קיארה גַמבּרַלֶהּ
האורות בבתים של אחרים

לפעמים אנחנו אפרוח שרצה לחפש אם אחרת, יש רגעים בהם אנחנו עומדים בערב ברחוב, כמו הגיבורה של צרויה שלו ב"שארית החיים" - רואים את האורות הבוקעים מהחלונות, בטוחים ששם כל כך טוב, הרבה יותר טוב משלנו עכשיו – והיינו רוצים לגור שם, במקום האוטופי הזה.

המוטו לספר זה:
לפעמים, בעת שהלכת ברחוב,
האם לא התעורר בך רצון, ליד חלון
מואר, לומר שם, או לילה?
רק שתיקתך ענתה לך.
אבל הכוכבים זהרו כמקודם.
סנדרו פֶנָה (מוזרויות)
 
לרגעי הבריחה האלה הספר מכוון. את רגעי הפנטזיה האלה ממלא אצלנו הספר הקסום הזה.

"מריה הייתה מאשרת את זה, על זה אתה חושב, נכון? כל הכבוד, ג'נפייטרו: בזה בדיוק כולנו משוכנעים. מצד שני צריך קצת פנטזיה, אחרת החיים, שהם שתלטניים, משתלטים עלינו בסוף והופכים אותנו לעבדים – לא הייתה אסיפת דיירים שבה מריה לא חזרה על זה לפחות שלוש פעמים, אמרה הסיניוריה ברילה, ואני נשבעת לך באלוהים שבדיוק באותו רגע חשבתי בדיוק על אותו דבר. צריך קצת   פ נ ט ז י ה . מריה שיננה את זה כמו מזמור" (ע' 50)

הספר מנותק מקום וזמן. בבית בן 5 קומות גרות 5 משפחות שהשכנות טובה בעיניהן. הסופרת איטלקייה והעלילה מתרחשת ברומא אבל הייתה יכולה להתרחש בכל מקום אחר. הסופרת אפילו לא טורחת לציין מאפיינים של איטליה, או של אנשים איטלקיים, אולי שם רחוב, או את המילה פיצה, שמות אנשים מוזכרים בספר אבל משסיימתי את הקריאה בו לא באמת חשתי שהכרתי את איטליה. אפילו לא את התרבות העשירה שלה.

הסופרת כבלה את הדיירים לסַד – איש איננו יודע של מי מהדיירים הבת באמת, איש איננו יודע את זהות האב, כי ככה ציוותה אמה של הילדה - השכנה האהובה מריה בצוואתה - אז באסיפת ועד החליטו שהיא של כולם.

אבל הפנטזיה היא רק סיפור המסגרת. ליוויתי ילדה לאורך חייה, ילדה נבונה ואהובה, שסופגת ומקבלת הרבה מכל סוג, שיודעת לברור בין עיקר לטפל לפעמים בתבונתה הראשונית, לפעמים כפֵיה היא 'מרפאה' סיטואציות אצל המשפחות אצלן היא גרה בתורן...
עד שהיא מגיעה לבגרות אז היא מורדת בכולם, יש לה טענות לכולם, לאמה המתה, לכך שאין לה אב ...

אבל היא לפני רגע הייתה הגשמת פנטזיה...

נהניתי מאד מהסיפור, מהפיוט, מהתובנות, מפיתולי העלילה, מהדמויות והסיטואציות המורכבות.

אוגניה, בלוגילוגי

עם רדת הערב/ מייקל קנינגהם. מאנגלית: כרמית גיא

באמצע חייו, ביום סוער במיוחד, תמונה בגלריה שלו נקרעה – משהו שהוא 'ראה' קורה אך לא מנע - והספר שלו מציע לו לצבוע מעט את צדעיו כדי שייראה צעיר בעשר שנים. אחרי דיונים ומשאים ומתנים שיגרתיים עם אמנים וסוחרי אמנים, וניסיון לשמור על איזון בין אמנות וסחר באמנות, במאבק השיגרתי לשמור על איזו אמת פנימית ונאמנה לאמנות ומה שהיא מייצגת עבורו - פיטר מוצא את עצמו על פרשת דרכים. היתרחב לממדי גלריה נחשבת?
נותנת טון? או שמא ימשיך את שארית חייו באיזו גלריה נידחת אך מכובדת למדי בניו יורק.

בפרק זה שבחייהם פיטר ואישתו רבקה חוו כבר סוג של התאהבות שולית מחוץ למסגרת הנישואין. הם חיים עכשיו חיי שיגרה, אבל לפתע דברים מקצינים ואין אפשרות להתחמק מדילמות ואז נקרעת התמונה והוא חש ברע ואוטה הנאמנה שולחת אותו לשעת מנוחה. הביתה.
וכפֵי, על משקל פֵיָה, שנמצאה שרועה על החוף לאחר שוך סערה ונסיגת גלים, מוצא פיטר את מיצי ישן שרוע על הסלון בביתו, פיטר רואה את היופי האולטימטיבי הקלאסי של הגוף האנושי אליו סגד תמיד, יצירה מושלמת של האמן הטבע:

“ מיצי ישן על הספה. הוא שוב עירום בפלג גופו העליון…. ; ...פניו הישנים מביעים נעורים שאינם באים לידי ביטוי כאשר עיניו החקרניות, המוטרדות, פקוחות. בשנתו הוא מזכיר מאוד תבליט של סרקופג של לוחם מימי הביניים – אפילו ידיו צונחות בתנוחת צלב על חזהו. כתבליט מימי הביניים יש בו משהו שמעלה בדעתו של פיטר רק את התגלמות הנעורים, תחושה של גיבור צעיר שבחייו לא היה מן הסתם כל כך יפה... ; … ואולי העניק לו אומן אלמוני כלשהו תווי פנים מושלמים והפיל עליו תרדמה מושלמת... ; ...פיטר כורע על ברכיו לצד הספה ובוחן מקרוב את פניו של מיצי. רק לאחר שהוא כורע הוא מבין עד כמה התנוחה מגוחכת – תנוחת חרטה, הערצה. וכיצד יסביר זאת, אם מיצי יתעורר?”

מיצי הוא אחיה של רבקה אישתו, הוא בן זקונים, והוא בן גילה של בתם של רבקה ופיטר. מיצי מגיע כזקוק לסיוע מצד אחד, אבל גם זה לא לגמרי ברור. שלל תפקידים מושלכים עליו - הוא בן, הוא אח, הוא מנסה להבין את החיים, לכן הוא סוג של הוגה, הוא יכול למצוא לעצמו אהבה אם רק ינקוף אצבע, הוא מצליח לרתק כל אדם. הוא מסעיר את סביבותיו.

בנקודה זו בחיי פיטר, גם האמנות שואלת שאלות יותר מאי פעם – באולם הכניסה למוזיאון הנחשב ביותר בניו יורק שט לראווה בתוך טנק מים פוחלץ ענק של כריש. פיטר עובר מסע פנימי נוקב ומרתק. ואיתו גם הקורא. ספר משובח.

אוגניה, בלוגילוגי
 

"שלוש נשים חזקות" / מארי נדיאי. מצרפתית: עדה פלדור

שלושה סיפורים שלהם חוט מקשר אחד – התמודדות על החופש והזהות האנושית של אישה שסיכוייה להתפתח בעולם משתנה כמעט אפסיים. שלוש הנשים כהות עור, כל אחת בדרכה מגלה שאפשר אחרת וכל אישה מתמודדת בהתאם לאופיה.
הן שונות והסיפורים שונים רק צבע העור, אזור המקור וחוט מקשר משפחתי זניח לגמרי לסיפור משותפים להן. אבל הן בהחלט שלוש נשים מרתקות בעלות אופי חזק שאיננו מוותר, שנלחם ומנצח כל אחת בדרכה. כנוצות אווריריות אך חזקות ומלטפות, הן מרחפות בין שני עולמות יש שתנצח את הגורל ויש שתנצח עם הגורל.

נורה - : "...באותו אופן חדלה לשאול מדוע אין לה ספק שאהבתה לבתה תיוולד בה מחדש ברגע שתמצה את כל מה שהיא יכולה לעשות למען סוני, ברגע שתשחרר את סוני ואת עצמה, מן השדים שהתיישבו על בטנם כשהיא היתה בת שמונה וסוני בן חמש.”

הסיפורים מסופרים בכשרון סיפרותי נדיר ומפתיע, וכשמכירים את שלוש הדמויות שבספר אפשר להסיק גם על כוחות ועוצמות שנושאת עימה הסופרת ביצירת המופת הזו:
קאדי - : "אישה צעירה שהיתה יכולה להיות היא עצמה, בחייה הקודמים, יצאה למדרכה וסילקה לוח עץ שחסם את החלון היחיד של המזנון שלה, וכשקאדי ראתה את הגוף שהיה בכל זאת מהודק וחזק בדקיקותו כמו גוף של נחש, היא זיהתה צללית דומה לשלה וקלטה איזו עבודה עושים השרירים שלה, שמוליכים אותה בצעד כה איתן, קלטה את עוצמתם, את נוכחותם התמידית, שהיא עצמה כבר שכחה, קלטה את כל גופה הצעיר והחזק שכבר חדלה להקדיש לו תשומת לב קלה שבקלות ועכשיו שבה ונזכרה בו, שבה ומצאה שבמראה של האלמונית הזאת, שעכשיו העמידה בשורה על הדלפק החיצוני של המזנון את בקבוקי הגזוז שהיא מציעה למכירה, ושבארשת המרוכזת, השלווה, המאופקת שלה היתה יכולה להיות היא עצמה, קאדי, בחייה הקודמים".
אל עוצמתה של האישה בסיפור האמצעי אנו מתוועדים בסיפורו של הבעל רודי. רודי עובר מסע קשה מנשוא והקורא מלווה אותו  – אך אני הזדהיתי עם האישה שברקע, זו שקולה כמעט ואינו נשמע אבל הוא עוצמתי, הוא מסתנן לקורא – בייחודיות הסיפורית של מרי נדיאי.
רודי בעלה של פנטה עובר מסע פסיכולוגי מרתק: "לאורך כל הבוקר, כמו שיירים של חלום כאוב ומשפיע על משהו, ליוותה אותו המחשבה שעדיף היה לו לא לדבר אליה כך...” (עמ' 79)
..."משהו בה מסרב להתפענח, ושב כמעט בהערצה אך גם באי-נוחות – משהו בטבעיות השלווה הזאת של אישה שהיא לפני הכול אינטלקטואלית, משהו בחוסר המודעות שנדמה שיש בה – דווקא בה, שמפענחת הכול לשיוויון הנפש שלה עצמה" (עמ' 87)
” אהה, אמר לעצמו בהבזק של כאב, וכשכל הזעם נעלם, בעוד הצלצול מהדהד בתוך אוזנו … מה בעצם קרה להם, לשלושתם, שגרם לאשתו ולבנו, האנשים היחידים שהוא אוהב בעולם (כי לאמא הוא רחש רק חיבה מעורפלת, רשמית, נטולת השלכות), לראות בו אויב?” ( עמ' 97 )
..."אה, חשב, קודח מחום ומצמא, וכי אין הוא צולל שוב בעצם הרגע הזה לתוך הסיבוכים והמעקפים המסוכנים של החלום הזה, המדיר והחדגוני בעת ובעונה אחת, והחלום המכאיב והמשפיל הזה שדווקא עכשיו, בכוח רצונו, התחיל להיחלץ ממנו?"(196)
שלושת הסיפורים כתובים בצורה כובשת מרתקת ומעניינת. שלושתם מסעות פנימיים של הגיבורות. התרשמתי במיוחד מהאמצעי מבין השלושה - מהסיפור של פאנטה. האישה ברקע הסיפור וכמעט ואינה נשמעת אבל היא הדומיננטית, סיפורה חודר אלינו דרך זה של בעלה שעובר ביום אחד תהליך מרתק של מסע וזיכוך.

אוגניה, בלוגילוגי

"העדינות" / דויד פואנקינוס. מצרפתית: לי עברון-ועקנין.

הספר נקרא בצרפתית La Delicatesse. ואיך אומרים בעברית מעדן ? - 'דליקטס'. כן, הספר עבורי – הוא כסעודת גורמה צרפתית, הכוללת בתוכה את כל המנות מהאפריטיף ועד לקינוח, כשההמנות מוגשות אחת אחת, בעירוב תמציות, מעוטרות ומוגשות באלגנטיות.

דויד פואנקינוס משתמש בכל התמציות הספרותיות הקיימות כדי לספר סיפור מסגרת פשוט על בחורה שהחיים הפגישו אותה עם אכזריות החיים שהיא נכנסת לתקופת ריקנות ושמתנהלת כאוטומט עד ש... יש בסיפור אפילו מוטיב מן הטלנובלה - כשקרה האסון היא הייתה בעמוד 123 של ספר, מה שמגרה את הקורא לתשובה פשוטה ומיידית – מתי היא תמשיך בקריאה, על שידתו של מי תמצא עוד עותק?

אבל אפשר לספר סיפור ואפשר לספר סיפור, לפואנקינוס יש הכישרון לפרק את הרגע למרכיבים, לתאר את המהלכים המחשבתיים שהובילו כל גיבור לפעולה, את ציפיותיו של הזולת העומד מול הגיבור, והוא עושה זאת בתובנות מרשימות, מתבל באירוניה ובאהבת אדם, כזו המכירה את נפתולי הנפש, ואפילו כשהנפש הזאת נכנעת לפעמים לגורל:
“אם היא בוחרת משמשים אני מתחתן איתה...
- …אני אקח מיץ משמשים, אני חושבת”,
יש תפקיד לנסיונה הקודם של כל דמות על כל עולם הדימויים שלה בעבר:
"בזמן שהלך לעבר מעונו עלו בו תמונות מילדותו השוודית. הן חלפו די מהר. הילדות בשוודיה דומה לזקנה בשווייץ. ובכל זאת, הוא חשב על הפעמים שישב בירכתי הכיתה רק כדי להתבונן בגביהן של הבנות. במשך שנים העריץ את עורפיהן של כריסטינה, פרנילה, יואנה, ושל עוד הרבה בנות ששמותיהן מסתיימים ב-ה', ומעולם לא עלה בידו לקטוף אות אחרת... כשעמד לפני הבניין שלו, היסס. מספרים רבים כל כך עלינו לשנן, מספרי טלפון נייד, קוד גישה לאינטרנט, כרטיס כספומט... בהכרח מגיע הרגע שבו הכול מתבלבל, ואדם מנסה להיכנס לביתו באמצעות מספר טלפון... … לבסוף הגיע שכן והתייצב לפני הדלת. הוא היה יכול לפתוח מיד, אבל העדיף להתענג על הרגע הזה של עליונות מובהקת..."
והקטע מסתיים בפיוט: "... לבסוף פתח את דלת דירתו וראה שהסלון קטן מאוד, צר מהכיל את תאוות החיים שלו.”

פואנקינוס משלים את האירוניה כאשר לכל נושא הוא משלב קטעים אובייקטיביים ביותר של העולם:
"ידיעה שהופיעה במגזין 'מטרו' וכותרתה
'נחשף סחר לא חוקי בגבינת מוצרלה'"

פואנקינוס פייטן רב כישרון המלהטט בשלל סגנונות ומוציא תחת ידו מעדן. 'שוזר בוירטואוזיות'  כתב מבקר אחד, 'מצליח יותר מאי פעם באלכימיה של הכבד והקליל, של האסון והתקווה' כותב שני (הציטוטים מגב הספר).

הספר שזור פנינים ואבני חן למכביר, קראתי אותו מספר פעמים ואני סבורה שאקרא בו שוב, אבל בדבר אחד אני משוכנעת, אחפש עוד ספרים פרי עטו של האיש החכם הזה, כן יתורגמו.

אוגניה בלוגילוגי

התופרת / פרנסס דה פונטס פיבלס. מאנגלית: עידית שורר 

הסופרת פרנסס דה פונטס פיבלס, ברזילאית במוצאה שגדלה בארה"ב, יצאה לצפון מזרח ברזיל, למקום כמעט בלתי אפשרי, למסע חקר הרפתקני ממושך כדי 'לתת פנים' לאנשים עלומים שחיו בתחילת המאה ה20 בטקואריטינגה דו נורטה, ב'קטינגה' שבמדינת פרנמבוקו.
ואכן, כפי שרומז שמו של הספר, נעשה כאן מעשה תפירה ומעשה רוקם לתפארת, עבודה מקיפה על התפרים הגלויים בטבע האדם שחי אז בתנאים הקשים של הקטינגה ובתכים הסמויים משקף מעשה התפירה את האדם באשר הוא אדם, על מאווייו, כשרונותיו, חולשותיו. הקורא מתלווה לסופרת ולגיבורים למסע והרפתקה.
ב סרטאו, או לצד ה'קטינגה' של ברזיל, איזור צחיח ואכזרי, בתנאים כמעט בלתי אפשריים, חיים בני אדם שנאחזים בחיים, הם חיים כקורבנות ל'מצבי הרוח' של הקטינגה. הם מנותקים מכל יישוב, הם עלובים, אנאלפבתים, אמונות טפלות או מיסיונריות מנחות אותם, בבקתות הטיט, יחפים, כפות רגליהם כתומות מרצפות הטיט, הם חיים את הטבע ועם הטבע בסימביוזה.
-"...הוא היה נתון למצבי רוח כמו פרת צֶבּוּ ארוכת אזניים שהולכת אחרי הרועה ופתאום בועטת בו"
"… היא הייתה רזה דמוית ציפור אך חסר לה החן שיש לציפורים... כתרנגולות...שהיו מעוניינות בהישרדות ולא במעוף"
"... הוא הזכיר לאמיליה סוס שמותח בעיקשות את החבל שקושר אותו כדי להשתחרר משוביו, אבל בכל זאת לא מנתק אותו. הוא משך רק להראות שהוא יכול, וכשבעליו שב עם שיבולת שועל וטפיחה מעודדת הסתפק בזה בעל כרחו"
באיזור הנידח והמרוחק שבוע נסיעה מהחוף, נטמעת אכזריות גם לאוכלוסיה - החזק, בעל האחוזה שולט ביד קשה, וה'קנגסיירוס' מגיחים מידי פעם מתוך הקטינגה, מנסים לשרוד, בכבוד מסוים, באכזריות מסוימת, עם קודים שלהם של מה הוא טוב או רע: "נשימותיהם התמזגו לנשימה של חיה אחת גדולה, או לנשימתה של הקטינגה עצמה"
האחיות לוזיה ואמיליה גדלו שם. הן התייתמו מהוריהן, דודתן התופרת סופיה מגדלת אותן. היא תופרת מוכשרת, כל עולמה הוא התפירה, והחיים מובנים לבנות כמו הנחיות מעשי התפירה והרוקם שלה, ליחס לבד לטיבו ולמירקמו, לסרט המידה, למידות האנשים, לתכונות התופרת. זוהי אנאלוגיה שהן חיות על פיה את החיים וזה הוא גם החוט המקשר ביניהן במשך השנים: "חייט טוב הוא כמו וָקוּרוּ טוב, הוא יודע לפענח את התפרים השונים כמו שחוואי יודע לפענח כל אחת מהפרות בעדר".
סופיה ירדה מנכסיה עקב מות בעלה (היא מחזיקה את עצמותיו מתחת למיטתה, ומדברת אליו לפני השינה). כאישה ללא בעל גורלה נגזר לאבדון, אבל כשרונה מחזיק אותה ואת הבנות. היא דואגת לעתידן, במקום הזה שרק נשים שלמות בגופן יכולות למצוא שידוך של איזה כפרי, והיא דואגת לשדך לאמיליה, החיננית מבין השתיים, עלובי נפש משם. ללוזיה אין סיכוי כי בשל פראותה התעוותה ידה, גורלה נחתם לחיי בדידות ללא בעל, כסחורה פגומה, אמיליה: "בלי אמצעים ובלי מקצוע אתה תקוע שם, אני הייתי תופרת"
שתי האחיות לא מוותרות, 'ז'ורנלים' של אופנה מגיעים לידי אמיליה (סופיה האנאלפבתית דואגת שתדענה קרוא וכתוב, היא שולחת אותן ללמוד אצל כומר הכפר), היא רואה את עצמה בדמויות המצולמות, וחולמת על חיים אחרים, בבית מרוצף.
לוזיה בעלת המום ההרפתקנית, נחטפת ע"י הקנגסיירוס, הן חיות חיים מקבילים, אותם משפטי מפתח של הדודה סופיה מהדהדים בראשן ומנחים אותן, כל אחת לפי אופייה.
המשבר הכלכלי בעולם מהדהד ומשפיע גם על החיים באיזור הנידח הזה, ובאמצעות הד"ר דוארטה, הקרימינולוג המומחה שמחפש את המידות הנכונות של הגולגולת שתחזה מי הוא האדם המסוכן לחברה אנחנו מתוודעים גם לתורת גזע: "טוב שאפשר למדוד בן אדם, ולפי המידות לקבוע מי טוב ומי אכזרי" דברי ד"ר דוארטה.
הספר הזה הוא מלאכת מחשבת וחלון לעולם זר שכמעט נעלם מעינינו. פונטס מצליחה 'להכיל' את כולם, היא מנציחה אותם, ללא שיפוטיות וללא רומנטיזציה של הפשע. יש בספר מן הרוח הדרום אמריקאית, בה חיים זה בצד זה בהרמוניה אוכלוסיות מצבעים ולאומים שונים. זהו ספר אהבה לאדם.
"אנטוניו לימד אותה שהססנות זה רע. בקליפת עץ הז'ניפאפו כדי להרגיע שרירים כואבים, להרתיח קליפת עץ צָקוּרוּטוּ לרפא כאבים, ואז למעוך את פרחי המַרמֶלייֶרו הצהובים כדי לטהר את דרכי הנשימה מכיח. התרופה לעצבים מתוחים היא אכילת פרי הפסיפלורה כולו על זרעיו... אבל - לא היה צמח לחרטה. שום דבר לא שטף את ייסורי המצפון".
הספר נדיר באיכויותיו, מומלץ בחום, כאשר סיימתי את הקריאה הרגשתי כמו אחרי מסע לארץ רחוקה וכמו אחרי מסע פנימי - מלווה בתובנות חדשות.

קריאה מהנה

אוגניה, בלוגילוגי