא לדאוג מהעתיד. כל אלה מעכבים אותנו. יש לחיות את ה"כאן והעכשיו".

ומה אם באמת לא היה לנו עבר? לא היינו מוציאים אנרגיות מיותרות על ניסיונות לתקן ולשנות דברים שכבר עשינו. כל יום בפני עצמו.

האם עצרתם לחשוב פעם עד כמה אנחנו למעשה - מכלול זיכרונותינו?

כל דבר שאנו עושים, נובע מזיכרון של רגע בעברנו. אם זה זיכרון לימודי, אם זו המשכיות, היכרות עם אנשים, ניסיון העבר, יישום לקחים.

איך היינו חיים אם לא היו לנו כל אלה?

בכך בדיוק עוסק הספר "לפני השינה".

כריסטין סובלת מסוג נדיר של אמנזיה.

היא מאבדת את כל זיכרונותיה בשנתה, וקמה כל בוקר לחיים חדשים, במלוא מובן המילה.

בכל בוקר היא מצפה לראות במראה אישה בשנות העשרים, הגיל בו היתה כאשר איבדה את זיכרונה.

ובכל יום מחדש עליה להתמודד עם ההלם של היותה בת ארבעים ושבע, נשואה, אם שכולה, ללא דבר מוכר אחד בסביבתה.

בכל בוקר מחדש, מציג בפניה בעלה את עצמו, מסביר לה את מציאות חייה הקשה, מדריך אותה כיצד להסתדר כאשר הוא נמצא בעבודה, וחוזר הביתה אחר הצהריים כדי לענות לכל שאלותיה.

אך האם המציאות אותה הוא מתאר לה נכונה?

כמה קל לספר לכריסטין כל דבר שהוא, תוך ידיעה שמחר יחזור כל התהליך על עצמו?

כמה קל להעלים מחייה חברים, צילומים, ספרים, או כל דבר אחר בו לא רוצים שתיתקל?

וברגע שעולה הספק, במי תוכל כריסטין לבטוח? ובמי נוכל אנחנו, כקוראים?

הספר "לפני השינה" הוא ספר שמעורר הרבה מחשבות  על מקומם של הזיכרונות בחיינו.

שלא כמו הסרט" 50 דייטים ראשונים", אשר עסק באותה הבעיה, אך משך אותה אל הכיוון הקליל והרומנטי, כאן ניתן לעלילה פן של ספר מתח, אך המפגש עם עולמם של חולי האמנזיה מדהים בשניהם.

מאת אירית ישראלי