[על הספר באתר כתר]

" כשהגרמני נכנס אלינו לקרושניק בזמרה ובמחולות ובכל הטרראם, כבר אז רחרחתי שיש כאן כל מה שתרצה – גבורה, חוכמה, כסף – ורק דבר אחד חסר: אריכות ימים..." דברי יענקל יונבר (ע' 36). אין כמו הגאון שלום עליכם לקחת דמות יהודי להפוך אותה מטעם להתענג עליו. לוקח שלום עליכם את ה'יהודי' שנראה די עלוב, חסר כל, בקושי מוציא פרנסתו - ומוציא מפיו מרגליות. והמרגליות מעורבבות במדרשים " על חטא שחטאנו עליך בריצת רגליים ...” (ע' 21 ) בתפילות: “ 'שמע ישראל ה' אלוהינו' , דהיינו אני מוסר את עצמי בידיים שלכם יחד עם כל הגדוד שלי ...” הרע והטוב מתערבבים זה בזה, ואתה צוחק במלוא פה ב 'שבעים וחמש אלף' למשל ואחר כך חושב - כשאמר יהודי : " כבר תוקעים תקיעה גדולה" התכוון להנה קוראים לנו לשולחן האוכל וכשאמר ששמו יוּנֶבֶר, מפני שהוא יונבי, מיונב בעצם אמר You never ? היהודי הנצחי?

וכשאומר 'איש' מתכוון לשכיר, אבל איך נדע זאת לולא מראי המקום המאירים של דן מירון, שהפך את הקריאה בשלום עליכם לאיכותית עוד יותר ומובנת עוד יותר. את הסגנון האידישאי שמשתמש במילים 'טובות' לומר דברים רעים אני מכירה מבית הורי "א גיט אויג " למשל, דהינו 'עין טובה', בתרגום חופשי כשהכוונה לעין רעה... עכשיו לא יוכל עוד אדם מישראל שלא הכיר את התרבות הזו לומר "מה הם צוחקים?” כי אפשר לקרוא את הסיפורים בלי לקפוץ לאורך הקריאה למראי המקום, אבל אז נפסיד רובד נוסף של הומור ה 'איפכא דאיפכא מיסתברא' ורקע על הסופר.

היהודי של שלום עליכם הוא בדרך כלל עלוב, אבל אף פעם לא מסכן, שכן הוא ערמומי, תמיד רואה את עצמו 'מהצד' ז"א בעין ביקורתית, הוא מתפלפל תוך כדי דיבור ומעשיר את דיבורו בתפילות, ומדרשים משבש אותם כאילו הוא בור ועם הארץ אבל בכל שיבוש ספון הסגנון האידישאי שמשתמש מילים 'טובות' לומר דברים קשים ( 'עשרה רובים טובים').

הדמויות נראות לכן קומיות ,כך הן לוכדות אותנו, אנחנו מתאהבים בהן, באנושיות שלהן, הן אמינות עלינו על מגוון תכונותיהן, אבל בתוך המונולוגים היהודיים האלה חבויה ביקורת: הוא לועג ליהודי על הישענותו על אלוהיו: "...מפני שאצל אלוהים בראש, אני אומר, יש כל כך הרבה, עד שמוח אנושי בכלל מסוגל לתפוס בהיגיון שלו'... ממש כאילו הלב אמר לי שהצרות שלנו רק מתחילות...” (ע' 19), ליהודי המאמין על דבקותו “ ...והתחיל לירות סתם ככה בעולם, אתה מבין או לא, לא לשום מקום ולא באף אחד, אלא כך, כלומר לאלוהים...”(ע' 20) למאמין באדם: “רק קרא המכתב המתוק הזה, מיד נעשה לו רע...” ( ע192) ולגוי שתמיד ינצח: “ החתונה התחילה כבר בלילה...שעשה בקישינב ובביאליסטוק ובבאלטה ובירוסלאב ובערים יהודיות אחרות – בהבדל אחד, ששם התנפלו... ואילו כאן קודם ניערו ...” ( ע' 55)

בדבר אחד אין הדמות אמינה עלי – והיא צדקנותה. היא תמיד הקורבן למה שמירון קורא ה'תוהו', לחברה מתפוררת שהתבלבלו ערכיה, שסוגדת לזהב. האם בבחירת סיפורים שהמכנה המשותף שלהם תוהו, חוסר הסדר, המקריות ( שהתגלתה לחברה המודרנית גם בחקר הפוטון ), אי הוודאות,  האם מירון בוחר לשקף לנו בדרך זו גם את החברה שלנו היום? ולעמוד בשער בפני הבאות?

כמו בעלילותיו של צ'רלי צ'פלין שהתברר לנו שהיו מבוססות על הילדות העלובה שלו, כך אנו למדים מהקריאה באחרית הדבר של דן מירון, שהרבה מהקורה לדמויות בספר קרה גם לשלום עליכם עצמו, וגם לסיפוריו הוא מבקש להתייחס במידת הספק והפילפול: ”... אלא ששבתי ושקלתי בדעתי: ליהודי סוחר מקסרילווקה, שעוסק בשיירי נייר, אין שום שייכות לספרות ושום קשר שהוא עם ספרים. לכן כשהוא אומר שהסיפור הוא מעשה שהיה, אפשר להאמין לו...”

אז במקום לצטט ולצטט... אני מקווה שסיקרנתי אתכם די.

התרגום מאידיש לעברית טוב כל כך לטעמי עד שלפעמים 'שמעתי את האידיש של אימי, דוברת אלי מתוך הטקסטים.

הקריאה באחרית הדבר ריתקה אותי כמו קריאת הסיפורים, הניתוחים הספרותיים הנפלאים של דן מירון שופכים אור גם על שלום עליכם הסופר. בשפה קולחת ושווה לכל נפש מכניס דן מירון את הקורא לתכסיסים הספרותיים של שלום עליכם, וזו מבלי להתנשא בשפת חוקרים ויחד עם זאת מרנינה גם ומחדשת לאיש הספרות.

אוגניה

בלוגילוגי