"רומן עם מספרים" / טוני ג'ורדן. מאנגלית: קטיה בנוביץ', כנרת זמורה ביתן

מה הייתם אומרים על אישה שסופרת כל דבר בחייה, החל משמה וכלה במספר הצעדים למסעדה? לתופעה כזאת יש שם בספרות הפסיכיאטרית אבל הגיבורה של הספר אינה עוד מקרה פסיכיאטרי למרות שהיא עונה על הרבה מהקריטריונים. היא נהנית מהספירה, מהסדר ומהקביעות. במידה מסוימת יש בחייה מן הבחירה.

ואז היא פוגשת את שיימוס שמקבל אותה עקרונית כמו שהיא אבל חושב שחייה ישתפרו משמעותית אם היא תטפל בבעיה אך במקרה שלה דווקא הטיפול במה שהעולם והחברה רואים כבעיה מפריע לזוגיות. כיוון שהיא תופעה ייחודית היא הולכת לקבוצה טיפולית של כפייתיים אחרים שסובלים דווקא מניקיון כפייתי והסיטואציות האבסורדיות שמתוארות שם מפילות מצחוק.

אני במידה מסוימת ההפך הגמור ממנה. מספרים ומדידות ודיוק לפעמים מלחיצים אותי, אני דווקא אוהבת עולם מבולגן ומפתיע, ובכל זאת מצאתי את עצמי מתחברת לדמות. אולי בזכות ההומור העצמי המשובח והחן הבלתי נדלה, אולי בזכות החיבה לבית קפה ספציפי בו אני מזמינה את אותה הזמנה. כנראה שהצורך לקביעות מסוימת בחיים הוא צורך מאד אנושי.

הספר מעלה שאלות כמו: כמה אתה מוכן לוותר על חלקים ממך כדי להתאים לציפיות החברה ולזוגיות שלך. האם הוויתור הזה הוא בכלל נכון? הוא מציע הסתכלות אלטרנטיבית על מה שהחברה והתרבות שלנו רואים כמחלת נפש. הספר גם מציג דוגמאות בהן אובססיה הופכת לגאונות, מה שבא לידי ביטוי בממציא ניקולא טסלה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%94_%D7%98%D7%A1%D7%9C%D7%94  שגרייס מעריצה אותו.

ממליצה בחום על הספר.

ג'וליאנה

רומן עם מספרים – טוני ג'ורדן. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. כינרת זמורה ביתן

כשלוקחים ליד ספר ששמו "רומן עם מספרים" ועל העטיפה שלו מצויירת כוס עם שתי מברשות שיניים נוגעות זו בזו, קל לחשוב שמדובר ברומן רומנטי.

אבל למרות המהירות שבה גמאתי את הספר הזה, אין מדובר ברומן קליל.

הסיפור הוא סיפורה של מי שבעקבות אירוע לא ברור  שהתרחש בילדותה, התחילה לספור, וכל חייה סובבים סביב המספרים וההרגלים שקיבצה סביבם.  אם משהו בשיגרת יומה משתנה, היא נתקפת חרדה.

כל בוקר היא צועדת לבית קפה ומזמינה  עוגת תפוז. על פי מספר זרעוני הפרג על העוגה, היא מחלקת את הנגיסות  בעוגה.( כשזה יוצא 12 זה יופי, אבל פעם זה גם יצא 32...יש לכם מושג כמה זה קשה לאכול פירורים?) רק ככה יש סדר בעולם. רק ככה היא יודעת כיצד לנהוג.

יום אחד, בסופר, היא מגלה שבאשכול שקנתה יש רק 9 בננות. אז במהלך מחוכם היא  שולפת  בננה מהסל של הבחור לידה- כי חייב להיות סדר של עשר בננות בעולם העשרוני הזה. 

הבחור מרגיש (המהלך כנראה לא היה מחוכם כל כך) אבל ה"גניבה" הזו מביאה לתחילתו של רומן – במהלכו מודיע הבחור שמפריע לו שהיא חיה בתבניות וסופרת כל הזמן, ומציע לה לפנות לטיפול- ולמרות שכבר ניסתה פעם,  היא מחליטה לנסות שוב- והולכת.

התיאור של הטיפול התרופתי והקבוצתי שהיא עוברת מרתק.  אצלי הוא עורר את המחשבה שלמרות שבכזו קלות נותנים בימינו תרופות נוגדות דיכאון וחרדה,  האנשים שנוטלים אותן לא הופכים מאושרים. (כמו שאמרה פעם מרי למייסון ב"סנטה ברברה": "קהות חושים איננה אושר. היא רק קהות חושים" ותסלחו לי על האסוציאציה ועל האילנות הגבוהים שנתליתי בהם:))

ואם הזכרנו   טלויזיה, אז סביר שבסרט מתקתק זה היה נגמר ב"הטיפול מצליח והם חיים הלאה באושר ובאושר",  אבל הספר הזה, בדרכו הלא יומרנית, מציע מציאות אחרת ל"שפוי ונכון" שהחברה מקדשת.  ויש בזה משהו מחמם לב בעיני.

באחת השיחות של הגיבורה עם בת אחותה, הן מדברות על הממוצע. ועל כך שאדם ממוצע יכול להיות מאוד מיוחד, כי ממוצע זה זה בעצם סך כל התוצאות המחולק בכמות המשתתפים. ויתכן שהמספר הממוצע הוא בכלל מספר שאין לאף אחד. כך שאתה פוגש אדם ממוצע- יתכן שפגשת באדם מיוחד מאוד. וכשאתה פוגש אדם מיוחד, יתכן שאנשים כמוהו שכיחים- הרבה יותר משחשבת.

כי לא כולנו יכולים להתאים את עצמנו לנורמות המקובלות, והמחשבה שאדם יכול להרגיש בטוח רק במקום שהוא בונה לעצמו, יכולה לעורר רחמים או צער כלפיו, אבל אסור לשכוח שנסיונות להוציא אותו מהמקום הבטוח הזה, יכולים לפגוע בו. ושהשינוי גובה מחיר של טשטוש העצמי. והניסיון להפוך ל"נורמלי" יכול לגרום לסבל לא פחות מהסבל שנגרם מההפרעה. (שלא לדבר על הגאונים שהיינו מחמיצים בנסיונותינו לגרום להם לישר קו עם החברה).

  למרות שהשאלות העולות מהספר אינן פשוטות, הכתיבה משעשעת ושנונה, וזה ספר שכיף לקרא.

 זהו ספרה הראשון של טוני ג'ורדן,  אני  מחכה לשני שלה.

מאת זלפה