[על "ליטורגיה" באתר ההוצאה]

ספר שיריה החדש של צביה ליטבסקי נקרא "ליטורגיה", כלומר פולחן דתי, ואכן היא לא חוששת בספר זה לשאול שאלות עמוקות ולדבר אל "אתה" שניתן לקרוא אותו כחלק ממנה, וניתן לקרוא אותו כאהוב (ויש בספר שירי אהבה חושניים יפהפיים של אישה לגבר) וגם כנוכחות אלוהית בעולם. השירים של צביה ליטבסקי עשירים ומרתקים בלשונם וגם מבחינה פילוסופית, אבל זו לא שירה שפונה אל השכל הקר (ואילו הייתה כזאת, היא הייתה מאבדת אותי מהר מאוד) אלא אל כל המכלול של חושניות, רגש ושכל. ליטבסקי לא חוששת לבקש את הנשגב, אבל היא לא עושה מהלך חד צדדי של הפיכת הנשגב ליומיומי או הפיכת היומיומי לנשגב, אלא היא מראה שהכול נשגב, כי הכול אחד והאחד נמצא בכול. הנה לדוגמה שיר שאני בוחרת לקרוא אותו גם כשיר רומנטי, של אישה לגבר, וגם כשיר דתי:

*

המוצק הוא סירוב.

הצורה היא חרדה.

הלחוד – העמדת פנים הוא.

כמו המים בשאריות הבצק

על דופנות הקערה

כמו החומץ

האוכל ברצפה

כמו היובש

בצמח בעציץ

כמו ענן בענן

כמו החול

בעלעול

כמו הקול

שבכול

אני בך

אתה בי.

כשיר רומנטי הוא מנחם כל כך. שהרי מה מכאיב יותר מאי האפשרות להיות אחד.

כשיר רומנטי הוא גם מפתיע עד מאוד בדימוייו.

והרי ההבחנה שיר רומנטי/שיר דתי מתבטלת לנוכח השורות "כמו הקול/שבכול". כאן לא יוצאת בת הקול מן השמים בדרך נס חד פעמית; הקול נוכח בכול כל הזמן. ושירה נפלאה יכולה להזכיר לנו לראות את זה.

מאת לי