כינוי:
מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ההולנדים הטובים: אטלס על "קומדיה בסולם מינורי"
הכול היה גם יכול להיות אחרת.
באחד מן המחזות של ז'אן פול סארטר ('בדלתיים סגורות', דומני) מסופר בפריסאי אשר במהלך הכיבוש, מחשש מהכובש הנאצי, מחליט להיפטר מכמות ספרים נכבדה מספרייתו, שהיו ברובם יצירותיהם של 'סופרים אסורים'. בחופזה הוא משליך את הספרים בפתח בניין זר, בתקווה להסיח את מבטו של הכובש ממנו ולהפנותה כלפי אחרים, חפים מפשע ככל הנראה. לחרדתו נזכר אותו אדם שהספרים שהשליך מכילים כולם חותמת אישית (אקס ליבריס) בחלקה הפנימי של הכריכה. הוא נאלץ מייד לברוח מפאריס, פן ייתפס.
ספרו של האנס קיילסון, קומדיה בסולם מינורי, שראה אור לאחרונה בהוצאת כתר, בנוי סביב תֶּמָה קומית שמזכירה במידה רבה את זו המתוארת לעיל.
הנובלה שכתב קיילסון ראתה אור במקור בגרמנית בשנת 1947 אך 'התגלתה' ב2010 בלבד, כשתורגמה לאנגלית (בדומה ל'לבד בברלין', ספרו של האנס פלאדה, שגם הוא התגלה רק ב2009, על אף שראה אור גם הוא בשנת 1947.)
***
 וים ומרי הם זוג, נשואים טריים, שמסכימים להחביא בעליית הגג שבביתם יהודי בשם ניקו במהלך הכיבוש הנאצי בהולנד. תחילה הכל הולך כשורה וניקו משתלב בחייהם כאילו היה בן בית. אך לזוג התמים נכונה הפתעה, בה נעוץ הפן הקומי שבנובלה, ומכאן שמה:
וים ומרי לא היו פחדנים מטבעם. כשהחליטו להסתיר אצלם מישהו, ידעו היטב מה הסיכון שלקחו על עצמם - עד גבול מסוים, ככל שניתן להעריך סיכונים מראש. שכן בסיכונים יש תמיד "הפתעות", ואותן אי אפשר כמובן לצפות מראש.
אך נניח לעניין ההפתעה, שכן הוא בעל חשיבות פחותה לצורך פוסט זה. מעניין אותי יותר לחקור את המניעים האידיאולוגיים שעומדים מאחורי כתיבת הנובלה הזו, ושבאים לידי ביטוי בבחירות הספרותיות של קיילסון.כאמור, וים ומרי מארחים בביתם אדם זר, יהודי, נרדף ע"י החוק. הם מחליטים לעשות זאת בעצת יופ, חבר לעבודה של וים ומעין פעיל מחתרת שעושה למען היהודים באמסטרדם:
יופ הכיר את האנשים שמהם תבע פעולה. עם האחד דיבר על ״פעולה אנושית טהורה״, לעומת זאת עם השני על ״אהבת הזולת הנוצרית כלפי הנרדפים״, ועם השלישי על החובה הלאומית״. כך השיג את מטרתו שהייתה תמיד זהה.
ואולם, מה שמניע את וים ומרי הינו עמוק יותר מהסבר כזה או אחר. קיילסון נוטע בגיבוריו רגש כן של שליחות:
מרי תפסה, שמילים כמו אהבת הזולת או חובה לאומית או אי-ציות אזרחי הן רק הד קלוש לרגש העמוק שהניע אותה ואת וים לתת לאדם נרדף מקלט בביתם.
***
ככל שמתקדמת העלילה ומרי ווים חולקים עם קרוביהם את סודם, הם מגלים שיותר ויותר אנשים מסתירים בביתם יהודים או מסייעים בדרך כזו או אחרת לסיום הכיבוש ומחבלים במאמציו של הכובש הנאצי:"כמעט כולם עושים את זה״, אמר יופ, כדי לחזק אותו בהחלטתו. ׳הטובים׳, אלה ששמים את נפשם בכפם כדי להציל יהודים, נמצאים בכל מקום בנובלה של קיילסון. למעשה כמעט שאינו מזכיר בספרו את משתפי הפעולה הנלהבים, עושי דברו של הפיהרר.
באמצעות הנראטיב הזה מסיר קיילסון, אם במכוון ואם לאו, את עול האשמה מהעם ההולנדי שקיבלו לזרועותיו כשנמלט מגרמניה להולנד ב1936, ומעניק לכולם תעודת פטור, כביכול עשו כל מה שיכלו, או לפחות את המוטל עליהם, כדי למנוע את רדיפתו והשמדתו של העם היהודי. ובכל זאת, הרכבות יצאו תמיד בזמן..
תחושה זו אף מתחזקת כאשר, כמעט מבלי משים, מבחין הקורא במְסַפֵּר , או שמא בסוֹפֵר , שמסתתר בין השורות:
לפני שלושה ימים תפסו את יופ; הוא נלכד, מתוך חוסר זהירות, בגלל הלשנה - מי יודע. דברים כאלו קרו עכשיו - לצערי - פעמים רבות מדי. זה היה סיכון שלקח על עצמו כל מי שהשתתף במשחק.
***
הספר שלפנינו מכיל יצירה נוספת, רשימה אוטוביוגרפית בשם כאן ביתי, בה עוסק קיילסון בעיקר בזכרונות מילדותו בגרמניה. על אף שליצירה זו חשיבות ספרותית פחותה מזו של הנובלת המוזכרת לעיל (שהוכתרה, אגב, כ'יצירת מופת' על ידי הניו-יורק טיימס) ניתן למצוא בה נימה אנושית כנה וניכרת בה רגישותו של הסופר.
| |
להקשיב לכל מלמול של העולם: אטלס על "קמפו סנטו"
צריך אפוא להטות אוזן קשובה לכל מלמול של העולם.
מישל פוקו, תולדות השיגעון בעידן התבונה
על אף שהייתי מציב את ספרו של הסופר הגרמני ו.ג.זבאלד, אוסטרליץ, בין עשרת הספרים האהובים עליי, אל ספרו קמפו סנטו, האחרון בתרגומי הוצאת כתר, ניגשתי ביראה.
 יראה על שום מה, תשאלו? יראתי מן ההילה שנצטברה סביב הסופר, אשיב. ואבהיר: כמו סופרים רבים אחרים, בעיקר כאלו שכותבים או כתבו ספרות עיונית, כמו ולטר בנימין, מישל פוקו, ז'אק דרידה ואחרים, גם כתיבתו של זבאלד נוטה להיות סבוכה ועשירה בהקשרים סמויים. החיבור הייחודי שלו בין כתיבה עיונית ובין כתיבה לירית לפרקים עשוי להרתיע אך הוא בה בעת, לפחות עבורי כקורא, מקור המשיכה של זבאלד ככותב.
הספר שלפנינו הינו אסופה של מאמרי ביקורת שפורסמו לאחר מותו הפתאומי של זבאלד בתאונת דרכים בשנת 2001, בהם עסק זבאלד ביצירותיהם של סופרים ואמנים גרמנים לצד כמה קטעים שכתב בעת ביקורו באי קורסיקה, מקום הולדתו של נאפוליאון בונפרטה. ערכם הספרותי של קטעים אלה הלקוחים כמו מתוך יומן מסע שניהל, עולה בעיני בכמה מונים על זה של המסות שקובצו כאן שכן, כפי שכותב עורך הספר, סון מאיר, באחרית הדבר הקצרה שבסוף הספר, ניתן לשמוע את קולו הייחודי של זבאלד דווקא בקטעי פרוזה קצרים אלו, הכתובים לעיתים במין היסוס ולעיתים תכופות נעדרת מהם הנחישות הניכרת בכתיבתו הביקורתית של זבאלד.
במידה רבה עוסקים ספריו של זבאלד בזיכרון, ובמניפסטציות הפיזיות או המופשטות יותר שלו בחיינו. בין אלו הפיזיות נמצא עיסוק נרחב בהריסות, במוזיאונים, בבתי קברות ובמונומנטים היסטוריים - שרידים ארכיאולוגיים מתקופות שחול הזמן ביקש לכסותן ולהשכיחן ממהלך ההיסטוריה - עיסוק אשר אינו נפקד גם מן הספר הנידון כאן. ובין אלו המופשטות נמצא את זבאלד עוסק במנהגים עממיים (מנהגי האבל בקורסיקה, או בגרמניה של פוסט-מלחה״ע השניה, למשל).
התמקדותו של זבאלד בספרות הגרמנית שנכתבה לאחר מלחה״ע השנייה והמסקנות שהוא שואב מניתוח יצירותיהם של סופרים המוכרים היטב לקורא הישראלי כהיינריך בל וגינטר גראס, לצד סופרים פחות מוכרים כהאנס אריך נוסאק וארנו שמידט, הינם רלבנטיים במיוחד כיום, כעשור אחרי אסון התאומים והשתנות סדרי העולם. בעקבות התמודדותם של סופרים אלו עם אירועי המלחמה (או סירובם להתייחס למשמעות הישירה של ההרס שזרע הנאציזם בחברה הגרמנית בפרט ובעולם המערבי בכלל) יוצא זבאלד ׳למסע צליינות בגלי החורבות של תולדות תרבותנו ותקופתנו׳ ונובר בממצאים השונים כארכיאולוג הנקרא לזירה של חורבן, ונדרש לתת דיווח מלא על השתלשלות הפתולוגיה של המצב האנושי.
עיסוקו של זבאלד בהיסטוריה בקמפו סנטו, ובעיקר בזו של המאה העשרים, הוא עיסוק אפיסטמולוגי, או היסטוריוגרפי, אם תרצו. מאחורי המחשבות שהוא מעלה על אירוע כזה או אחר עורבת תמיד שאלת היתכנותו של העיסוק בהיסטוריה, שכן:
מה אנחנו כבר יכולים לדעת מראש על מהלך ההיסטוריה שחוקים שאינם מצייטים להיגיון כלשהו מכתיבים את התקדמותה וזוטות לא צפויות מניעות אותה ומסיטות אותה לא פעם ברגע האמת [...] אפילו בדיעבד איננו יכולים לדעת איך היו הדברים לאמיתם ומה הסיבה להתרחשות עולמית זו או אחרת. גם המדוייקים שבמחקרי העבר אינם מצליחים להתקרב אל האמת העולה על כל דמיון..
אולם זבאלד מצליח גם למצוא נקודת אור. מן העיסוק הכמעט קומפולסיבי בהיסטוריה, מן הנבירה בארכיבי הזיכרון יכולה בכל זאת להימצא ישועה למין האנושי, סוג של צעד אבולוציוני נוסף, אם תרצו:
כל העבר כולו יתמוסס ויהיה לחומר עמום, חסר צורה וחסר הגדרה. ומתוך הווה נטול זיכרון ולנוכח עתיד שאיש שוב לא יוכל לשוותו בנפשו ננטוש לבסוף אנו עצמנו את החיים ואפילו לא נבקש להישאר עוד זמן מה לפחות או לחזור מדי פעם בפעם לביקור.
אולם אין לראות בממצאיו של זבאלד בבחינת שיר קינה לאימפריה שנפלה, או הרהורים על סופו של עידן שכן, כפי שהוא כותב במסה ׳בין היסטוריה להיסטוריה של הטבע - על התיאור הספרותי של הרס מוחלט׳: גם אם נראה שאין ביכולתם של המינים להינצל מפורענות שהם עצמם חוללו אלא בדרך מקרית בלבד - וזאת מפני שהיכולת האנושית ללמוד מהניסיון נקבעת מראש בידי החברה וההיסטוריה של הטבע - אין זה אומר שבחינה מאוחרת של נסיבות ההרס תהיה גם היא לשווא. תהליך הלמידה שמתרחש בדיעבד [...] הוא האפשרות היחידה לנתב את משאלות הלב של האדם אל ציפייה לעתיד שלא שולטת בו מראש החרדה הנובעת מהחווייה המודחקת.
העיסוק בהיסטוריה והנבירה בנבכי הזיכרון הינם אם כן חרב עם להב כפולה: העלאת העבר באוב הינה תהליך הכרחי לצורך למידה והפקת לקחים אך בה בעת זהו תהליך סיזיפי ומכביד המעיב על חיינו, ועל כן הרצון להשתחרר מן העבר, להשיל את השכבות. הכתיבה של זבאלד מקפלת בחובה, לדעתי, את הדואליות הזו באופו שאינו מציג בהכרח פיתרון, אך מוליד יצירה מורכבת ועשירה מתוך הניסיון.
| |
עריצותו של הזמן: אטלס על "העדינות"
התוודעתי לראשונה לסופר הצרפתי דויד פואנקינוס (David Foenkinos) לפני כמה חודשים, כשקראתי את ספרו האחרון, הזכרונות (Les Souvenirs), הרומן ה12 במספר שפרסם.
הזכרונות עוסק בהתפרקות מבנה-העל המשפחתי. בתחילת הרומן מתה סבתו של המספר, גבר צעיר בתחילת שנות העשרים שלו, והוריו גם מאיימים להתגרש. הרומן עוקב אחר הגיבור הצעיר והמבולבל וניסיונותיו לפצות על הריק שנוצר בחייו ולבנות את התא המשפחתי מחדש עם בחורה צעירה שהכיר.
לאחרונה ראה אור בעברית, בהוצאת כתר, תרגום ראשון של פואנקינוס, העדינות, הרומן השמיני פרי עטו של פואנקינוס (מאז החל את קריירת הכתיבה שלו בשנת 2001, פואנקינוס פירסם ספרים חדשים בקצב די מדאיג של למעלה מרומן לשנה. פול אוסטר, מאחוריך!) מיותר לציין שאת הספר תרגמה חברתי הפייסבוקית הטובה, לי עברון-ועקנין.
***
כמו הזכרונות, גם העדינות עוסק בשבר ובאיחויו, או במילים אחרות: בהרס האהבה ובקושי הרב שבבנייתה מחדשה, ובחזרה ל׳שפיות׳.
יש החושבים שתשוקה מוכרחה להסתיים בטרגדיה
ראשית הרומן העדינות בפגישה מקרית שכמו נחרצה על ידי הגורל: פרנסואה ('הוא היה נתון לשלטונה העריץ של החושניות') ונטלי ('נשים ששמן נטלי נוטות בדרך כלל לנוסטלגיה') נתקלים זה בזו ברחוב ומן המפגש פורחת זוגיות מושלמת, בלתי אפשרית כמעט:
אצלם נכחו עקבות של היום הראשון בכל הימים שבאו אחריו.
אך אהבה זו לא שורדת את עריצותו של הזמן ובמהרה חולף חתול שחור בדרכם: פרנסואה יוצא לריצת בוקר ולא שב. נטלי נהפכת בן רגע לאלמנה.. 'אישה שחיה בעולם שנעצר'- הזמן עומד מלכת והאבל והמלנכוליה שלעיתים קרובות מלווה אותו נותנים את אותותיהם בכל אחת ואחת מסמטאות חייה:
אולי זהו טיבו של הכאב: עקירה לצמיתות מן המיידי.
אך לא הכל נורא אצל פואנקינוס. בתוך כל העגמימות האקזיסטנציאליסטית הזו יש גם לא מעט הומור (נו טוב, הומור שחור):
שטיחים הם גזר דין מוות לחושניות. ומי בכלל המציא את השטיחים מקיר לקיר?
וכן:
אחוזי ההתאבדות בשוודיה הם הגבוהים ביותר בעולם. הגירה לצרפת היא חלופה להתאבדות.
הישועה באה בדמותו של מרקוס, גבר שוודי לא מושך במיוחד (למעשה הוא מתואר כטיפוס די משעמם) שבכל זאת מצליח להסיר את השריון מעל לליבה של נטלי.
השינוי שחל בנטלי ניכר מייד:העבר החל לאבד את צורתו, להימהל בהיסוסים, להתחבא תחת טלאים של שכחה. וזאת הייתה ההוכחה המשמחת לכך שההווה שב למלא את תפקידו.
לא אמשיך בתיאור העלילה שלהעדינות כדי לא לגלוש לספוילריות. אקדיש בכל זאת כמה מילים לכתיבתו של פואנקינוס..העדינות, רומן קצר לכל הדעות (כ176 עמ') בנוי מלא פחות מ117 פרקים קצרצרים באופן שעשוי לתסכל את מי מאיתנו שרגילים לעלילה בעלת מבנה ליניארי, קוהרנטי.. פואנקינוס נוטה לקפוץ מנושא לנושא, להוסיף ולהחסיר מן הנראטיב המרכזי, לסטות מן העיקר או להוסיף לו רבדים מיותרים, להציג תמות חדשות שנותרות תלויות באוויר (לחלקן ישוב מאוחר יותר, אחרות יוותרו יתומות עד תום הרומן) עד כי עולה לעיתים במוחו של הקורא האפשרות שלמעשה הסופר מדבר פה עם עצמו.. או שאיבד עניין בסיפור המרכזי שלו, או שמא לא היה לו סיפור מרכזי להציג לקורא מלכתחילה? פועל יוצא של כל זה: הקריאה בספריו של פואנקינוס כמוה כהתבוננות מבעד לחלונה של רכבת נוסעת. העצמים חולפים מהר, רובם אחידים וסתמיים, נטולי עניין אמיתי ווודאי יישכחו במהרה.. אך לעיתים נגלה לעין משהו יפהפה, איזשהו אובייקט שלוטש היטב עד כדי שלמות. אולם בשל המהירות בה הוא מוצג ואז מוסתר שוב, הקורא נותר וחצי תאוותו בידו.
עם זאת, יש בכתיבתו נימה סכרינית נעימה שלא מרפה מן הקורא וגורמת לו לחוג סביב משפטיו הקצרים כמסומא, כמו עש שנע במעגלים סביב האור, עד שתמה עלילתם, או אז יישאל את עצמו בפליאה: מי כיבה את האור? לאן נעלמו כל המילים?
| |
האדמה מקוללת: אטלס על "היער של קלרה"
This autumn, an extravagantly hyped American novel examining in exhaustive detail how the middle classes there currently feel about themselves will be bought by a great many Britons who'll strive to understand every local nuance. But Erpenbeck? East Germany? Who cares? How I wish that Visitation could change all that. How I hope that some room may be found to celebrate this author's uncanny gifts
הרומן האמריקאי המדובר הוא כמובן Freedom של ג'ונתן פרנזן (הספר עתיד לראות אור בהוצאת עם עובד) ואילו ספרה של הסופרת הגרמנית שפאבר מזכיר, ג'ני ארפנבק, הוא היער של קלרה, שפורסם ע"י הוצאת כתר לפני כמה חודשים.
דבריו של מר פאבר מהדהדים בראשי שעה שאני חושב איך נעלם הרומן המינורי-למראה-אך-כה-נוקב הזה אל תוך החשיכה המו"לית כלעומת שראה אור יום (ספרה השני, ספר המילים, ראה אור אף הוא בהוצאת כתר שנה שעברה, וגם על מאורע ספרותי זה לא שמעתי מילה, אבל אולי זה רק אני..)
היער של קלרה ראה אור בארה"ב ובאנגליה בסוף 2010, וכפי שהציטוט הנ"ל מעיד, הספר זכה לשבחים רבים, בעיקר מצידם של בלוגרים ועיתונאים ליברליים. בארץ זכה הספר לביקורות יותר צוננות.
***
בגרמנית, שם הרומן של ג'ני ארפנבק הוא Heimsuchung שמשמעו ביקור (Visitation), חג דתי המציין את ביקורה של מריה הקדושה אצל בת דודתה, אמו של יוחנן המטביל, אלישבע, מיד לאחר שנתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי הרתה לרוח הקודש וכי גם אלישבע הרה.
מילולית, ניתן לתרגם את שם הרומן גם כגזירת גורל.
מכל האפשרויות הנ"ל, הבחירה בהיער של קלרה כתרגום היא סוג של פשרה שמתייחסת רק למימד אחד בעלילת הספר שלפנינו, מימד גלוי וברור: היער של קלרה הוא אותה חלקת אדמה (או גוש, כפי שמכנה אותה אחת הדמויות ברומן) שירשה קלרה מאביה, ראש הכפר, ושבתחום גבולותיו מתרחשת העלילה שלפנינו.
מן הכותרת הגרמנית (ומתרגומה לאנגלית) ברור מבעוד מועד: חלקת האדמה שירשה קלרה כמו הוכתה בקללה כפולה: ראשית, דבק טירופה של קלרה באדמה הכחולה של היער הברנדנבורגי, ושנית, חוסר פוריותה של הצעירה שבבנות ראש הכפר עיקרה את האדמה שהגנן עמל עליה משך עשרות שנים, במהלך מנוגד לסיפורה של מריה, שהרתה באורח נס.
בהקשר אחר, ניתן לראות בקללה זו גם המשך ישיר של התהליך האבולוציוני שעברה חלקת אדמה זו, כפי שהפסקה הפותחת את הרומן, המתארת את התהליכים האלימים שהולידו את חלקת האדמה עליה שוכן היער של קלרה רומזת:
 עד אל רכס הסלעים, שכעת אינו אלא גבעה עגלגלה הנראית מעל לבית, נדחק והגיע הקרח לפני כעשרים וארבעה אלף שנים. תחת הלחץ העצום של הקרח נשברו ונמחצו הגזעים הקפואים של עצי האלון, האלמון והאורן, רכס הסלעים נבקע, נסדק, נשחק, פה ושם, אריות, ברדלסים ונמרי שן-חרב נסו דרומה. אל מעבר לרכס הסלעים לא הצליח הקרח להבקיע.
אחר כך השתרר אט-אט השקט והקרח החל במלאכתו, מלאכת השינה. ריבוא ריבואות שנים פרשׂ או פשט סביב-סביב את גופו הקר והאדיר סנטימטר אחר סנטימטר ושייף את שברי הסלעים שמתחת/שמתחתיו? עד שהתעגלו מעט-מעט. בשנים החמות, בעשורים, במאות, נמסו קצת פני השטח של גוש הקרח והמים גלשו אל מתחת לגוף האדיר הכבד למקומות שמהם נשטף החול שמתחת לקרח בנקל. כך שב וזרם הקרח בדרך שממנה בא וזלג בצורת מים תחת עצמו כשגבעה כלשהי עמדה בדרכו.
בשנים הקרות פשוט נח לו הקרח במקומו, מוטל וכבד. ובמקומות שבהם נמס הקרח בשנים החמות וחרץ ערוצים באדמה תחתיו, לשם שב ונדחס בכל הכוח בשנים הקרות, בעשורים, במאות, כדי לסתום אותם. לפני כשמונה-עשר אלף שנים, אחרי שנמסו תחילה לשונות הקרחון ואחריהן, בעוד האדמה מוסיפה להתחמם, כל איבריו הדרומיים כולם, לא הניח הקרחון אלא עקבות מעטות בקרקעיות הערוצים, איי קרח, קרח מיותם, לימים יכנו זאת קרח מת.
כרות מן הגוף שאליו היה שייך לפנים ולכוד בערוצים, הקרח הזה לא הפשיר אלא כעבור ימים רבים, בערך שלושה-עשר אלף שנים לפני ספירת הנוצרים הפך שוב למים, חלחל לאדמה, התאדה באוויר ושב וירד בתור גשם, החל לחוג בין שמים וארץ בצורת מים. במקום שלא היה יכול עוד להעמיק חדור, כי האדמה כבר הייתה רווּיה, נאגר מעל לאדמת החומר הכחולה ועלה מעלה ופני השטח שלו חוצים את האדמה הכהה לרוחבה, אחר שב ונראה לעין בערוץ והוא אגם צלול.
החול, שהמים עצמם שחקו מן הסלע כשעוד היו קרח, החליק כעת פה ושם מן הצדדים אל האגם הזה ושקע בקרקעיתו, כך נוצרו בכמה מקומות הרים תת-ימיים, במקומות אחרים נשארו המים עמוקים כעומקו הבראשיתי של הערוץ. זמן מה עתיד כעת האגם להציב את פניו המבהיקים כמראה מול השמים בינות לגבעות של מארק-בּרַנדֶנבּוּרג, לנוח לו חָלָק בין עצי האלון, האלמון והאורן שכבר שבו וצמחו, וברבות הימים, כשכבר היו בני אדם, אפילו זכה מאותם בני האדם לשֵׁם: "הים המארקי", אבל ביום מן הימים ישוב ויתפוגג, כי כמו כל אגם גם האגם הזה הוא בר-חלוף, כמו כל שקערורית נגזר גם על הערוץ הזה לשוב ולהתמלא מתישהו עד גדותיו.
גם במדבר סהרה היו פעם מים. רק בעת החדשה החל שם מה שהמדענים מכנים דֶזֶרטיפיקַציה, או לחלופין מִדבּוּר.
הבאתי באריכות מן הקטע הנ"ל כדי לחשוף אתכם ליכולת כתיבתה הייחודית של ארפנבק, כתיבה הניחנת בפיוטיות מפליאה השומרת עם זאת על מבנה מוזיקלי נוקשה רווי בחזרות ובוואריאציות קלות (ממש כמו פוגה) ולתרגומה הנפלא והקולח של טלי קונס.
עשיתי זאת גם כדי להמחיש מוטיב חשוב בספר: עיגון העלילה בגיאו-היסטוריה (של גרמניה, במקרה שלפנינו) שכן, כמו שאמרתי בכמה מקומות אחרים (בין השאר פה), האדם איננו תוצר של יש מאין אלא חלק מן האדמה עליה הוא בונה (כי מי שבונה כובל את חייו לאדמה), אותה הוא עובד, בה הוא יולד וממית, וכן האלה - תפיסה ראשיתית במהותה ('כי עפר אתה ואל עפר תשוב') אך חשובה מאוד להבנת הרומן שלפנינו.
***
תמורות רבות מתוארות ברומן של ג'ני ארפנבק, אולם הדבר היחיד שנותר ללא שינוי הוא המקום: על אף חילופי הבעלות היער נותר אותו היער, והאדמה אותה אדמה: כמו בעבותות כבל הזמן את המקום למקומו, כבל את האדמה לעצמה.
***
היער של קלרה הוא אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא השנה, יחד עם ריטואלים מאת סס נוטבום, Mygale של ת'יירי ג'ונקה וג'וליוס וינסום מאת ג'רארד דונובן. בכוונתי לקרוא ספרים נוספים של ג'ני ארפנבק.
קיראו את הספר הזה, גם אם זה הספר היחיד שבכוונתכם לקרוא השנה.
| |
העבר הוא מקום מוזר: אטלס על "ריטואלים" מאת סם נוטבום
תכונה מוזרה יש לו לזמן, שהוא נראה בדיעבד כל כך צפוף, עצם מוצק שאין לחלקו, מנה שריחה וטעמה קבועים.
בחודשים האחרונים אני משלים פערים וממלא מצבורים. מזדמן לי לקרוא ספרים שנתקלתי בהם בעבר, רציתי לקרוא אותם משך שנים ארוכות, אך לא הזדמן לי .
כך יצא לי סוף כל סוף לקרוא את PATIENT של בן וואט ואת BUT BEAUTIFUL המקסים של ג'ף דייר, ספרים שרציתי לקרוא כבר שנים, וכך הזדמן לי לאחרונה לקרוא גם את ריטואלים מאת הסופר ההולנדי בעל השם הכמעט בלתי-אפשרי, סס נוטבום (בלועזית זה לא פשוט יותר. ולראיה, Cees Nooteboom).
הספר ראה אור בעברית בשנת 2003, אבל כאמור, הגעתי אליו רק עכשיו.
מה משך אותי לספר? מדוע נשאתי עימי את שמו במשך שנים עד ששמתי את ידי עליו? כנראה ששמו הילך עליי קסמים..
 נוטבום נולד ב1933 בהאג שבהולנד. בילדותו למד במספר בתי ספר קתוליים, והדבר ניכר מאוד בכתיבתו. ככלל, מורגש בריטואלים רובד עמוק של מיתולוגיה, היסטוריה פרטית וקולקטיבית שמעיקה על הסופר.
נוטבום כתב עשרות ספרים, ביניהם קבצי סיפורים קצרים, ספרי שירה, יומני מסע ועוד. ריטואלים היה הספר הראשון שלו שפרץ את חומות מדינתו כשתורגם לאנגלית, ועורכי הוצאת כתר מצאו לנכון להביאו לתרגום גם בעברית. נקווה שיהיה המשך למהלך הזה, ושיתורגמו בשנים הבאות ספרים נוספים של נוטבום (מסקירה קצרה של ספריו שראו אור באנגלית הייתי ממליץ על הסיפור הבא).
***
רמזתי לעיל שספרו של נוטבום רבוי בהתעסקות במושג הזמן, על כל רבדיו.
אין הווה ללא עבר. אין קיום יש-מאַיִן, אין חיים שלא קדמו להם אינספור חיים אחרים. איננו נולדים מִשום-מקום: שכבות העבר, הקיומים שקדמו לנו, הן כמו שכבות גיאולוגיות של זיכרון השוכנות תחת רגלינו. איננו יכולים לדרוך על האדמה מבלי להרגיש את כל מה שהתרחש עליה לפנינו. חיים שמתעלמים מעָבַר זה כמוהם כחיים בהכחשה.
משקל עצום רובץ על כתפיו של גיבורו של נוטבום, אִיני ווינטרופ. אִיני מתנהל בעולם כיָתוֹם, אדם ללא עבר, חופשי כביכול:
בשום מקום לא היה שייך, וזה היה נפלא בעיניו. הוא היה לבד. הוא לא ידע משפחה מהי.
אך המודעות לחוסר הזה, לרִיק הגדול שעוטף אותו, הופכת את עברו למשקע גדול עד מאוד, שמעיק על כתפיו הדלות:
 אִיני וינטרופ נמנה עם האנשים שגוררים אחריהם את הזמן שבילו עלי אדמות כמו גוש חסר צורה [...] ולא רק העבר נשאר כך דבוק לכפית של איני, גם העתיד היה סרבן. שם המתין להיחצות על ידו חסר צורה באותה מידה, מבלי שצוין בבירור באיזו דרך עליו ללכת כדי לצאת ממנו.
לא רק מעברו-שלו בורח אִיני. גם מעברה של ארצו הוא מתחבא. הנה, נקודת ההווה ההיסטורית בה הוא חי מתוארת כשיא שממנו יכולה לבוא רק נפילה:
העולם הסריח כבר מזמן, אמסטרדם החלה להעשין בלאט, אבל כל אחד ייחס זאת למצב הרוח הפרטי שלו, ליגונו, לנישואיו התקועים או למחסור בכסף. את בשורת ההקלה הגדולה, שהצרה היא בראש ובראשונה צרתו של העולם ורק אחר כך של כמה מדייריו, עוד לא הפיץ איש.
איך אפשר להתמודד עם העבר, האישי והלאומי? העבר כמוהו כגוף שמונח כמו אבן שאין לה הופכין. אין לך מה לעשות אלא להתרגל לקיומו, אוֹרֵחַ לא רצוי שבא ללון בביתך לילה אחד ושנשאר לישון על הספה במשך כמה דורות.
העבר שוכן תדיר בהווה, מעיק על אִיני, משרה אווירת ונכאים ומוות בחייו:
אולי משום כך היה המוות היומיומי הזה עצוב עד אין קץ, משום שלמעשה אף אחד, או שום דבר, לא מת בכלל, אלא רק כמה הבזקים שכמעט אינם קשורים זה לזה או שאף אחד לא יצפה בהם אי-פעם.
עבודתו של איני ככותב הורוסקופים באה כניסיון לפתור את תוגת-ההווה הזו. בדייתו של עתיד אפשרי כמוה כמשאלה לשלוט בגורל. אך זו התנסות שנידונה לכישלון, משום שהיא חסרה כל עוגן במציאות:
לא היה לו שמץ של מושג. למעשה ידע בוודאות לא רק שאף פעם לא רצה להיות משהו, אלא שאף פעם גם לא יהיה משהו. העולם כבר התפוצץ מרוב אנשים שהיו משהו, ורובם בהחלט לא היו מאושרים מכך.
הפתרון מגיע אם כן בדמות שני אנשים: ארנולד ופיליפ טאדס, אב ובן שלא הכירו זה את זה בחייהם, אך שחיים זה בצילו של זה מבלי שידעו זאת.
באמצעות שתי דמויות אלו - מתבודדים הנסגרים בפני העולם ויוצרים לעצמם קיום משלהם, עם חוקים משלו, וריטואלים משלו - מתווך אִיני חיזיון של עולם אפשרי שמניעיו הם אי נקיטת עמדה; הרמת ידיים; התכחשות לסטאגנציה הפושה בכל.
 היחסים בין אִיני לארנולד ופיליפ הם יחסי משיכה-דחיה. דחיה בגלל ריח המוות שנודף מן האב ובנו; משיכה בשל טבעם הייחודי כיצורים א-היסטוריים, אנשים שמתקיימים בתוך הזמן וגם כמו מסתכלים עליו מן הצד.
משיכה זו לא מלווה ברגשות-אשם אצל איני, שכן במהותו הוא איננו יצור חברתי:
הווינטרופ שהיה הוא עצמו סירב לא רק לסבול, הוא סירב גם להתמודד עם סבלם של אחרים. הוא הפך את קיומו לתנועה מתמדת, כי כך, כפי שידע מניסיונו, קל לחמוק במידת הצורך מאחרים, ובסופו של דבר גם מעצמך.
אדרבא, על פי מידותיו של איני, מגיע לאדם שעומד בכל הזוועות של תקופתנו גם גמול הולם:
לפעמים אני חושב שרק מפני שאנחנו חיים בזמן הזה מגיע לנו להגיע לגן עדן. הכול מקולקל.
***
כמה מילות סיכום, אם כן, מפני שהארכנו די בדברים: ריטואלים הוא רומן מעניין מאוד, בחלקו לא קל לקריאה, שלעיתים קרובות מאתגר את הקורא וגורם לו לחשוב, מצרך חשוב וכלל לא מבוטל בימינו.
אני ממליץ בחום.
מאת אטלס
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
יראה על שום מה, תשאלו? יראתי מן ההילה שנצטברה סביב הסופר, אשיב. ואבהיר: כמו סופרים רבים אחרים, בעיקר כאלו שכותבים או כתבו ספרות עיונית, כמו ולטר בנימין, מישל פוקו, ז'אק דרידה ואחרים, גם כתיבתו של זבאלד נוטה להיות סבוכה ועשירה בהקשרים סמויים. החיבור הייחודי שלו בין כתיבה עיונית ובין כתיבה לירית לפרקים עשוי להרתיע אך הוא בה בעת, לפחות עבורי כקורא, מקור המשיכה של זבאלד ככותב.
