התופרת / פרנסס דה פונטס פיבלס. מאנגלית: עידית שורר 

הסופרת פרנסס דה פונטס פיבלס, ברזילאית במוצאה שגדלה בארה"ב, יצאה לצפון מזרח ברזיל, למקום כמעט בלתי אפשרי, למסע חקר הרפתקני ממושך כדי 'לתת פנים' לאנשים עלומים שחיו בתחילת המאה ה20 בטקואריטינגה דו נורטה, ב'קטינגה' שבמדינת פרנמבוקו.
ואכן, כפי שרומז שמו של הספר, נעשה כאן מעשה תפירה ומעשה רוקם לתפארת, עבודה מקיפה על התפרים הגלויים בטבע האדם שחי אז בתנאים הקשים של הקטינגה ובתכים הסמויים משקף מעשה התפירה את האדם באשר הוא אדם, על מאווייו, כשרונותיו, חולשותיו. הקורא מתלווה לסופרת ולגיבורים למסע והרפתקה.
ב סרטאו, או לצד ה'קטינגה' של ברזיל, איזור צחיח ואכזרי, בתנאים כמעט בלתי אפשריים, חיים בני אדם שנאחזים בחיים, הם חיים כקורבנות ל'מצבי הרוח' של הקטינגה. הם מנותקים מכל יישוב, הם עלובים, אנאלפבתים, אמונות טפלות או מיסיונריות מנחות אותם, בבקתות הטיט, יחפים, כפות רגליהם כתומות מרצפות הטיט, הם חיים את הטבע ועם הטבע בסימביוזה.
-"...הוא היה נתון למצבי רוח כמו פרת צֶבּוּ ארוכת אזניים שהולכת אחרי הרועה ופתאום בועטת בו"
"… היא הייתה רזה דמוית ציפור אך חסר לה החן שיש לציפורים... כתרנגולות...שהיו מעוניינות בהישרדות ולא במעוף"
"... הוא הזכיר לאמיליה סוס שמותח בעיקשות את החבל שקושר אותו כדי להשתחרר משוביו, אבל בכל זאת לא מנתק אותו. הוא משך רק להראות שהוא יכול, וכשבעליו שב עם שיבולת שועל וטפיחה מעודדת הסתפק בזה בעל כרחו"
באיזור הנידח והמרוחק שבוע נסיעה מהחוף, נטמעת אכזריות גם לאוכלוסיה - החזק, בעל האחוזה שולט ביד קשה, וה'קנגסיירוס' מגיחים מידי פעם מתוך הקטינגה, מנסים לשרוד, בכבוד מסוים, באכזריות מסוימת, עם קודים שלהם של מה הוא טוב או רע: "נשימותיהם התמזגו לנשימה של חיה אחת גדולה, או לנשימתה של הקטינגה עצמה"
האחיות לוזיה ואמיליה גדלו שם. הן התייתמו מהוריהן, דודתן התופרת סופיה מגדלת אותן. היא תופרת מוכשרת, כל עולמה הוא התפירה, והחיים מובנים לבנות כמו הנחיות מעשי התפירה והרוקם שלה, ליחס לבד לטיבו ולמירקמו, לסרט המידה, למידות האנשים, לתכונות התופרת. זוהי אנאלוגיה שהן חיות על פיה את החיים וזה הוא גם החוט המקשר ביניהן במשך השנים: "חייט טוב הוא כמו וָקוּרוּ טוב, הוא יודע לפענח את התפרים השונים כמו שחוואי יודע לפענח כל אחת מהפרות בעדר".
סופיה ירדה מנכסיה עקב מות בעלה (היא מחזיקה את עצמותיו מתחת למיטתה, ומדברת אליו לפני השינה). כאישה ללא בעל גורלה נגזר לאבדון, אבל כשרונה מחזיק אותה ואת הבנות. היא דואגת לעתידן, במקום הזה שרק נשים שלמות בגופן יכולות למצוא שידוך של איזה כפרי, והיא דואגת לשדך לאמיליה, החיננית מבין השתיים, עלובי נפש משם. ללוזיה אין סיכוי כי בשל פראותה התעוותה ידה, גורלה נחתם לחיי בדידות ללא בעל, כסחורה פגומה, אמיליה: "בלי אמצעים ובלי מקצוע אתה תקוע שם, אני הייתי תופרת"
שתי האחיות לא מוותרות, 'ז'ורנלים' של אופנה מגיעים לידי אמיליה (סופיה האנאלפבתית דואגת שתדענה קרוא וכתוב, היא שולחת אותן ללמוד אצל כומר הכפר), היא רואה את עצמה בדמויות המצולמות, וחולמת על חיים אחרים, בבית מרוצף.
לוזיה בעלת המום ההרפתקנית, נחטפת ע"י הקנגסיירוס, הן חיות חיים מקבילים, אותם משפטי מפתח של הדודה סופיה מהדהדים בראשן ומנחים אותן, כל אחת לפי אופייה.
המשבר הכלכלי בעולם מהדהד ומשפיע גם על החיים באיזור הנידח הזה, ובאמצעות הד"ר דוארטה, הקרימינולוג המומחה שמחפש את המידות הנכונות של הגולגולת שתחזה מי הוא האדם המסוכן לחברה אנחנו מתוודעים גם לתורת גזע: "טוב שאפשר למדוד בן אדם, ולפי המידות לקבוע מי טוב ומי אכזרי" דברי ד"ר דוארטה.
הספר הזה הוא מלאכת מחשבת וחלון לעולם זר שכמעט נעלם מעינינו. פונטס מצליחה 'להכיל' את כולם, היא מנציחה אותם, ללא שיפוטיות וללא רומנטיזציה של הפשע. יש בספר מן הרוח הדרום אמריקאית, בה חיים זה בצד זה בהרמוניה אוכלוסיות מצבעים ולאומים שונים. זהו ספר אהבה לאדם.
"אנטוניו לימד אותה שהססנות זה רע. בקליפת עץ הז'ניפאפו כדי להרגיע שרירים כואבים, להרתיח קליפת עץ צָקוּרוּטוּ לרפא כאבים, ואז למעוך את פרחי המַרמֶלייֶרו הצהובים כדי לטהר את דרכי הנשימה מכיח. התרופה לעצבים מתוחים היא אכילת פרי הפסיפלורה כולו על זרעיו... אבל - לא היה צמח לחרטה. שום דבר לא שטף את ייסורי המצפון".
הספר נדיר באיכויותיו, מומלץ בחום, כאשר סיימתי את הקריאה הרגשתי כמו אחרי מסע לארץ רחוקה וכמו אחרי מסע פנימי - מלווה בתובנות חדשות.

קריאה מהנה

אוגניה, בלוגילוגי

התופרת-פרנסס דה פונטס פיבלס

הוצאת מטר+כנרת זמורה ביתן

[על הספר באתר טקסט]

קודם כל אפתח ואומר שבין שאר החלוקות בעזרתן אפשר לחלק את קוראי הספרים, אפשר לחלק אותנו לכאלה שמראש לא ייגשו לספר בן 700  עמודים וכאלה שכן.

אני אגש קודם כל אל אלה, מפני שאם אגלה בעמודים הראשונים הפתעות טובות, אני יודעת שעכשיו אני יכולה להתרווח ולשקוע לעולם רחב וארוך, להכיר את החברים שלי ובני משפחתם לעומק, להספיק להיקשר...

אתם בטח מבינים שאני לא מחובבי הסיפורים הקצרים.

אז זה מה שקרה לי עם הספר התופרת. כבר מהמשפטים הראשונים נשענתי לאחור בהנאה וצללתי.

 כי הוא כתוב לא יומרני, ועם זאת מצייר לך הכל כאילו שאתה צופה בסרט.

כי אתה יכול לדמיין שאתה ממש שם.

 והעלילה... מרתקת.

הספר מספר על ברזיל של שנות השלושים. ואם יש משהו שאני אוהבת זה לסיים ספר ולהרגיש שחוץ מזה שנהניתי, גם למדתי דברים.

ומה אני יודעת על ברזיל?חוץ מקרנבלים ומוסיקה, זאת אומרת..

בספר שתי אחיות, בנות כפר קטן באזור נידח בצפון ברזיל.אנחנו גדלים איתן, וכשהן מתפצלות, אנחנו ממשיכים ללוות כל אחת בדרכה- האחת, מתחתנת ועוברת לאחת הערים הגדולות, ודרכה אנחנו נחשפים לעולם העשירים הוותיקים והחדשים, אדונים ומשרתים, שמרני ומודרני.

השניה, מצטרפת לקבוצת שודדים שחיה ב"סבך",המורכבת מאנשים שנמלטו אל הנקמה או מן הנקמה, או סתם מגורל אכזר, וחיים בנדודים עם קודים חברתיים משלהם. מן תערובת של גנבים אכזריים ורובין הודים מיטיבים.

דרך שתי האחיות אנחנו מקבלים חתך של ברזיל באותה תקופה, על התהפוכות הפוליטיות שלה, התמודדות עם בצורות, אצולה ופשוטי עם, והמון פשטות של מנהגים ואמונות, כמו אותם קדושים תלושי ידיים שמציבים על הגגות כדי שיביאו גשם... ואז,ורק אז, הם יקבלו את ידיהם בחזרה...כי קדושים היו פעם בני אדם והם מבינים באיומים...

לי הספר גרם לרוץ לאינטרנט ולברר מה קרה איתה, עם ברזיל, כשהספר נגמר...

ואתם? רוצו לחנות הספרים הקרובה.

מאת אירית ישראלי