בבלוג זה
בכל הבלוגים
*
קל להתחיל מהתשובה. כשהוא מדבר על ריצה, מורקמי מדבר על הכתיבה, על החיים, על האופן שבו ראוי לחיות אותם, על עצמו. בעיקר על עצמו.
זהו ממואר, ספר דקיק ופשוט מאוד. הוא לא מתקשט ולא מנסה להקסים, אלא רק מספר באופן ישיר ומדויק על חייו של אחד, הרוקי מורקמי, סופר (ואצן) – כך הוא מבקש שיכתבו על מצבתו לאחר מותו.
הריצה היא הקו הדקיק שמורקמי מסמן ברגליו, שלאורכו הוא בוחר לספר על חייו, ובעיקר בוחר לספר על עצמו. מי אני? הוא שואל. אני איש כותב ורץ. אסביר לכם איך אפשר לחיות את החיים כך, כאדם כותב ורץ.
מובן שיכולת הכתיבה המאוד משוכללת של מורקמי עומדת לו, אבל השימוש שלו בכתיבה חסכני. הוא משתמש בה כדי לאזן בין הדיבור על הריצה לבין כל השאר, כי הוא יודע שאוהבי הספרים שלו יקראו אותו אף הם, ורובם המכריע אינם אצנים ואינם מתעניינים בריצה. הוא משביע בספר הזה את הקורא הרעב לריצה, אבל אינו מרעיב גם את הקוראים הסקרנים לדעת יותר על הסופר האהוב עליהם. הוא מספר על מה הוא חושב כשהוא רץ, וכמה הוא רץ, איך הוא מתכונן למרתון ואיך נערכים לתריאטלון, מדבר על הטבעיות של הריצה לעומת המלאכותיות של הרכיבה התחרותית על אופניים.
והוא מדבר על הכתיבה. אלה היו הרגעים שבהם ההקשבה שלי התחדדה. הוא מספר על הבחירה להיות סופר דווקא בגיל שלושים, כשהיה מסעדן מצליח, על הנסיונות הראשונים שהיו קטנים וזהירים, ועל ההחלטה לשנות את חייו ולהקדיש אותם לכתיבה. "כתיבת רומנים דומה לריצת מרתון שלם", כותב מורקמי, ואט אט מתבהר ששני המעשים דומים בעיניו זה לזה. באמצעות הכתיבה על הריצה הוא מדבר גם על הכתיבה, שקשה יותר לדבר עליה. המעשים השונים האלה מוכלים עבורו זה בזה, ושניהם מתאימים לאישיותו.
הבחירות של מורקמי מפליאות, למרות פשטותן היתרה. הוא בחר להיות סופר וכלל בבחירתו זו את כל חייו. הוא יחיה חיים פשוטים, יגביל את מספר חבריו, ילך לישון מוקדם, יקום מוקדם ויקדיש את מרב עיתותיו לכתיבה. הוא מספר על זה בשלווה שמזכירה שכתיבה היא ייעוד שיש להקדיש עצמך לו.
ההתייחסות לכתיבה כאל ייעוד – מורקמי אינו משתמש במילה הזו, אני כופה אותה על הטקסט שלו, אבל היא עולה ממנו בבהירות – חשובה. כדי להתייחס לסיפור שלך בכובד הראש הראוי לו, יש לפנות זמן. זמן במובן הרחב והעמוק שלו, זמן להתבוננות, לבהייה, להרהור. הכתיבה תובעת התמסרות כזאת, ומי שחש שהמחיר כבד, יתקשה להתמסר לה. הוא יחיה בתודעת חסר מתמדת, ויכעס על הכתיבה משום שהיא גוזלת ממנו את כל אלה.
הרחקת החברים ראויה לתשומת לב מיוחדת. הדור הזה מקדש את ריבוי החברים, את איסוף השמות האובססיבי בפייסבוק, בטוויטר וגם בעולם האמיתי. אדם חברותי נחשב טוב יותר, משום מה. אבל מורקמי אומר שאינו יכול להקדיש תשומת לב רבה לאנשים, שכן הכתיבה שלו זקוקה לנוכחותו לא פחות מהם. הוא אוהב את בדידותו, ומתייחס אליה כעוד כלי עבודה.
ובסופו של דבר זהו ספר שפורש את תפישת החיים של כותבו באמצעות הדיבור על הריצה – הנה קטע מהפרק האחרון.
בדרך חזרה במכונית ממחוז ניאיגטה לטוקיו ראינו כמה אנשים שחזרו מן המירוץ, אופני המירוץ שלהם קשורים לגג מכוניתם. אנשים שזופים מאוד ובעלי גוף בנוי היטב, מבנה גוף של טריאתלט. כולנו סיימנו מירוץ קטן ביום א' אחד של תחילת הסתיו, ואנחנו שבים עתה איש איש אל ביתו, אל חיי היומיום שלו. ולקראת המירוץ הבא ימשיך (כנראה) איש איש במחוזו להתאמן בשקט, כפי שעשה עד עתה. וגם אם למי שמביט עליהם מהצד, או מלמעלה, נראים החיים הללו כמשהו נטול משמעות גדולה, או משהו הפכפך וחסר תוחלת, או אפילו משהו ממש בלתי יעיל, אני סבור שאין מה לעשות בנדון. גם אם זה באמת לא יותר מאשר מעשה סרק, כמו לצקת מים לתוך סיר ישן שבתחתיתו חור קטן, לפחות נעשה כאן מאמץ. בין שיש בכך תוחלת ובין שלא, בין שזה נראה טוב ובין שזה נראה רע, בסופו של דבר הדבר החשוב לנו ביותר הוא, ברוב המקרים, משהו שאינו נראה לעין (אבל מרגישים אותו בלב). ורוב הדברים שהם בעלי ערך אמיתי הם דברים שאי אפשר להשיגם אלא באמצעים שלכאורה אינם יעילים. גם אם היה זה מעשה סרק, זה ודאי לא מעשה טיפשי. כך אני חושב, כתחושה אמיתית ומנסיוני שלי.
עד מתי אפשר באמת לשמר מחזור כזה של מעשים לא יעילים – זאת כמובן איני יודע. אבל הרי הצלכתי להגיע איכשהו עד כאן בלי שיימאס לי, הצלחתי הודות לעיקשותי העקיבה, ואני מתכוון להמשיך כל עוד אני יכול.
בכל פעם שאנחנו קוראים ספר, אמר לי פעם מישהו, אנחנו מנסים להבין משהו על כותבו. לא בטוח שזה נכון, אבל הפעם, בממואר הזה, חשתי שלמדתי הרבה על מורקמי. הוא מצא חן בעיני בפשטותו ובצניעותו, במסירות שלו לעבודה קשה ולמרחקים ארוכים. זה ספר יפה.
משפט אחד
אני חושב על הדברים בזמן שאני כותב. אינני כותב את המחשבות העולות בדעתי; אני מעלה מחשבות בדעתי בזמן שאני כותב. אני מעצב את מחשבותיי באמצעות הכתיבה.
*
*
קטע מהספר, עם בונוס: איור מקסים של מיכל בוננו.
"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", הרוקי מורקמי. מיפנית: עינת קופר. הוצאת כתר, 185 עמ'.
מאת רוני גלבפיש
*