"ותכתבו אהובתנו"

לאחרונה אני נוטה להיות חשדנית כלפי ספרים שמככבים ברשימות רבי המכר.  "מה שצריך לקרות" של אורלי קראוס ויינר, ו"אות מאבשלום" של נאוה מקמל עתיר השאירו אותי תוהה לגבי הפער בין טעמו של הציבור לטעמי האישי.

לכן פקפקתי בהנאה שאמצא ב"ותכתבו: אהובתנו" של אמונה אלון, שכיכב ברשימה שבועות רבים.

  ספרים שמתארים דתיים ומתנחלים נוטים להציג אותם או כדמויות פיקנטיות ותמהוניות הנמצאות מאחורי ענן של מסתורין וכפתורים רכוסים היטב. או שהם מלאים בצורך נואש של הסופר (הדתי)   לשכנע "בצדקת דרכנו" ולהראות ש"אנחנו לא כ"כ שונים ורחוקים"

בספרות חרדית (ויש ספרות חרדית ענפה מאוד, שבד"כ נכתבת בשמות בדויים) ברור לקורא בסוף הקריאה כי העולם החרדי הוא "העולם הנכון" וכל סטייה ממנו סופה בחרטה אמיתית וחזרה בתשובה.

סופרים כמו נעמי רגן, למשל, מנסים לתת הצצה לעולם החרדי, כשמעל הכל מרחף מעין מוסר השכל המוביל "לדרך הנכונה" שהיא דרכה של הציונות הדתית.

קריאה בספרים אלה משאירה לא פעם טעם רע, של "ספרות מגוייסת"- ושמחתי לגלות שספרה של אמונה אלון איננו כזה.

בספרה של  אמונה אלון העובדה שהגיבורים הם דתיים ומתנחלים, היא שולית. זהו הרקע בלבד- שכן הדתיים המתוארים בספר , למרות שהם משופעים בשמות כמו "יראת", "טוהר" ו"תכלת"- וגרים בהתנחלות, הינן דמויות מורכבות, שמורכבותן אינה קשורה למערכת היחסים שלהם עם בוראם, אלא למערכות היחסים המשפחתיות הסבוכות שהם נמצאים בהן.

עלילת הספר יכלה להתרחש בכל מקום וזמן אחר, שכן היא איננה מתייחסת ל"מעטפת" – היא מתייחסת לליבה.

מותו של חברו הטוב גורם לדורי ברטוב, סבא בן 44, לבחון מחדש את חייו.  הוא עוזב את ביתו, את אשתו המושלמת ושבעת ילדיהם- ועובר לגור לבדו בשכונת ילדותו.

ביום שהוא עוזב מתחילה הבת, ענבר, לשמוע קולות. היא איננה סכיזופרנית. הקול שהיא שומעת הוא קולה של הסבתא רבא שלה, חוה שיינה, אישה שלא מוצאת מנוחה לנשמתה המעונה, ושקולה הכואב מצליח לראשונה להישמע  על ידי הילדה  הכואבת את נטישת אביה.

סיפורה של הרוח משתלב בחיי היומיום של המשפחה המתפרקת ביישוב הקהילתי,  שכל אחד מחבריה משורטט  במבט נוקב של ביקורת- אך גם בחמלה ואהבה.

הלשון המתארת את הכאב וההתפוררות מאופקת. אין דרמטיזציה והמילים חסכוניות, הכתיבה מתובלת  בפסוקים שיוצרים אסוציאציות מקראיות- ומזכירה לפרקים את הלשון העגנונית.

אבל הספר הזה אינו מנסה לחקות את עגנון או כל סופר גדול אחר. אמונה אלון יודעת לכתוב ויודעת לשזור בלשון עשירה ומדויקת סיפורים רבים שמתנקזים לחיי משפחה אחת, שעוול ישן ועוולות עכשוויות מככבים בו אלה לצד אלה.

התענגתי על השפה, על העלילה ועל העוצמה השקטה שמאפיינת את הספר הזה. ואין לי ספק, "ותכתבו: אהובתנו" ראוי מבחינתי לעוד הרבה שבועות כרב מכר.

מאת זלפה שלמה