על "הדוד מלניץ" באתר הוצאת שוקן

תודה לך צ'רלס לווינסקי על 600 עמודים של עונג צרוף.

תודה לך ארנו בר על תרגום מופלא, שגם בלי יכולת להשוות אותו למקור, ברור לי שהוא כזה.

הדוד מלניץ,  התגלה כאחד הספרים הטובים שקראתי.

הניסיון שיבוא עכשיו, להסביר לכם למה, יפרוט את החוויה לפרוטות קטנות, ובכל זאת, כזה הוא. אחד הטובים.

בעלילתו עוסק הספר בקורות ארבעה דורות של משפחה יהודייה בשווייץ, בין השנים 1871-1945 .חיי יהודים גלותיים, בארץ שהיא ניטראלית לכאורה.

חיים אליהם אנו זוכים להצטרף בצורה אינטימית, יום יומית, ומוצאים את עצמנו שוקעים בהם בעונג (המועצם ע"י כתיבה מלאת הומור יהודי),בחשש(הנובע מן העובדה שאנו מודעים לאירועי עתיד אליהם דרי הספר אינם מודעים)ובנינוחות,כי אין אחד מאיתנו שיקרא את הספר ולא ירגיש שזכה להיכנס בחשאי לבית אבי סבתו...

במישור עמוק יותר של הספר, אנחנו יושבים יחד עם בני המשפחה על אי, שרק כאשר יוצאים ממנו אל המדינות השכנות קורים דברים רעים.

סיפור אגדה שנוהג אחד הדודים לספר לאחייניו, מספר על מלחים הגרים על גב לוויתן שהוא כל כך עצום בגודלו עד כי הם משוכנעים שהם יושבים על אי. וכך הם חיים שם בביטחה בלי לחשוש שיום אחד יחליט האי שלהם להתהפך ולהשליך אותם מעל גבו.

אלה החיים בשוויץ. יחד , אנחנו עוברים מחיים גלותיים עם סוס ועגלה בכפר, לחיים עם המכוניות הראשונות בעיר.חובקים את הקידמה בעודנו מלווים דור אחרי דור.

לולא הדוד מלניץ, היינו חיים חיי שלווה ושיגרה, מתרגלים להעלים עין מהמתרחש.

היינו ממשיכים לספר לעצמנו שבתקופות נאורות, פרעות כמו פרעות חמלניצקי לא תחזורנה.

אבל , כפי שנאמר במשפט הפותח של הספר:"בכל פעם שהוא מת, הוא הופיע מחדש".

הדוד מלניץ מסרב להעלם אחרי מותו  ולא מאפשר לשכוח. בכל פעם שאנו בוחרים להעלים עין, הוא מופיע. מתיישב על הכתף ומציק בתובנות ציניות המכריחות אותנו להתנער.

כך לדוגמא, כאשר בוחר אחד מבני המשפחה להתנצר,מכיוון שאיש עסקים גוי מסרב למכור לו אדמה בגלל יהדותו.

"אם משקים אדם במי מלח, קנקן ועוד קנקן,אם סותמים את אפו כדי שיוכל להחליט מרצונו החופשי- שהוענק לו משמיים-אם לשתות או להיחנק...אז מגיח מתוכו היהודי.אולי חייבים לשם כך לדרוך על בטנו, אבל הוא מגיח".

וכך, בעוד אנחנו עושים שבת בבית המשפחה, מקשיבים לרכילויות של נשות הקהילה, מקבלים בחיוך את טרוניותיה של האם הפולנייה משוויץ,האוכלת שוקולדים עם ליקר ללא הפסקה מפני שהרופא ציווה עליה לשתות מעט ברנדי כדי לשפר את הרגשתה, נהנים מאמירות כמו: "הייתי מעדיפה לעשות שלוש פעמים ניקיון פסח מאשר עוד נסיעה כזאת", הדוד מלניץ, מפרעות חמלינצקי ועד 1937,לא נותן לנו לשכוח.

 מאת אירית ישראלי