1Q84 / הרוקי מורקמי. מיפנית: עינת קופר

הספר מתרחש בשנת 1984. שם הספר מרמז לדרך בה שנת 1984 נהגית ביפנית.
1984. דבר המפיח ציפייה בקורא כבר מהדף הראשון לראות מה משמעות החיבור עם הספר האחר המפורסם כל כך. 
לקרוא את הספר הזה הוא יציאה למסע ארוך. בספר בן 770 עמודים שהם שני חלקים ראשונים של ספר, כשהשלישי יפורסם בעתיד. 

במהרה נגלה שכל פרק מוקדש לאחד משני הגיבורים המרכזיים של הספר. פעם הוא פעם היא. וכמו בספרים רומנטיים גם כאן האהבה מוליכה את העלילה, אלא שכאן האהבה סמויה לחלוטין. אהבה שהתחילה בין ילדים בני עשר.
הגיבורה הראשונה שפותחת את המסע היא אאוממה. אאוממה תקועה. במציאות היא תקועה בפקק תנועה ארוך, האם זו איזו סמליות שנגלה בעתיד, הרבה דפים לפנינו. היא יושבת במונית וצריכה לחצות את טוקיו לפגישת עסקים. ברדיו מתנגנת הסינפונייטה של יאנצ'ק. וכבר יש לנו גם פסקול לעלילה. 
במהרה נגלה שאאוממה היא רוצחת שכירה הנוסעת לרצוח מישהו. הנהג מציע לה דרך מילוט רגלית מהפקק ומלווה אותה באמירה 
"היזהרי שלא ללכת שולל אחר מראית עין, כי מציאות יש תמיד רק אחת" 
הירידה שלה מהכביש הראשי תיהפך בהמשך לירידה סמלית הרבה יותר עמוקה. 

שני הגיבורים הבאים הם קומאצו, עורך ירחון ספרותי מכובד, וטנגו, סופר שעוד לא פרסם שום ספר. קומאצו יניע את העלילה אך הגיבור הממשי הוא טנגו. גבר גדל גוף, מורה למתמטיקה נחשב המצליח לחבב את המקצוע על תלמידיו, אך בשעות אחרות הוא מנסה להפוך לסופר ומשתדל לכתוב בלי הצלחה. 
קומאצו מציע לטנגו לשכתב מחדש ספר שהגיע לידיו אותו הוא רוצה להגיש כהצעה לפרס חשוב, אלא שהספר כתוב רע מאוד. משהו בסיפור מושך לב, אך הכתיבה רעה. 
את הספר כתבה פוקה ארי, נערה צעירה בת 17. קומאצו משכנע את טנגו החושב שזה איננו מוסרי לעשות את העבודה. ובעוד כמה עמודים יפגוש טנגו את פוקה ארי שתסכים שיעבד את ספרה. ואם איננה מסכימה ממש, היא איננה מביעה התנגדות. היא נערה שתקנית מאוד ומוזרה ביותר. 
אאוממה חוזרת לסיפור אחרי שרצחה את קורבנה. היא יושבת בבר של מלון להרגיע את עצביה. לידה גבר מבוגר. יש לך בולבול גדול, היא שואלת, גדול זה טוב, גדול מדי מכאיב סתם, היא מסבירה לו, וסופה של השיחה המתפתחת היא בחדרו כשהם מקיימים יחסי מין. 
מכאן מתחילה השאלה איך ארבעת אלה ייפגשו ומה יחבר או לא ביניהם. ילדה שתקנית, רוצחת מקצועית ושני גברים העוסקים בספרות. 
מישהו מדבר עם אאוממה על תקרית יריות שהייתה לפני כמה שנים בין המשטרה לאיזו כנופיה. היא איננה זוכרת תקרית כזו, שבגללה שונה הנשק שבידי המשטרה. היא זוכרת חדשות מהסוג הקשור לעולמה, איך נמחקה ידיעה מסעירת זו מידיעתה. 
בספרייה היא עוברת על עיתוני התקופה ההיא. שערורייה בה התגלה שהטלוויזיה מקבלת מהממשלה הוראות איזה חדשות בענייני שחיתות ממשלתית כן או לא לשדר, לא עניינה אותה. אך רצח של גובה מטעם רשות השידור ואירוע קטלני בו המשטרה ואיזו כנופיה נלחמו בנשק חם הוא חלק מעולמה. איך לא זכרה. 
לא זכרה? האם משהו בה מחק את הידיעה שהסעירה את הציבור או שהעולם הולך ומשתנה. לצורכי עבודתה היא צריכה לדעת מה משפיע על החיים סביבה. מה שסטה ממסלולו איננו אני, אלא העולם, היא אומרת לעצמה. 
האם זה סדק בעולם מקביל? מתי זה קרה. האם נהג המונית שאמר לה שיש רק מציאות אחת פתח לה צוהר לשינוי. אל תסתכלי עליו. ואם העולם משתנה היא תיתן לו שם, לעולם החדש. 1Q84, עולם סימן השאלה. 
במקביל כמובן מתקיים המפגש של טנגו עם פוקה ארי. עם ספרה אותו הוא מתחיל לעבד, למעשה לכתוב מחדש. היא נראית לו מוזרה. שתקנית ומונוטונית. עד שהוא מבין שהיא דיסלקטית. האם נערה דיסלקטית יכולה לכתוב ספר כזה. היא לוקחת אותו לפגוש את האיש שהיא קוראת לו סנסיי, הוא איננו אביה אך הוא מגדל אותה. 
אביה של פוקה ארי האמין כמו רבים בהתחלה במהפכת התרבות של מאו וארגן באוניברסיטה תא של סטודנטים בסגנון הצבא האדום. עזב את העיר והקים עם תלמידיו קומונה חקלאית. לנו לא צריך להסביר הרבה, קבוצה המזכירה בדרך חייה את הקיבוצים של פעם. 
במרוצת הזמן השתנתה הקומונה ונחלקה. לפלג ניצי הייתה התקלות עם המשטרה. אביה של פוקה היה מנהיג של שני הפלגים. זו אותה תקרית שאאוממה לא זכרה וראתה בה התחלה של שינוי העולם. 

מורקמי מוליך את הסיפור סחור סחור. מפעם לפעם הוא מספר איזה זיכרון אוטוביוגרפי מעברם של הגיבורים. צריך לזכור כי פרטים מהסיפור יחזרו אצל גיבור אחר ויקשרו בין האנשים שכרגע עוד אין ביניהם כל קשר. 
אאוממה מתחילה לחשוד במציאות. לילה אחד ראתה פתאום שני ירחים במקום ירח אחד. היא ידעה שזה בלתי אפשרי. עוד ירח היה משנה את החיים על כדור הארץ. כוח המשיכה, הגאות והשפל. האם רק היא רואה את הירח השני. היא לא יודעת עדיין שפוקה ארי כתבה כבר בספרה שעוד לא פורסם על שני ירחים. 
כולם חוץ ממנה יודעים על תקרית האש שבעקבותיה המשטרה החליפה מדים ונשק, רק היא לא שמה לב לשינוי. איזה סדקים אחרים נוצרים באיזו מציאות? 
לאורך חלק מהזמן התעוררה בי שאלה אם הספר מבלבל בין זמנים. ואולי זה כושר הריכוז והזיכרון שלי. 
הספר הולך ומסתבך כשמלבד הגיבורים שהצטברו לעינינו עד כה הולך ונוצר איזה סיפור מתח מוזר על כת שנוצרה בסודי סודות מונהגת על ידי "הלידר" שאיש איננו יודע מיהו ומזכיר את האח הגדול המתחבר לשם הספר, והשאלה מה היא מסתירה ומה כוונותיה.
טנגו מתחיל לכתוב סיפור על עולם אחר שבו נראים שני ירחים. עולם שבו אפשר לשנות את העבר, וכשמשנים את העבר גם ההווה משתנה בהתאם לנסיבות. השפעתו של האחר על השני. 
כמובן שבשלב זה אמצע הספר לערך כבר מסתברת השאלה באיזה עולם מתרחש הספר. מתי הוא מתרחש בעולם אחד ומתי באחר והאם יש שני עולמות ובאיזושהי צורה יש חיבור בין השניים, גם אם בלבול זמנים ואולי בכלל חלק מהספר המתרחש במציאות מוזרה הוא הספר שכותב טנגו ומתערב בחייו. 
למשימה הבאה שלה אאוממה מקבלת אקדח. בתקווה שלא תצטרכי להשתמש בו, אומר לה בעל האקדח. 
החוק של צ'כוב שאקדח המופיע בתמונה הראשונה מוכרח לירות מתי שהוא לא בהכרח נכון. יש חוקים שאפשר לעבור עליהם.
ספרה של פוקה ארי מתפרסם והופך להיות רב מכר. הביקורות משבחות בקורת אחת אומרת "הסיפור בנוי בצורה מעניינת מאוד, וסוחף את הקוראים לקרוא בו עוד ועוד, אבל בתום הקריאה אנו מוצאים את עצמנו בבריכה מסתורית של סימני שאלה" 
נראה כאילו שמורקמי התחכם ורקם ביקורת על ספרו שלו. 
כל אחת מדמויות הספר מנהלת ויכוח פילוסופי עם מישהו. לעתים על הזמן והמציאות הנגלית כאילו מספר מדע בדיוני, לרגע על הטוב והרע כמו שהוא מופיע באחים קרמזוב של דוסטויבסקי, והאם יש משהו נעלה יותר מטוב ורע.
הספר קריא מאוד עד שלא חשים בממדיו הגדולים, ולכן אולי גם לא מספיק בכשלים שיש בו. בשלב מסוים תיאורים המטביעים את הרצף. גם בספרות טובה צריך לדעת מתי לצמצם. 
ספר שהוא ספר מתח, פילוסופי ובדיוני שבו העולם המוכר לנו מתרחש בשנת 1984 ומולו עולם 1Q84 המכיל רמזים לספר של אורוול אבל לא ממש, ספר המתאר עולם שאיננו מקביל וגם איננו שונה. 
כתיבה מעוררת סקרנות לגבי ההמשך שיתפרסם בעתיד. השאלות שנשאלו ונותרו בינתיים ללא תשובה. מה יקרה עם כל הדלתות שנפתחו, כל השבילים שנסללו ובהם אמורים להיכנס ולהיפגש אנשים המדדים בין העולמות. שווה להשקיע את המאמץ והזמן שהספר דורש.

מאת דן לחמן

מחר, יום שני, ב-7:00 בבוקר בתוכנית "מילים שמנסות לגעת" ברשת א', אני משוחחת עם מאיה מיכאלי על "מחברות המלחמה" של מרגריט דיראס. שידור חוזר בשבת ב-16:00. אשמח אם תאזינו! לי עברון-ועקנין

בשמה של מרגריט דיראס נתקלתי לראשונה בסוף שנות החמישים בסרטו של אלן רנה,"הירושימה אהובתי" שהיה פורץ דרך בסגנונו, אך נעזוב לרגע את הסרט אתרכז שנייה בתסריט. 
בפתיחה זוג שוכב במיטה אחרי שקיימו יחסי מין. הוא יפני היא צרפתייה. היא שחקנית צרפתייה שבאה לעשות סרט למען השלום בהירושימה. 
לא ראית כלום בהירושימה 
ראיתי הכול בהירושימה 
לא ראית כלום בהירושימה 
ראיתי את הברזל המלובן 
לא ראית כלום בהירושימה 
ראיתי את הפרחים המוזרים שנבטו מתחת לאפר 
לא ראית כלום בהירושימה 
הייתי במוזיאון, ראיתי סרטים 
לא ראית כלום בהירושימה......... 
וכך זה נמשך עוד. 
עידנים שלא ראיתי את הסרט, את הטקסט אני זוכר פחות או יותר. היו בוודאי סרטים שעסקו בקומפולסיביות, אינני זוכר טקסט קומפולסיבי ומרגש כל כך. 
רנה סיפר אחרי זמן שהוא נתן לה רעיון של סיפור לסרט, בלי להכתיב סגנון. הוא קיבל את התסריט המוגמר ולא שינה בו אות אחת. 
בסוף שנות השבעים העלה התיאטרון הקאמרי ערב יחיד שכתבה "ימים בין העצים" למעשה היצירה נכתבה כתסכית רדיו, הספיקו לה הקול והמלים אך שחקניות מבוגרות קפצו על התפקיד והפכו אותו למחזה יחיד. אצלנו שיחקה אותו מרים ברנשטיין כהן. 
בתחילת דרכה הספרותית נחשבה לסנטימנטלית, אך אחר כך מצאה את קולה הייחודי והפכה להיות חלק מספרות "הרומן החדש" הצרפתי בין אלן רוב גרייה לנטלי סרוט. 
היא ניסתה את כוחה בבימוי סרטים. היא עשתה את הסרט שירת הודו. אחרי שיצא לאקרנים החליטה שהשחקנים מיותרים שמספיקים לה הקול והמלים. והיא צלמה גרסה קצרה שלו כשהמצלמה מטיילת על אותה התפאורה של הסרט הרהיטים, הקירות, המקום בו התרחש הסיפור וברקע נשמע רק הטקסט כמו שהוקלט לסרט. בצרפת אמרו שהסרט החדש מהפנט, לא פלא, הקול היה קולה יוצא הדופן במוסיקליות שלו של דלפין סריג אך אינני זוכר עוד מי היה הגבר. העניין של דיראס בקול בא לבידי ביטוי גם בספרים שלה. ספרה הראשון שתורגם לעברית היה" מודראטו קנטבילה" ספר צנום. אני מניח שתורגם מפני שנעשה לפיו סרט. 
אחר כך שקע בארץ שמה בשכחה עד שיצא לאור תרגום של "המאהב". 
היא כתבה כארבעים רומנים, סופרת פורה בהחלט. ייתכן אולי שמשהו אחר שלה תורגם קודם אך המאהב היה זה שהפיץ את שמה בארץ ובעולם. הרבה לפני הסרט. 
גם בין הכותבים הליריים, פואטיים, קולה נשמע שונה. יש לה קצב לשון משלה, תחביר שונה, משפטים מפלחי לב אך גם שכלתניים. ארבעת המחברות הללו שנמצאו בעיזבונה מגלים את הקשרים המשפחתיים והרגשיים שלה לנושא סיפוריה. היא נולדה בהודו סין ( 1914 ) הוריה נשלחן על ידי ממשלת צרפת להיות מורים. אביה נפטר, אמה נלחמה בעוני המשפחה. 
הייתה להם חווה קטנה שאמה ניסתה לבנות בה סכר לעצור את מימי האוקיינוס. את סיפור החומה כתבה מאוחר יותר בספר "סכר נגד האוקיאנוס השקט" 
כשהייתה בת חמש עשרה לערך בעידודה של אמה ואחיה הפכה להיות פילגשו של וייטנאמי עשיר והם חיו מנדבת ידו. לשנים הפך הסיפור לספר המאהב. 
ספריה החשובים עוסקים בה. לא ממש אוטוביוגראפיות אלא נסמכות מאוחרות על רעיונות אחרי שכבר הבינה והפנימה אותם, וכשכתבה אותם הפכה אותם מחדש לשלה בצורת כתיבתה המיוחדת. 
את ארבעת מחברות המלחמה כתבה בין שנת 1943 ל 1947. בעלה נשלח למחנה ריכוז. היא לא ידעה מה אתו. 
כמו רוב אנשי הרוח הגדולים של אותו זמן בצרפת, גם היא הייתה קומוניסטית. ב1950 נזרקה מהמפלגה. אני נשארתי קומוניסטית אמרה, הם השתנו. 
המחברות הללו נמצאו לאחר מותה, הכתובים, חלקם יומנים חלקם סיפורי עבר שהיוו מתווים לספרים שתכתוב שנים מאוחר יותר. 
קשה לחשוב שהיא הייתה מחושבת עד כדי כך שכתבה כבר ב1943 מתווה לספר שתכתוב כשלושים שנה אחרי היומן. 
המחברת הראשונה מתחילה במפגש הראשון עם לאו. אותו סיני שחזר מפריז. 
לצערי אין לי כבר את הספר עצמו ואין לי דרך להשוות בין הסיפור, המתווה הראשוני, למה שהפך אחר כך לספר מעובד. 
ביחד עם הזכרת שמו של לאו היא חוזרת כמה שנים אחורנית ומתארת חייהם, אמה אחיה והיא על אותה חלקת קרקע הגובלת באוקיינוס שם היו אמורים לגדל אורז ולהפך לעשירים. אלא שהאדמה הייתה מלוחה והים היה מציף אותה. האם לוותה כספים ובנתה סכר, אך היבול הראשון נגנב על ידי הפועלים. חלומות ההתעשרות נגוזו. תוך כדי הסיפור אנו לומדים על החיים בהודו סין. על הבדלי המעמדות, הן בין הצרפתים לעצמם ובינם לבין הילידים. חיים קולוניאליים. 
סייגון נחשבה אז לעיר העשירה ביותר והמושחתת ביותר במזרח הרחוק. 
חיי כולם נסבו סביב רווחי מטעי הגומי והאורז. היו כאלה שהתעשרו מאוד כמובן. מסביב להם אנשי הפקידות הגבוהה. פקידות שעסקה בהרחת אופיום ומכירת מדליות של לגיון הזרים. 
שנאת המקומיים הייתה ערך עליון. פקיד צרפתי שנחשד בחיבה למקומיים או ביצירת קשר לא קודם יותר לעולם. 
למשפחתה של מרגריט לא היה כסף, שהפך למשאת נפש, ולכן גם לא דריסת רגל בחברה הגבוהה. אמה אלמנה, מורה מדרגה נמוכה. הם בני המעמד הנמוך שלא הוזמנו לשום מקום. 
מרגריט הייתה ילדה מוכה, למעשה שק החבטות המשפחתי. אמה הייתה מכה אותה דרך קבע כחלק משיטת חינוכה, אחיה הגדול היה מכה אותה כי היה צריך לפרק כעסים, בעיקר אחרי שהחל לעשן אופיום. 
כך הפכה לנערה סגורה. עד גיל חמש עשרה לא היו לה ידידות צרפתיות. 
להבחנתה המאוחרת, היא הייתה בלתי נסבלת. כשנשלחה לפנימייה בסייגון שנאה את המנהג ללחוץ ידיים. לא הכירה את המנהג של פטפוט לשמו. אחת המשגיחות בפנימייה אמרה שעצם נוכחותה בחדר עושה אותה חולה.
 היא הפכה להיות לשחצנית מרושעת, רק המפגש עם ליאו הכניס מעט עדינות ויחס לחייה. 
משפחתה קיוותה שתינשא לליאו וכספו למרות שהיה בן המקום, אך הוא הודיע שאביו אסר עליו להינשא. עוד חלום התעשרות שירד לתהום. אך הוא לא נמנע מלהוציא את המשפחה לבילויים במועדונים הנחשבים של סייגון. 
למרות שעדיין לא נגע בה מרגריט נחשבה במהירות לחלאת העיר. אחיה ניצלו את ליאו ובזו לה. אחיה הגדול קרא לה זונה. אבל הכסף שהביאה סנוור אותם. 
למיטב זכרוני הספר המאהב עסק בעיקר במערכת היחסים הפסוודו רומנטית שלה עם ליאו. שם הפכה אותם לרומנטיים יותר. ביומנים היא עוסקת בעיקר בהתבגרותה ובמשפחתה. בדרך בה גדלה באותן שנים. 
אם שופטים אותנו, אז הזיכרונות אינם מה שרציתי שיהיו, היא כותבת. אין זה מתפקידו של איש לנסות להסביר את התנהגותו של הזולת. אפילו לא להציע אותם. אני כותבת אותם כדי לחשוף אותם. אם לא אכתוב אותם אשכח אותם. 
האם באמת תוכל אי פעם לשכוח את הילדה שהייתה. ילדה שאמרו לה בבית שיש לה פנים של כינה, ילדה שמתה ילדה מתה להראות אחרת, ילדה גמורה עוד לפני שהתחילה. 
כשליאו מנסה לנשק אותה היא נגעלת ומרגישה שאנסו אותה. בבית אחיה המסומם מכה אותה. 
כל כמה שמשפחתה הייתה נגד הקשר עם ליאו, לכאורה, בשל הבושה, הם לא התביישו לבלות על חשבונו בכל מועדוני הלילה המפוארים של סייגון. ניבולי הפה היו הרוח הפיוטית של הבית. השירה. 
הפרק הבא הוא מתווה לסיפור מזמן הרבה יותר מאוחר. פריס בתקופת הכיבוש הנאצי. תא מחתרתי, כזה או אחר, תפס מלשין. המתווה הוא תיאור העינויים שמעבירים את המלשין, ובהמשכו השאלה, אם הגסטאפו עינו צרפתים מה עשו הם. 
אחת המענים, גיבורת הסיפור והמענה הראשית חושבת לעצמה בסוף, אני רעה.
 כשהייתה קטנה קיבלה מכות מאחיה, כעת הרגישה שהכתה חזרה. בהמשך מתווה נוסף לסיפור ההכרות עם ליאו, הפעם קוראים לו ז'ו. אם נצא מהנחה שהיומן אמיתי יותר, ברמה של תיעוד חיים, מעניין לעקוב על הבדלי הכתיבה בין היומן לסיפורים הראשוניים שייהפכו שנים אחרי לספרים. 
לעקוב אחרי החוויות מהיומן והשינוי שלהן לסיפור עם פרטים שונים. נראה לי שרוב ספריה של דיראס לא תורגמו לעברית, כך שקשה לעקוב אחרי שובלי הסימנים שבין המתווים וההכנות לספרים המוגמרים, אל בלי כל קשר, גם ביחס למוכר לנו ארבעת "המחברות" מעניינות, מגלות את הקשר שבין האישי לספרותי. 
גם למי שלא מתעניין במקורות הכתיבה, המחברות והסיפורים כשלעצמם כן מעניינים.

מאת דן לחמן

עוד על מחברות המלחמה במועדון קריאה

[על "המטייל" באתר כתר]

[על הספר באתר ההוצאה]

לא צריך יותר לערוך הכרות לקהל הקוראים עם סייד קשוע. שני ספריו הקודמים "ערבים רוקדים" ו "ויהי בוקר" היו רבי מכר. קוראי עיתון הארץ מכירים את הטור השבועי שלו במוסף וצופי טלוויזיה את הסדרה עבודה ערבית. מי שקרא את ספריו הקודמים מגיע לספר החדש עם ציפיות גדולות. 
כשקראתי את ויהי בוקר שלו, שעסק בצורה בדיונית בהחזרת המשולש לפלסטינים. הספר היה כל כך אמין ומדויק, עד שלרגעים שכחתי שאני קורא ספר, חשתי שהאירועים אמיתיים. כל כך השתכנעתי עד שמבלי לשים לב כשהאזנתי לחדשות ברדיו חיכיתי לשמוע מה ההתפתחות האחרונה שם. יש לו כוח להפוך את הבדיוני לאמיתי. 

כשהחל את עבודתו פתח משרד ברחוב צאלח א דין. היום משרדו שוכן בקינג ג'ורג. טוב למוניטין ולעסקים. יש לו עוזר ערבי ומזכירה ערביה, בתו של פעיל פת"ח. טוב לעסקים. 
עורך דין ערבי שמכיר את שוק הלקוחות והציפיות. הלקוחות שלו בחלקם אנשי החזית העממית. 
הוא לא נלחם לזכותם במשפט, ממילא לא יצליח. הוא נלחם שפשעם, גם כשיקבלו מאסר עולם, יהיה כזה שבשעת חילופי השבויים הבאה יוכלו להיכנס לרשימת המשתחררים. לא מצפים ממנו ליותר. 

פעם בחודש מתכנסת חבורת ידידיו למה שאמור להיות לערב דיון על נושא. הוא יזמין את העוזר הערבי שלו, אך לא את מזכירתו האקדמאית שהייתה יכולה להשתלב בקלות. היא גרה במזרח העיר. 

את האורחים הוא מכבד בסושי מהמסעדה הטובה בעיר. גם בתו הקטנה כבר אוהבת סושי ויודעת אפילו איזה בדיוק. 
תוך כדי התיאור מתחילה להדהד אישיותו של עורך הדין, שאלת הזהות, הריקנות, עולם התחליפים שלו. 
מה קרה לו בדרך מהכפר שלו בגליל לירושלים. 
בדרך הוא נכנס לחנות ספרים. הוא התחיל לקרוא לא מזמן. הוא מודע לחסך התרבותי שלו בספרות מוסיקה ואמנות, אין לו ידע קלאסי אך הוא מנסה לעקוב לפחות אחרי ספרים חדשים. 
לעתים הוא קונה ספר ישן יותר ומבקש מהמוכרת לעטוף אותו כמתנה, שלא תחשוב שלא קרא. 
הפעם קנה "לעצמו" ספר חדש של מורקמי וביקש עטיפת מתנה, לאשתי, אמר למוכרת, את סונטת קרויצר של טולסטוי. הוא רוצה להספיק לקרוא כל מה שקורא יהודי במעמדו כבר קרא. 
במפגש נושא הדיון הוא שאלת החינוך של הילדים הערבים במדינה. טשטוש הזהות הערבית ולימוד הנרטיב הציוני. 

הוא עומד להתחיל לקרוא את סונטת קרויצר של טולסטוי. האם זו תהייה הפניה לכיוון שהספר ילך אליו. אותו ספר על חיי נישואים ריקים על קנאה נוראה המביאה לרצח האישה בידי בעלה, ספר המעורר שאלות של האם יש אהבה או רק תשוקה. 
עורך הדין אכן מתחיל לחפש סימנים וקנאה רצחנית ממלאת אותו. 
על דף הראשון כתוב השם יונתן. ובתוכו פתק מסתורי בערבית. 
בפרק הבא משתנה הקול הדובר. בפרקים הראשונים זה היה קול חיצוני, מספר "עליו" כאן הופכת השפה להיות המספר בגוף ראשון. ומיד אחרי חצי עמוד מתגלה עד כמה קשוע יוצר דמות ומאפיין מתוך השפה ולא מתוך התיאור החיצוני. 

כאן המספר הוא צעיר ערבי שגמר לימודי עבודה סוציאלית ועובד בלשכת הרווחה בעיר המזרחית, מטפלים שם במכורי סמים המבקשים לעבור גמילה, ואין הרבה כאלה. 
רמז קטן מוליך לקשר עקיף לעורך הדין, אשתו של עורך הדין עובדת בלשכה. 
הוא מחלק דירה עם עוד שני צעירים שבאו לירושלים ללמוד ולנסות להתבסס. 
הם חיים אחרת מעורך הדין, צורת חייהם שונה. הם עובדים בשתי משרות. ומגלים צורת חיים של אלו שעוד לא "עשו את זה" 
ברחוב או באוטובוס הם עוברים לדבר באופן הטבעי ביותר לדבר עברית. 
על מה מדברים שלושה גברים צעירים ערבים שהם יחד בדירה? מכוניות ונשים כמובן. אלא שבניגוד לצעירים יהודים בגילם, הם רק מדברים עליהן. 
ואז הוא מקבל עבודה נוספת. לטפל בלילות ביונתן. יונתן השוכב חסר הכרה, במצב של צמח אחרי איזו תאונה.
 גם אותו מלווה זרות, כבר מילדותו היה זר בג'לג'וליה, הכפר בו גדל. בכיתה היו הרבה ילדים עם שמות משפה זהים רק לו היה שם אחר. הוא יודע, ועוד לא מבין מה זו נקמת דם או משת"פיות שבגללן העבירו אותו ואת אמו. הוא יודע שהוא חלק מהזבל שהמשטרה זורקת בג'לג'וליה. 
הוא לומד לטפל ביונתן. מתמודד עם הצורך לגעת בגופו של גבר אחר. לנקות לו את הישבן ואת הצואה. 
ללשכה הצטרפה ליילא. כשהוא יוצא איתה לביקורי בית, הוא הולך צעד אחד לפניה. הוא לא הולך איתה בסמטאות מקצרות דרך כדי שלא יחשדו בהם, תמיד רק ברחובות ראשיים הומי אדם. 
אסנת, מטפלת היום של יונתן אומרת לו שהוא דומה ליונתן. מאוד דומה ליונתן. 
במשמרת הלילה שלו הוא קורא ספר שמצא בחדר "סונטת קרויצר". כאן נסגר מעגל הפותח את ההתרחשות המרכזית. 
הספר של יונתן שהגיע לידיו של עורך הדין, פתק רומזני שנפל מתוך הספר ועורר את קנאתו של עורך הדין. 
זו הייתה יכולה להיות התחלת קומדיה של טעויות. זו לא קומדיה. סונטת קרויצר איננה קומית. לאותלו הספיקה ממחטה של אשתו כדי לעורר סערה טרגית. הקנאה מפלצת ירוקת עין. 
הקנאה, אותו תהליך חולני שכולו מתרחש במוחו הקודח לא נותן לו מנוחה. הבושה שלאשתו יש מאהב תהייה נוראה. חבריו שצוחקים ממנו מאחרי גבו. אבל יונתן, אולי זה מאהב יהודי שזה מביש מספיק אך פוגע קצת פחות, דיסקרטי יותר. 
כמו עורך הדין, גם העובד הסוציאלי נמשך אל עולם הקריאה. בלילות, כשהוא יושב ליד מיטתו של יונתן חסר ההכרה הוא מתחיל לקרוא את הספרים בספרייתו, להקשיב לדיסקים שלו. 
ואנחנו לא יודעים עדיין אם, כשיגיע זמנו לקיים יחסי מין, יסבול גם הוא משפיכה מוקדמת כמו עורך הדין. 
למה עוד גורמת ההימנעות המינית של צעירים החיים מול החופש המיני של סביבתם הקרובה. על זה קשוע לא מדבר ישירות. 

משחקי הדמיון והזהות בין שני הערבים אינה מסתימת בזאת. זהותו של יונתן תצטרף ותהפוך לצלע נוספת במשולש הזהויות שנוצר.
 
זה שאין לו שם, השומר על יונתן ולומד להשתמש בחפציו גילה גם מצלמה בין שאר הדברים. את כישרונו של יונתן בצילום. הוא ילבש את זהותו וילך להירשם למחלקת צלום בבצלאל בזהותו של יונתן. הצילום הופך להיות למשהו שמעבר להתקרבות לתרבות המערבית אותה איננו מזכיר כלל. היא הופכת להיות תשוקה. היא הופכת אותו להיות אמן מתבשל בעצמו. 

סייד קשוע מוכיח בספר הזה שהוא מחשובי הסופרים בעברית כרגע. ישראלי, כן. 
הוא מביא את שאלת האחרות בצורה שגם אם חלק מהקוראים לא יוכלו להזדהות אתה, יוכלו להבין אותה. והבנה זו התחלה של תזוזה. 

זהו אחד מאותם ספרים שעם כל פרק אתה מבין שהספר יותר טוב ממה שחשבת בפרק הקודם שכבר בו חשבת שהספר טוב.

מאת דן לחמן

עוד על הספר במועדון קריאה

על "בקצה המדבר" באתר הוצאת כתר

דחיתי ודחיתי את קריאת הספר. ידידה שכבר קראה אותו אמרה לי "מה אתה צריך את הדיכאון האלצהיימרי הזה בגילך" עכשיו אני קורא את הדיכאון הזה. 
הפרטים בספר מתגלים לאטם. הספר מתחיל כשג'ייק טס. טיסת מתנה שנתן לו בנו ליום הולדתו. הוא טס מעל אזור מגוריו ומעל בית סוהר שתכנן. 
כן, ג'ייק הוא ארכיטקט. בנו אסור בבית הסוהר הזה. הטיסה איננה רק זו בעולם הממשי, זו טיסה לתוך ראשו וזכרונו המתמוטט של חולה. ואם לרגע אפשר היה לחשוב שהספר יהיה על יחסי בן אב, מהר מאוד מסתבר שהספר הוא על נושא אחר לגמרי. 
בתחילה ג'ק מספר את תחילת זיכרונותיו באופן קוהרנטי. על הימים המוקדמים יותר. רק יותר מאוחר תתגנב מחלת העלמות הזיכרון לתוך הסיפור ותבלבל בין זיכרונות וזמנים. 
מזיכרונותיו הראשונים נגלה שהלן אשתו מתה, שהנרי בנו השתגע אחרי מותה. שיגעון קשור לאלוהים. אחר כך התחיל לשתות ולגנוב. הלן הייתה דתייה. 
הוא לא מחפש את טעם הזיכרונות, אלא את הזיכרון עצמו. זיכרון המביא הוכחה לקיומו שלו. רמזים ראשונים. 
כעת בנו סגור בכלא שבנה אביו והבן הוא ששלח את אביב לרחף. 

הזיכרונות הולכים הלוך וחזור. לתקופת נישואיו עם הלן. ליום בו נשלחת אחת החלליות הראשונות לחלל והלן אומרת שעכשיו כדור הארץ יוכל לראות את עצמו. שהראייה הזו תיתן לכדור סוג של מודעות חדשה. כלבה טסה לחלל. ישראל תוקפת את מצרים. קרעי זכרונות. מלחמת ששת הימים תחזור לסיפור שוב. כסמל למלחמת הנישואים. לשנאת המנצחים. לפריצת הגבולות. 
ואמו שואלת אותו, מה חשוב יותר לשמור על הזהות ולמות או לוותר על זהות ולחיות. 
הוריה לא וויתרו על זהותם באוסטריה. זה לא עד כדי כך חשוב לאיזה שבט הוא משתייך. איזה יום הוא מקדיש לפולחן. זה לא יותר חשוב מלחיות. מה זה הבית לא תמיד הכי חשוב. לפעמים צריך לדעת מתי לעזוב ולהסתלק. 
הזיכרון חוזר למותו של אביו שנפטר מעט אחרי מותו של הנרי. שרה אמו, יהודיה ילידת אוסטריה אישה עצמאית בדעותיה. 
שרה מזהירה את ג'ייק שהלן הגונה מדי בשבילו. היא תשעמם אותך כמו שאבא שלך שעמם אותי. כשאתה משתעמם אתה נותן ונותן עד שלא נותר מה לתת. היא הגונה מדי וכל דבר שיש ממנו יותר מדי הופך לטרחני. היא תדחוף אותך למעשים טובים שלא מתאימים לך. וכבר אי אפשר שלא להיכבש על ידי דמותה של האם הזאת שאינה מרשה לקרוא לה אימא אלא רק שרה. אחרי ההלוויה היא נותנת לו תנ"ך. בבית של אישה דתייה טוב שיהיה תנ"ך. אבל את הספר הזה היא לא תאהב במיוחד. הוא כרוך בעור אדם. אם יש משמעות לכריכת עור האדם כל אחד יפרש לעצמו. 
אני לא אתן את הספר להלן. אני לא נותן לה כלום. את הדברים החשובים באמת נותנים בהיסח דעת. נותנים את מה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. 
אינני יודע מיהי סמנתה הארווי שכתבה את הספר, אך כבר מעמודים הראשונים הללו ברור מדוע הספר היה מועמד לפרס בוקר ופרס אורנג' לספר ביכורים. ספר כל כך חכם. 
אחרי ההלוויה ג'ייק מחליט לעזוב את לונדון ולחזור לאזור מגוריו איזור של ביצות כבול. ביצות ועוד ביצות. בלונדון יש מספיק אדריכלים. כאן הוא יוכל לתכנן בנינים חדשים. בתים מזכוכית. שקופים. 
הוא ישנה את צורות החיים. הוא העתיד. הוא תכנן כלא בביצות. הכוונות והסמל. 
כבר בצעירותו עבר לחיות על שפת ביצה. הלן בת חמישים ושלוש, הוא כנראה מבוגר ממנה. היא מתחילה לחוש את הזדקנותה ומתחילה לדבר על מותה. 
היא מעירה את תשומת לבו שהוא נעשה שכחן וקצת מבולבל. עדיין לא ברצינות, רק שלעתים הוא שוכח את שמה או מכניס את קנקן הקפה לתנור במקום למקרר. 
בימים הראשונים אחרי שהלן אכן מתה והוא באבל, לא שם לב שהבלבול, התקרשות המחשבות מתגברות. כבר כמה ימים שהוא מנסה להיזכר במלה שצצה במפתיע. אנטרופיה. 
הלן הייתה דתיה. 
הוא האמין באנטרופיה. תיאוריה האומרת שדברים מאבדים סדר ואף פעם לא חוזרים להסתדר מעצמם. כוס קפה מתקררת עם הזמן, אך שום זמן לא יחמם אותה מחדש. בית יכול להפך לגל לבנים אבל סתם ערימת לבנים לא תיהפך מעצמה לבית. 
מה הוא מנסה להגיד לעצמו. כבר שעות הוא יושב מול שרטוט בית ספריה שהוא צריך לבדוק ואיננו זוכר מה הוא אמור לעשות. 
הוא עדיין מצליח לתקשר עם אנשים ולהסתיר בלבול ושכחה. כשהוא יוצא ממשרדו בערב הוא שמח שבמגרש החניה נמצאת רק המכונית שלו. הוא לא בטוח שהיה מזהה אותה בין מכוניות אחרות. 
אנטרופיה. הטבע מפרק כל עצם אנושי ובסופו של דבר את היצור האנושי.  למאמינים יש אלוהים שיגן עליהם.
הוא כבר מתחיל להדביק פתקאות שיעזרו לו להתמצא בביתו. איך עושים תה. הכלא שתכנן הוא סכר נגד הכאוס של האנטרופיה. מסדרונות. תאים ממוספרים. סדר ושיטה. 
את קליפות הביצה שם בקופסת הלחם כי לא זכר לאיזה מפחי המחזור זורקים אותן. 
הוא נזכר בבדיקת הזכרון. הבוחנת הקרה, נציגת העולם המסודר, אמרה שלוש מלים שהוא היה צריך לחזור עליהן. הוא לא זוכר מה ענה. היא בקשה לצייר שעון. הוא ידע שמשהו לא נכון בציור ולא היה יכול להיזכר מה לא נכון. 
בחצר ביתם עמד עץ דובדבן. הלן הייתה קוטפת פרי. העץ איננו מפסיק להופיע בזיכרונותיו. האם בתו מתה בגללו? האם הייתה לו בת? . 
מאז שהלן מתה, מגיעים מכתבים ממוענים אליה. הוא לא פתח אותם. לא רצה לגלות שיש באיזה מקום מאהב מודאג שלא יודע שהיא מתה. 
הוא כותב לג'וי, מי שהייתה כנראה, כנראה כי אין על מה לסמוך, מאהבת שלו, שיש לו אלצהיימר. היא מבטיחה לפנות לו חדר בדירתה לימים שישקע בשכחה מוחלטת. אלצהיימר. האם הייתה לו מאהבת? האם היה לאשתו מאהב? איזה חיים היו להם? 
המכתבים להלן מוסיפים להגיע פעמיים בשבוע. הוא ג'נטלמן ואינו פותח אותם. הוא לא יודע אם הוא אמור לקנא, ואולי הם ממישהו שהלן עשתה בשבילו דבר חסד. כך או כך מה שהוא לא מרגיש מתרחש רק כשהוא רואה את המכתב, כשהוא מתרחק ממנו הוא כבר לא זוכר לחשוב עליו. 
את רומן המכתבים שהוא מנהל עם ג'וי הרחוקה הוא איננו שוכח. מה שהופך להיות קשה הוא למקם את הזיכרונות שעדיין יש לו על ציר הזמן. מתי קרו הדברים שהוא זוכר. 
הבית על שפת ביצת הכבול. הכבול המתנהג כספוג המושך לתוכו את המוצק. את הבית שבו נולד. הביצות שהיו חייו מלכתחילה. 
כשהוא נזכר בדבר מה, האם זה באמת קרה. או שאולי זה היה חלום שהשתלט על המציאות. רצף הזמן נמחק והולך. 
בסופו של דבר האלצהיימר הוא כמו אנטרופיה. התאים ישנם אך אינם יכולים יותר לבנות את המוח מחדש. 
בין קרעי זיכרון אחד לשני מצטיירים מערכות יחסים משולשות בין הוריו של ג'ייק בין אמו בינו לאשתו למאהבת אחת, אחרי מות אשתו לאישה אחרת. 
נאמנות, בלי לקרוא לה כך איננה ערך מוסרי בחייהם. אם אכן יש לה קשר למוסר. 
שני דברים מלווים את הספר. קול ירייה ששמע פעם. כשהביצה הייתה ביצה היער היה יער לפני שכרתו אותו. קול ירייה שאיננו יודע מי ירה. נדמה לו שדיללו צבאים. הדבר השני עץ דובדבן שחוזר בכל פעם. פריחתו הוורודה לבנה מזכירה את תאי המוח המתרופפים אך גם סמל לפריחה? לחיים מתחדשים. 
לך דע מה במוח המתכלה הזה. אינני מצליח להיזכר בעוד גיבור ספרותי חולה אלצהיימר. פה ושם מוזכרת דמות. אך תמיד מדברים עליה. 
לא מזמן הוקרן הסרט "הרחק ממנה" שבו הגיבורה חולת אלצהיימר, אך גם שם התיאור הוא חיצוני, מספרים עליה, מראים אותה אך לא נכנסים ללב המחלה. הספר הזה הוא הראשון המנסה לעקוב אחרי מה שקורה בתוך מוחו של חולה. 
ידידה אמרה לי שהספר מדכא, אותי הוא הפחיד. פתאום כל הרגעים בהם נעלמת מלה ואי אפשר להיזכר בה עולים במחשבה. מלים שאני משתמש בהם במקום מלה ששכחתי מלה מסוימת וכבר לא בטוח שהמלה האחרת משמעותה דומה לזו ששכחתי. יותר טוב לכתוב משפט ארוך מסביר את הכוונה מלחפש מילה. שם של מישהו. אני יודע שאין לי אלצהיימר, אך ההתחברות הזו לשכחה של ג'ייק השאירה אותי יגע מאוד. הרבה יותר ממדוכא. 
הזיכרונות עצמם הם הסיפור. הקולב עליו תלוי הדבר האמיתי. התחושות שמלוות זיכרון. 
הכתיבה הרהוטה כל כך של הארווי. כשהעבר הופך להווה והווה לא לגמרי קיים. 
ספר עמוק המצריך קריאה אטית וסבלנית. ככל שהספר מתקדם יותר הוא דורש ריכוז גדול יותר מהקורא והשתתפות פעילה במתרחש. האם באמת כך מתפתחת מחיקת ההקשרים והזיכרון. 
לא פשוט לקריאה. תובעני הן מבחינת קושי הקריאה והן מבחינה רגשית. בגילי אני כבר יכול להגיד פחד, לצעירים יותר הרבה אי נוחות.

מאת דן לחמן

עוד על "בקצה המדבר" כאן במועדון הקריאה