גוף שני יחיד/ סייד קשוע

ספר של סייד קשוע תמיד יעלה ציפיות אצלי. אני אוהבת לקרוא את קשוע. כשהייתי מנויה היה הטור שלו במוסף הארץ אחד מאבני הדרך של המוסף אצלנו בבית. הומור לצד ביקורת חדה כתער על החברה הישראלית, ותמיד שורת סיום שהיא לכאורה אנטי פואנטה, אבל בד"כ גרמה לי תחושת "אויש, אנחנו איומים".
דווקא לא קראתי את "ערבים רוקדים", ספרו הראשון (מסומן אצלי ברשימת הצריכה להשלים) וכן קראתי את "ויהי בוקר", ספרו השני, שנקרא מהר ומעוכל לאט, ונזכרים בו בכל פעם שעולה שוב רעיון הסכם השלום שבו "ניתן את ואדי ערה והמשולש תמורת ההתנחלויות".
אבל אנחנו כאן בשביל ספרו השלישי, "גוף שני יחיד". ונתחיל בדברים הטובים: קשוע כותב כמו קשוע, כלומר קריא, בעברית קולחת ומרתקת. וגם הסיפור מרתק, אז בכלל גומרים את הספר הזה בתוך יומיים.
וגם הביקורת כאן. מרומזת ולא מרומזת, מעלה תחושת אי נוחות כשמדובר ב"פאק שלנו", כלומר עוד תכונה לא מחמיאה של החברה היהודית בישראל. למשל אבחנתו של קשוע שהדרך לא להיעצר לבדיקת תעודת זהות בידי שוטרי מג"ב היא ללבוש בגדים יקרים. ככל שבגדיך יהיו יקרים יותר כך תיעצר פחות, הוא מאבחן, ואם הם יקרים יותר מבגדיו של השוטר, הרי שהוא לא יעצור אותך בכלל לבדיקה. והרי לכם, קפיטליזם וגזענות משולבים באחת. או הטענה של קשוע, שאם אתה ערבי יש לך סיכוי טוב יותר להתקבל לבצלאל, מעוז שמאלנות, אלא אם כבר התקבל ערבי אחד, ואז דווקא לא, כי מספיק ערבי אחד, שלא ניסחף פה, אה? וכמובן, המשפטים שהחברים של אמיר בבצלאל אומרים לו כשהם לא יודעים שהוא ערבי. תאמרו, "זה רק ספר, זה לא קרה באמת", ואני אומר, "ומה אתם חושבים, שזה לא קרה אלפי פעמים בצורות אחרות?"
אבל בספר הזה, לפחות לפי תחושתי, הביקורה גדולה יותר דווקא על הצד השני. והפעם זו כבר לא תחושת הלא נעים, אלא תחושת צ-צ-צ, כי זה "פאקים שלהם", החברה הערבית ישראלית. למשל, הכורח של עורך הדין להחליף את מכוניתו באורח תדיר להכי יקרה והכי מתוחכמת, למרות שהוא לא באמת רוצה, כי סמל סטטוס כמו מכונית הוא משהו שהוא חייב להקפיד עליו כדי לשמור על משרדו המשגשג. או סיפורים מעוררי צקצוק עם בדל חיוך, כמו משפחתו של גנב שמצדיקה באוזני עורך הדין את מעשיו במלים "הוא גנב רק מיהודים". אכן, צדיק.
ויש גם סיפורים שהם יותר ממעוררי צקצוק. כמו הסיפור הכי שובר לב בעיני בספר, סיפורה של אמו של אמיר, שבוחרת לא להיכנע ולא להתחתן עם אחי בעלה המת, ובגלל שהיא אלמנה המפרנסת את עצמה היא נאלצת להתמודד עם קללות, שמועות שהיא זונה ועוד דברים בנוסח הלא מענג הזה. וקשוע לא מקל עלינו בכלל, כי זה לא שאמיר, דמות ראשית בסיפור שאנחנו מקבלים את חלקה בו בגוף ראשון, טורח להקל על אמו או להבין אותה. להפך, הוא כועס ומנוכר. לכאורה כעס של ילד שעבר ילדות של בדידות ועוני, אבל האמת, מי אשם כאן יותר, אמא שלו או החברה שהוא גדל בה? אלא שאמיר לא טורח לראות את הצד של אמא שלו. הוא רק רוצה לברוח. לברוח מעצמו כמו שיתברר מאוחר יותר.
אני מרחיבה פה על הביקורת שקשוע מותח, פשוט כי זה חלק מהותי בכתיבה שלו. קשוע הרי תמיד מספר לנו את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע. ולא בצורה קיצונית כמו גדעון לוי, אלא בניואנסים הקטנים, באבחנות שלכאורה אי אפשר לזעוק "סקנדל" עליהן, אבל הן מחט קטנה ועוד מחט קטנה ועוד מחט קטנה, עשרות דקירות קטנות שמזכירות לנו שאנחנו לא בסדר. אבל עוד שנייה אגלוש במדרון החלקלק המוביל לדיון פוליטי, ובכלל התכוונתי לכתוב על ספרות. אז נחזור לספר: שתי דמויות ראשיות מככבות בו. אמיר ועורך הדין. ודווקא זו חולשתו, הדמויות. כי קשה להזדהות איתן. עורך הדין נראה מבטיח, אבל אז הופך לדמות אובססיבית ומעצבנת, עד שממש התקשיתי לסיים את הפרקים שלו, ואמיר, שמעורר אמפתיה, אבל לא כל מעשיו מוסברים מספיק ולכן קשה להזדהות איתו. אבל עדיין הפרקים של אמיר היו הטובים יותר בעיני בספר.
הספר לוקח אותנו אל מרחבי חייהם של עורך הדין ואמיר: מהכפרים במשולש לאזורים הערביים בירושלים, ועד בית הכרם, שכונה יהודית נינוחה בירושלים. קשוע כותב מתוך מה שנשמע כמו היכרות אמיתית עם כל האזורים האלה. וזה משכנע. אולי בגלל זה קשה להישאר אדישים לספר. סיפור בדיוני או לא, אתם יודעים שזה קורה גם במציאות. ועכשיו השאלה היא אם אתם רוצים לקרוא את זה או לא. הספר הזה לא יספק לכם אסקפיזם מבורך מהמציאות הביטחונית/כלכלית, אבל הוא כן יעניין אתכם. ובסופו של דבר סיפור מעניין הוא הדבר החשוב ביותר בספר, לא?

מאת עדי בעולם

סייד קשוע, גוף שני יחיד, כתר, 2010

מה אתה יותר, יהודי או ישראלי? דתי או חילוני? שאלות אלו הנשאלות לרוב במעגלי הנערים והנערות המתכנסים בשלישי ובשבת במסגרת פעולות תנועות הנוער, שבות ועולות לאורך נתיבי החיים וזאת על אף שישנם רבים החושבים שהן שייכות לגיל הנעורים ועל כן עם בואה של ההתבגרות וההתברגנות ניתן להשאירן מאחור ולצעוד קוממיות אל עבר המנוחה והנחלה המחביאה בצילה את הזהות המוגמרת אשר איננה נצרכת לשאול את עצמה שוב ושוב מהן מרכיביה. אולם למעשה מבט מפוכח על חיינו מראה שזהותנו מתעצבת ללא הרף בהתאם  לנסיבות, לאנשים עימם אנו נפגשים ולחוויות אותן אנו חווים.

סייד קשוע החי על התפר שבין החברה היהודית לחברה הערבית פותח ביצירותיו (סדרת הטלויזיה, "עבודה ערבית", טור שבועי בעיתון הארץ, שלושה רומנים) פתח למפגש המתחולל בין מגוון רחב של זהויות הנפגשות יחדיו במרחב הגיאוגרפי שבין הירדן והים. בספרו האחרון,"גוף שני יחיד" שוזר קשוע בין שני סיפורי זהות שלכאורה אינם קשורים זה בזה.

האחד, סיפורו של אמיר להב עובד סוציאלי המגיע לירושלים מג'לגוליה. הניתוק ממחוזות ילדותו והמפגש עם החברה היהודית משנים את חיייו. מסעו של אמיר לגיבוש זהותו האישית הולך ומסתבך לאורכה של העלילה כאשר הוא מאמץ בהדרגה מרכיבי זהות יהודיים. על אף ההיטמעות החיצונית אמיר איננו יכול להתנתק מעברו הערבי, חוויות ילדותו, שפתו וזכרונותיו משיבים אותו שוב ושוב לכור מחצבתו. הפער בין ההווה לבין העבר יוצר מציאות חיים הנעה על התפר שבין אמת לשקר בין דמיון למציאות. המאבק המתמיד הופך את חייו האפרורים של אמיר לזירת התגוששות מרתקת הסוחפת את הקורא.

הסיפור השני מגולל את סיפורו של עורך דין מצליח המגיע מכפרי המשולש לירושלים. בתחילה מתוודע הקורא להצלחותיו הכלכליות של הגיבור.הכוללות בין היתר: מסעדות יוקרה, מכונית מנהלים, חניה שמורה ונופשונים. על אף ההצלחה רוחו של העורך דין איננה שקטה. הוא מצוי במרדף מתמיד אחר הדברים שיקנו לו את המעמד הנכון הן בקרב הרוב היהודי והן בקרב החברה הערבית בה הוא חי. מתוך כך העורך דין קורא יצירות מופת ספרותיות שכלל לא מעניינות אותו, דן בדיונים שיש לו בהם רק עניין מועט ומסגל לעצמו רמת חיים שמעבר לרמתו. התרחשות מקרית מובילה לקריסתם של המגננות המעמדיות ולחשיפתם של הפחדים הקמאים המובלים אותו. המערבולת הרגשית אליה נכנס עורך הדין מחדדת את הפער בין התדמית לבין האני הפנימי המסתתר מאחורי סמלי הסטטוס. במעמקי המערבולת נפגשים שתי הדמויות המנסות כל אחת בדרכה להיחלץ ולשוב לחוף מבטחים.

התמודדותן של שתי הדמויות עם שאלות של זהות בחברה החיה בתפר שבין יהודים לערבים מאפשרת לקורא העברי להיחשף לזרמי העומק של החברה הערבית פלסטינית. בכישרון יוצא דופן מצליח קשוע להעלות מעל פני השטח סוגיות העומדות בבסיס השיח העכשווי המתחולל בקרב ערביי ישראל. כבוד המשפחה, יחסי מין לפני הנישואין, היחס לחברה הישראלית, לאומיות, הצלחה כלכלית, המפגש בין תרבות המיעוט לתרבות הרוב. שאלות אלו היכולות להוות חומר גלם לימי עיון מפרכים ומפוהקים הרוויים בפרטים ותאוריות נשזרות על ידי קשוע לכל אורכה של הספר, וזאת מבלי לפגוע בשטף העלילה. השילוב בין שאלות יסוד לבין עלילה סוחפת וקולחת הופכת את "גוף שני יחיד" ליצירה מעניינת מבחינה אינטלקטואלית ומענגת מבחינה אסטתית וזאת על אף שעדיין עליה לעבור כברת דרך מבחינה סגנונית.

לסיכום, "גוף שני יחיד" מאפשר לקורא לחדור הן למעמקיה של החוויה הערבית-ישראלית והן לעולמן של דמויות המעצבות את זהותן באופן יום יומי. ההתחקות אחר ניסיונותיהם המתמידים של הדמויות להפריד בין שקר לאמת בין אותנטיות לזיוף מאפשרת לקורא לעצור לרגע משטף חייו ולברר ולו לרגע היכן הוא ממוקם במסע הזהויות. יצירה מהנה ומעוררת למחשבה. מומלץ.

מאת אברהם אייזן

[על הספר באתר כתר]

קודם כל סיפור נפלא, ואחר כך גם כמה הערות חשובות על המצב.

זו הייתה טעות איומה להתחיל את הספר בנסיעה ביום רביעי בצהריים. כל כך הצטערתי כשהגעתי ליעד, ומאז רק חיכיתי לעוד כמה דקות של קריאה. לא רק משום שסייד קשוע הוא כותב מצוין – משכנע, קצבי, אירוני לפעמים, מאוד אנושי, אלא גם משום שהסיפור היה פשוט נפלא.

בספר הזה שב קשוע לנושאי הכתיבה שלו, כמו גבריות, משפחה, היציאה מהכפר לעולם הגדול, המתחים בין הקבוצות בעולם הערבי, מודרנה מול מסורת, ומצבו של הערבי הנטמע בחברה היהודית הירושלמית אך מבקש לשמר את זהותו הייחודית. אולם הפעם, הסיפור שמאגד את הדיון הוא הרבה יותר כללי. אמנם הדמויות הראשיות הן ערבים החיים בירושלים, אולם תחושות הזרות, הלחצים החברתיים, והמאבק על עיצוב זהות מודרנית מחד ושימור השורשים מאידך - כל אלה הם נושאים שספק אם יש מי שהם אינם מדברים אליו.

חוץ מכל הנושאים החשובים האלה, הסיפור עצמו מעניין, מסקרן ומפתיע, והדמויות מאוד משכנעות ומעוררות אמפתיה. בספר שני גיבורים, שניהם גברים לקראת סוף שנות העשרים או בראשית השלושים שלהם, שעזבו את הכפר ומשפחתם המסורתית ועברו לירושלים, בה התגלו כאקדמאים מוכשרים, ובכל זאת בתחילת הסיפור הם נראים כמו הפכים גמורים אחד של השני. עורך הדין מתנהג כאילו פיצח את השיטה ומצא לו דרך לחיות בה: הוא בעל משפחה, מצליח מאוד מבחינה מקצועית וכלכלית, יש לו חוג חברים הדומים לו, הוא שולח את ילדיו לבית הספר הדו לאומי שבו הוא מרגיש שייך, וגם עם הפערים התרבותיים והחסרים שהוא חש שיש לו, הוא מתמודד.  מולו, הגיבור השני הוא עובד סוציאלי שיותר מכל נראה כמי שזקוק לסיועו של איש מקצוע. הוא אבוד ותלוש, בודד, חי בתנאים קשים, ואין לו מקום שהוא מרגיש בו בנוח. במהלך הספר מתברר ששני הגיבורים האלה דומים יותר משנראה במבט ראשון, ולקראת סוף הספר נרמז אפילו היפוך מסוים ביניהם. הסיפורים השלובים של שני הגיבורים האלה הופכים את ההשוואה וגם את התפתחות הגיבורים למסקרנת ומפתיעה.

ובכל זאת הערה (זהירות – ספוילר): אמנם הספר מתאר באופן מפורט את עולם הנפש של שני גיבוריו, ואף מתייחס במידה סבירה לחלק מהדמויות המשניות, אולם ביחס לאחדות מהן הוא נוטה לפלקטיות. הדברים ניכרים בעיקר ביחס לדמותה של רחלה, שהמחבר אמנם רומז למקורות מורכבות הקשר שלה עם יונתן בנה, אולם הוא אינו מסביר איך קרה שהיא מתקרבת כל כך לאחד הגיבורים ואיך קורה שהיא מסכימה להיפוך שבו היא מסכימה לקבור את בנה קבורת חמור על מנת להעניק לאותו גיבור את הזהות שהוא חפץ בה.

הזהות הפלקטית היהודית ניכרת בעוד הקשר. הספר אמנם מתייחס לעובדה שהקבוצה היהודית איתה באים הגיבורים במגע (אשכנזים, צברים, מבוססים, חילונים, שמאלנים) סולדת גם מהיהודים שאינם תואמים את הקבוצה הזו, ובפרט בני עדות המזרח. ברור מדוע הגיבורים הערבים בוחרים לטרוח ולהידמות לקבוצה השלטת, ולא להידבק לבני עדות המזרח למרות הדמיון התרבותי הגדול בינם לבין הערבים בשפה, במוסיקה, בספרות וכו'. אולם, נראה שהיעדר הייצוג ליהודים בני עדות המזרח מהספר משטח אותו והופך אותו לקונטרסטי יותר. אינני בטוחה שזה פגם ברומאן, וזה בודאי לא פוגע בחוויית הקריאה הראשונית, אולם אני חוויתי את הספר כמניפסט חברתי על המציאות שלנו כאן, המוגש בצורה הנוחה יותר של רומאן, ובמישור הזה קצת חבל הוויתור על אוכלוסיות שיכולות למצוא שפה משותפת ולהוות גשר.

מאת שרון

עוד על הספר במועדון קריאה

[על הספר באתר ההוצאה]

לא צריך יותר לערוך הכרות לקהל הקוראים עם סייד קשוע. שני ספריו הקודמים "ערבים רוקדים" ו "ויהי בוקר" היו רבי מכר. קוראי עיתון הארץ מכירים את הטור השבועי שלו במוסף וצופי טלוויזיה את הסדרה עבודה ערבית. מי שקרא את ספריו הקודמים מגיע לספר החדש עם ציפיות גדולות. 
כשקראתי את ויהי בוקר שלו, שעסק בצורה בדיונית בהחזרת המשולש לפלסטינים. הספר היה כל כך אמין ומדויק, עד שלרגעים שכחתי שאני קורא ספר, חשתי שהאירועים אמיתיים. כל כך השתכנעתי עד שמבלי לשים לב כשהאזנתי לחדשות ברדיו חיכיתי לשמוע מה ההתפתחות האחרונה שם. יש לו כוח להפוך את הבדיוני לאמיתי. 

כשהחל את עבודתו פתח משרד ברחוב צאלח א דין. היום משרדו שוכן בקינג ג'ורג. טוב למוניטין ולעסקים. יש לו עוזר ערבי ומזכירה ערביה, בתו של פעיל פת"ח. טוב לעסקים. 
עורך דין ערבי שמכיר את שוק הלקוחות והציפיות. הלקוחות שלו בחלקם אנשי החזית העממית. 
הוא לא נלחם לזכותם במשפט, ממילא לא יצליח. הוא נלחם שפשעם, גם כשיקבלו מאסר עולם, יהיה כזה שבשעת חילופי השבויים הבאה יוכלו להיכנס לרשימת המשתחררים. לא מצפים ממנו ליותר. 

פעם בחודש מתכנסת חבורת ידידיו למה שאמור להיות לערב דיון על נושא. הוא יזמין את העוזר הערבי שלו, אך לא את מזכירתו האקדמאית שהייתה יכולה להשתלב בקלות. היא גרה במזרח העיר. 

את האורחים הוא מכבד בסושי מהמסעדה הטובה בעיר. גם בתו הקטנה כבר אוהבת סושי ויודעת אפילו איזה בדיוק. 
תוך כדי התיאור מתחילה להדהד אישיותו של עורך הדין, שאלת הזהות, הריקנות, עולם התחליפים שלו. 
מה קרה לו בדרך מהכפר שלו בגליל לירושלים. 
בדרך הוא נכנס לחנות ספרים. הוא התחיל לקרוא לא מזמן. הוא מודע לחסך התרבותי שלו בספרות מוסיקה ואמנות, אין לו ידע קלאסי אך הוא מנסה לעקוב לפחות אחרי ספרים חדשים. 
לעתים הוא קונה ספר ישן יותר ומבקש מהמוכרת לעטוף אותו כמתנה, שלא תחשוב שלא קרא. 
הפעם קנה "לעצמו" ספר חדש של מורקמי וביקש עטיפת מתנה, לאשתי, אמר למוכרת, את סונטת קרויצר של טולסטוי. הוא רוצה להספיק לקרוא כל מה שקורא יהודי במעמדו כבר קרא. 
במפגש נושא הדיון הוא שאלת החינוך של הילדים הערבים במדינה. טשטוש הזהות הערבית ולימוד הנרטיב הציוני. 

הוא עומד להתחיל לקרוא את סונטת קרויצר של טולסטוי. האם זו תהייה הפניה לכיוון שהספר ילך אליו. אותו ספר על חיי נישואים ריקים על קנאה נוראה המביאה לרצח האישה בידי בעלה, ספר המעורר שאלות של האם יש אהבה או רק תשוקה. 
עורך הדין אכן מתחיל לחפש סימנים וקנאה רצחנית ממלאת אותו. 
על דף הראשון כתוב השם יונתן. ובתוכו פתק מסתורי בערבית. 
בפרק הבא משתנה הקול הדובר. בפרקים הראשונים זה היה קול חיצוני, מספר "עליו" כאן הופכת השפה להיות המספר בגוף ראשון. ומיד אחרי חצי עמוד מתגלה עד כמה קשוע יוצר דמות ומאפיין מתוך השפה ולא מתוך התיאור החיצוני. 

כאן המספר הוא צעיר ערבי שגמר לימודי עבודה סוציאלית ועובד בלשכת הרווחה בעיר המזרחית, מטפלים שם במכורי סמים המבקשים לעבור גמילה, ואין הרבה כאלה. 
רמז קטן מוליך לקשר עקיף לעורך הדין, אשתו של עורך הדין עובדת בלשכה. 
הוא מחלק דירה עם עוד שני צעירים שבאו לירושלים ללמוד ולנסות להתבסס. 
הם חיים אחרת מעורך הדין, צורת חייהם שונה. הם עובדים בשתי משרות. ומגלים צורת חיים של אלו שעוד לא "עשו את זה" 
ברחוב או באוטובוס הם עוברים לדבר באופן הטבעי ביותר לדבר עברית. 
על מה מדברים שלושה גברים צעירים ערבים שהם יחד בדירה? מכוניות ונשים כמובן. אלא שבניגוד לצעירים יהודים בגילם, הם רק מדברים עליהן. 
ואז הוא מקבל עבודה נוספת. לטפל בלילות ביונתן. יונתן השוכב חסר הכרה, במצב של צמח אחרי איזו תאונה.
 גם אותו מלווה זרות, כבר מילדותו היה זר בג'לג'וליה, הכפר בו גדל. בכיתה היו הרבה ילדים עם שמות משפה זהים רק לו היה שם אחר. הוא יודע, ועוד לא מבין מה זו נקמת דם או משת"פיות שבגללן העבירו אותו ואת אמו. הוא יודע שהוא חלק מהזבל שהמשטרה זורקת בג'לג'וליה. 
הוא לומד לטפל ביונתן. מתמודד עם הצורך לגעת בגופו של גבר אחר. לנקות לו את הישבן ואת הצואה. 
ללשכה הצטרפה ליילא. כשהוא יוצא איתה לביקורי בית, הוא הולך צעד אחד לפניה. הוא לא הולך איתה בסמטאות מקצרות דרך כדי שלא יחשדו בהם, תמיד רק ברחובות ראשיים הומי אדם. 
אסנת, מטפלת היום של יונתן אומרת לו שהוא דומה ליונתן. מאוד דומה ליונתן. 
במשמרת הלילה שלו הוא קורא ספר שמצא בחדר "סונטת קרויצר". כאן נסגר מעגל הפותח את ההתרחשות המרכזית. 
הספר של יונתן שהגיע לידיו של עורך הדין, פתק רומזני שנפל מתוך הספר ועורר את קנאתו של עורך הדין. 
זו הייתה יכולה להיות התחלת קומדיה של טעויות. זו לא קומדיה. סונטת קרויצר איננה קומית. לאותלו הספיקה ממחטה של אשתו כדי לעורר סערה טרגית. הקנאה מפלצת ירוקת עין. 
הקנאה, אותו תהליך חולני שכולו מתרחש במוחו הקודח לא נותן לו מנוחה. הבושה שלאשתו יש מאהב תהייה נוראה. חבריו שצוחקים ממנו מאחרי גבו. אבל יונתן, אולי זה מאהב יהודי שזה מביש מספיק אך פוגע קצת פחות, דיסקרטי יותר. 
כמו עורך הדין, גם העובד הסוציאלי נמשך אל עולם הקריאה. בלילות, כשהוא יושב ליד מיטתו של יונתן חסר ההכרה הוא מתחיל לקרוא את הספרים בספרייתו, להקשיב לדיסקים שלו. 
ואנחנו לא יודעים עדיין אם, כשיגיע זמנו לקיים יחסי מין, יסבול גם הוא משפיכה מוקדמת כמו עורך הדין. 
למה עוד גורמת ההימנעות המינית של צעירים החיים מול החופש המיני של סביבתם הקרובה. על זה קשוע לא מדבר ישירות. 

משחקי הדמיון והזהות בין שני הערבים אינה מסתימת בזאת. זהותו של יונתן תצטרף ותהפוך לצלע נוספת במשולש הזהויות שנוצר.
 
זה שאין לו שם, השומר על יונתן ולומד להשתמש בחפציו גילה גם מצלמה בין שאר הדברים. את כישרונו של יונתן בצילום. הוא ילבש את זהותו וילך להירשם למחלקת צלום בבצלאל בזהותו של יונתן. הצילום הופך להיות למשהו שמעבר להתקרבות לתרבות המערבית אותה איננו מזכיר כלל. היא הופכת להיות תשוקה. היא הופכת אותו להיות אמן מתבשל בעצמו. 

סייד קשוע מוכיח בספר הזה שהוא מחשובי הסופרים בעברית כרגע. ישראלי, כן. 
הוא מביא את שאלת האחרות בצורה שגם אם חלק מהקוראים לא יוכלו להזדהות אתה, יוכלו להבין אותה. והבנה זו התחלה של תזוזה. 

זהו אחד מאותם ספרים שעם כל פרק אתה מבין שהספר יותר טוב ממה שחשבת בפרק הקודם שכבר בו חשבת שהספר טוב.

מאת דן לחמן

עוד על הספר במועדון קריאה