סיפורה של שפחה מאת מרגרט אטווד
The Handmaid's Tale - Margaret Atwood
בהוצאת כנרת, תרגום חדש
תרגמה מאנגלית: סמדר מילוא,
351 עמודים. 2012
המלצה רותחת
זהו ספר מדהים. זוהי בהחלט הפעם הראשונה בה נחשפתי לכישרונה הייחודי של מרגרט אטווד בטוויית סיפור שלא ניתן לשכוח כה מהר. איפה הייתי עד עכשיו??? תודה לאלה שאמרו שאני חייבת... עכשיו אני מעבירה את המסר הלאה... אתם חייבים לקרוא.
הנושא נחשב לבדיוני. האומנם? כי בהחלט יש והייתה "מציאות" דומה לו ביקום שלנו... חיבור של משטרים טוטליטריים כמו סטלין, הרייך ה-3 והאסלאם גם יחד.
קראתי את הספר בתרגום החדש, עם דפים לבנים וכוחן של מילים שלא נס ליחן עם השנים.
בספר מצטייר עולם בדיוני במאה העשרים ואחת. אסור לשכוח שהספר נכתב בשנת 1985. הגיבורה שלנו היא שלפרד.- של פרד. הבעלים שלה. בעולם החדש יש מעמדות אחרים. הלבוש צובע את המעמד. צבע אדום לשפחות ומסתור לפנים, כחול וירוק לבני מעמד שונה. לה אין עצמיות. היא כמו כל הנשים במעמדה נועדה אך ורק להפריה, היא כלי קיבול. אחרת דינה להיתלות על החומה, או לחילופין להישלח למושבות אפופות הקרינה. יש צורך להביא דור בריא בעולם שעבר טראומה גרעינית איזו שהיא. אמריקה כפי שהייתה בעבר אינה קיימת עוד. כמו מעשי המדינות הטוטליטריות שאנו מכירים, מכחידים את המשכילים ואוסרים על נשים ואויבי המשטר לעבוד, לקרוא ולכתוב, הספריות לא קיימות, עיתונים הם "דבר" שבזיכרון, לימוד - הס מלהזכיר, איסור על קרמים לטיפוח, חברויות, אהבה – חירויות שהיו כה טריוויאליות בעולם הישן. "בימי האנרכיה היה חופש לעשות דברים. עכשיו יש חופש מדברים..."
עם התקדמות הספר אנו למדים מה קרה בעבר. הגיבורה מתרפקת עליו אך גם שואבת ממנו כוח. היא לא מוותרת... על המחשבות, ההשתוקקות שבלב אי אפשר לפקח...
השפה של אטווד יוצאת מן הכלל. הכול שנון וחד. היא משתמשת לגבי המציאות העכשווית בגוף ראשון הווה. את הזיכרונות כותבת בגוף ראשון עבר. אהבתי את השימוש המרובה במילים נרדפות ומשחקי מילים. לדוגמא:" אני כבר לא סתם גוף שנועד לשימושו, אני כבר לא ספינה ריקה בלי מסע, גביע מקודש שאין בו יין, רחם - אם להיות בוטה - שצריך למלא אותו, בעיניו אני כבר לא כלי ריק ותו לא."
בסיכום: ספר מדהים כתוב בכישרון אדיר, לופת בקרביים ולא נותן מנוח. מכאן שגם משאיר מועקה בלב. מעביר אזהרה ומסר שכן אם לא ניזהר ונישמר מה שקרה בדמיון יכול בן רגע להיות גם מציאות.
ציטוט:"גבר הוא פשוט אסטרטגיה של אישה לשם יצירת נשים אחרות."
"אנחנו אנשים שלא נכתב עליהם בעיתונים. חיינו בחללים הלבנים הריקים שבשולי הדף המודפס. זה אפשר לנו חירות רבה יותר. חיינו ברווחים שבין הסיפורים."
כריכה אחורית
רפובליקת גלעד מציעה לשֶלְפְרֶד אופציה אחת בלבד: ללדת ילדים. אם לא תעשה זאת, היא צפויה, כמו כל מתנגדי המשטר, להיתלות על החומה או להישלח אל אחת המושבות ולמות שם מוות אטי ממחלת קרינה.
אבל גם תנאי חיים דכאניים אינם יכולים למחוק את התשוקה המינית - לא שלה עצמה ולא של שני הגברים שעתידהּ תלוי בהם.
סיפורה של שפחה, חזון מבריק של אמריקה במאה ה-21, כתוב באירוניה מזעזעת ונותן ביטוי מלא לכישרונה האדיר של מרגרט אטווד, לשנינותה ולכושר ההבחנה החודר שלה. זהו תרגיל מופלא במדע בדיוני כמו גם סיפור מוסר כן במיוחד.
הספר שפורסם במקור בשנת 1985 תורגם לעברית לראשונה על ידי ג. אריוך וראה אור תחת השם "מעשה השפחה" (הוצאת כרם, 1986). זהו ספר עטור פרסים, זוכה פרס ארתור סי. קלארק לשנת 1987, זוכה פרס המושל לשנת 1985 ובין המועמדים הסופיים לפרס הבוקר בשנת 1989.
אטווד היא ילידת אוטווה שבקנדה, סופרת, משוררת, מבקרת ספרותית פורייה ואקטיביסטית התומכת באיכות הסביבה. במשך שנות כתיבה, זכתה מרגרט אטווד בפרס ארתור סי קלארק ובפרס בוקר היוקרתי על ספרה "המתנקש העיוור". היא הייתה מועמדת לפרס המושל הכללי בקנדה שבע פעמים, וזכתה בו פעמיים.
אטווד כתבה יותר מ-35 ספרים בינהם אוספי שירה, סיפורת, ועיון,
היא ידועה בעיקר בזכות הרומנים שכתבה, ביניהם ראו אור בעברית: "לפני הכל" (1983), "מעשה בשפחה" (1986), " עין החתול (1996), "הכלה השודדת" (1997), "לטענת גרייס" (1998), "האישה האכילה" (1998), "הלנה מטרויה רוקדת על הדלפק" (1998), "אל פני המים" (1999), "בז וניאלה" (2006), "למעלה למעלה בעץ" (2008), "פנלופאה - המיתוס של פנלופה ואודיסאוס" (2006), "המתנקש העיוור" (2008), אי-סדר מוסרי" (2009), ו"חוב" (2011).
מאת שוש מילמן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
