"השפעה" / ג'יין אוסטן. מאנגלית: מיכל אלפון

השפעה בלתי הוגנת / אריאל הירשפלד ורונית מטלון

בילדותי נהגתי להתכתב עם חברים לעט מעבר לים. בימים אלו בהם המחשב שלי לא היה מחובר לשום רשת עולמית וחברים אפשר היה להשיג רק דרך הטלפון, הייתי בודקת כל יום את התיבה ומחכה למה שציפה לי בתוכה. מכתב מאירופה, מכתב מאפריקה... אנשים שמעולם לא פגשתי אך שבמשך כמה שנים היו משמעותיים מאוד לחיי.

כיום אני הולכת לסניף הדואר רק כדי לשלם חשבונות או להוציא יורו לטיול בחו"ל. מעט מאוד הפעמים שבהן אני ניגשת לדלפק ומבקשת מעטפות ובולים וגם הם בדרך כלל קשורים לאירוע משמח וחד פעמי כזה או אחר.

בדומה להיעלמותם של המכתבים האישיים מחיינו, כך נעלם גם ז'אנר ספרותי מקביל, ז'אנר חלופת המכתבים. בימים של פייסבוק, טוויטר וציוצים אחרים, מיטב כותבי הבלוגים מפרסמים את הגיגיהם הקצרים און ליין בחיפוש אחר קורא לא מוכר ברשת וכשיש טוקבקים מי בכלל צריך להסתמך על מכתב ארוך ומנומק מהצד השני.

זו הסיבה שרומן המכתבים החדש "השפעה בלתי הוגנת" סקרן אותי כבר משלב הרעיון. תוסיפו לזה את העובדה שהרומן נכתב בשני קולות, גברי ונשי, על ידי סופרת וסופר ושאף אחד מהצדדים לא ידע מה הוא צפוי לקבל מהצד השני ותקבלו ניסיון ספרותי מעניין שמדמה חלופת מכתבים כמעט אמיתית כשהציפייה, ההתרגשות והמסתורין כלולים בתוכו.

העלילה עוסקת בשני אנשים הקשורים זה לזה ביחסי קירבת משפחה רחוקה. אביה של לורי ואימו של נתנאל היו נאהבים וכעת לאחר פטירתו של האב, מתנהל מאבק ירושה מכוער בין אחיותיה של לורי לבין האם החורגת האקצנטרית. הגיבורים שלנו בתפקיד "הטובים" שבסיפור מנסים לתווך ולמצוא את הידיים והרגליים בסבך הקשרים המשפחתיים, טראומות העבר ואהבה אחת גדולה מהחיים שמובילה לאהבה ולמשיכה גם בין שני הגיבורים. כך הגיבורים מנסים להתיר את הסבך בעלילה שלעיתים נדמית כעלילה בלשית השואפת לחשוף מה עמד באמת מאחורי כתיבת הצוואה. המיסתורין המובע בין דפי הספר מתחזק לאור העובדה שכותביו לא ידעו מה יקרה בהמשכו. אודה שלא אחת במהלך הקריאה, דימיתי כיצד הגיב אחד הכותבים כאשר קיבל את המידע החדש וכיצד השתנה הסיפור תוך כדי העבודה עליו. לעתים אף הכותבים עצמם לא מוותרים אחד לשני על החזון הספרותי ומתקנים זה את זה במכתביהם של דמויותיהם.  

הצורך להיצמד לרומן מכתבים מוביל לחדשנות ולמקוריות בכתיבה. שכן לעתים חלופת המכתבים בין השניים נראית לא מתאימה לעולם שבו אנו רגילים לקבל עדכונים שוטפים זה על יומו של זה באס אם אסים כמה פעמים במהלך היום, במיוחד כשמדובר בזוג המנהל קשר רומנטי. אבל הכללים שהציבו לעצמם הכותבים מהווים מסגרת מעניינת, מעין תרגיל, היוצר כתיבה מסוג אחר. אם בדרך כלל מלאכת הכתיבה נעשית בבדידות, אדם מול מחשב, במשך שעות ארוכות ומייגעות, כאן שניים מתחלקים בנטל ובוראים שני עולמות מתחברים.

למעשה יש משהו מאד נכון בהחלטה שכל דמות דוברת תיכתב על ידי סופר אחר. לא הרבה סופרים יסכימו לוותר על החירות הניתנת להם כאשר הם עובדים על יצירה משלהם, אך אין ספק שהחלטה כזו תורמת לאמינות הסיפור וליצירת שני גיבורים שלכל אחד מהם מערכת מבוססת של אמונות, ערכים ועולם שונה שבו הם פועלים.

הניסיון הספרותי המוצג ב"השפעה בלתי הוגנת" מעלה שאלה לגבי אילו עוד ניסיונות ושיתופי פעולה צפויים לנו בהמשך, בתקופה שבה הספרות, כך נדמה, נאבקת על אופייה ומחפשת את הגימיק שיוכל למשוך את הקהל לרכוש את הספר. בינתיים, לכל מי שמתעניין בכתיבה ועוסק בה, אם כמקצוע או אם כתחביב, יכול להיות מעניין למצוא פרטנרים מפרים לכתיבה ולפתח ביחד עולמות ועלילות. כך רומן המכתבים המורכב משתי דמויות הכותבות זו לזו, ממציא את עצמו מחדש בדמות שני כותבים, הכותבים זה לזה וממשיכים זה את רעיונותיו של זה. בסביבה ספרותית שמרבה לחזור על עצמה, כל ניסיון כזה לחדשנות הוא מבורך.

מאת נורית הוראק

אמן של העולם הצף/ קזואו אישיגורו. מאנגלית: עידית שורר. 

מכל ארצות המזרח נדמה שעבור ישראלים רבים, יפן הייתה ותישאר המסתורית מכולן. למרות שיפן הייתה כוח כלכלי משמעותי תקופה לא קצרה ולמרות שיצירות תרבות יפניות מלוות אותנו עוד מילדות בדמות סרטוני האנימציה, יפן הייתה ונשארה חידה. אולי בגלל שהיא כל כך שונה מאיתנו, אולי בגלל שהיא כל כך מרוחקת, אולי בגלל העלות הגבוהה של טיסה ליפן ושהייה ביפן שהופכים אותה לפחות נגישה מתאילנד או מסין. ובכל זאת בכל הקשור לספרות נדמה שהישראלים לא מפסיקים לחפש יצירות יפניות. הרוקי מורקמי הוא אולי אחד הסופרים הזרים הנקראים ביותר בישראל של השנים האחרונות והוא מצליח להגיש לנו יפן אחרת, בתמהיל מערבי עם סיפורי פנטזיה סוריאליסטיים שהופכים כל מציאות למוזרה, בלי קשר למקום שבו העלילה מתרחשת. כקוראת נלהבת של כל מה שיוצא מבית המלאכה של מורקמי, מצאתי את עצמי גם אני מחפשת עוד מהספרות היפנית ורוצה ללמוד על סופרים נוספים שהם ילידי ארץ השמש העולה והושפעו ממנה.

הספר "אמן של העולם הצף" של הסופר יליד יפן קזואו אישיגורו מספר סיפור המתרחש אמנם ביפן אך שונה לחלוטין מספריו של מורקמי. כאן לא תמצאו עיסוק בעל טבעי ובמוזר ובמקומו הנושא הוא היסטורי, פוליטי ולא יכול היה להתרחש אלא בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת. במרכז הספר אמן בגיל הפרישה המהרהר בהחלטות שעשה בחייו ובמחיר שהוא משלם עליהן כעת משנכנסה יפן לעידן חדש, בתום מלחמת העולם השנייה. הספר בהתאם לדמות הראשית שלו כתוב בטון איטי, אפילו איטי מאוד, ומהורהר, מה שמחזק את התחושה שמדובר בגיבור ספרותי שהשנים היפות מאחוריו וכעת הוא נמצא בפרק בו הוא בוחן אותן מחדש ומנסה לזכות שוב בהערכת החברה שמסביבו.

הספר גם מעלה שאלות רבות בנוגע לשינויים שעוברת חברה. השינוי שעברה יפן מחברה קיסרית לדמוקרטיה מערבית וקפיטליסטית המכה על חטאי מלחמת העולם השנייה ונשפטת עליהם הוא שינוי קיצוני המאפשר לכותב הספר להראות כיצד האידיאלים של העבר הופכים לפשעים בעיני החברה הסובבת ולחרטות וכיצד אידיאולוגיות שאחזה בהן מדינה שלמה יכולות להשתנות ביום אחד ולמצוא עצמן לא רלוונטיות ואפילו כנחשבות למסוכנות.

מאחר והדובר בספר הוא גם הדמות הראשית ישנה תחושה שאיננו נחשפים לכל הסיפור. אף פעם למעשה אי אפשר לדעת עד כמה הדברים המובאים לנו נכונים מאחר שהדובר, כך נדמה, מעדיף לחשוף את הגרסה שלו של המציאות ולהסתיר פרטים אחרים רלוונטיים יותר לאמת. משום כך אנו נעים במהלך הספר במעין מעגל חקירתי ולא מפסיקים לשאול את עצמנו ולבדוק האם הדובר באמת התנהג בצורה לא ראויה במהלך המלחמה או שמא היה הוא רק נתין נאמן של ארצו ועיוור לסבל שהיא גורמת לתושביה. גם השאלה עד כמה האמנות באמת יכולה להשפיע על מהלך ההיסטוריה נדונה כאן באופן עקיף ומהווה ציר מעניין עליו סב הספר. העובדה שהדמויות האחרות בספר חלוקות בדעתן והתנהגותן ביחס למעשים שעשה הדובר, כאשר חלק מהן עוינות לו וחלקן אינן מבינות במה יש לו להודות, מחזקת את הדיון והופכת אותו למעניין יותר.

בימים אלו שבהם נדמה שהמדינה שבה אנו חיים עוברת שינויים והופכת לדתית יותר, קיצונית יותר ודמוקרטית פחות, הקריאה ב"אמן של העולם הצף" הבהירה לי שההיסטוריה היא דינאמית ומשתנה תדיר ושאנשים שתפסו עצמם כמנהיגי מדינות וכאליטה השולטת יכולים למצוא עצמם מהר מאוד, בסיומה של מלחמה גדולה, בתחתית הסולם החברתי, כשכל מה שיש להם להתרפק עליו הוא העבר. במובן זה אולי אנחנו והיפנים לא כל כך שונים, יפן היא מדינה ששינתה את פניה כמה פעמים במהלך ההיסטוריה ואילו מדינת ישראל עדיין מחפשת לעצמה את הכיוונים שאליהם היא הולכת. כך או כך "אמן של העולם הצף" ממחיש לנו שגם העולם שלנו הוא סוג של עולם צף ומשתנה תדיר, שהאנשים החיים בו לעולם לא ממש נמצאים על קרקע יציבה ושביום אחד יכולה הקרקע הזו לחוש כאילו היא נשמטת מתחת לרגליהם.

מאת נורית הוראק

"מתחת לאדמה" / בלינדה באואר. מאנגלית: ברוריה בן ברוך

מה מתרוצץ במוחו של רוצח סדרתי פדופיל שמרצה עונש מאסר עולם על מעשיו? כיצד ממשיכה לתפקד משפחה שאחד מבניה נפל קורבן לאותו רוצח? ומדוע אנו הקוראים נמשכים לסיפורים כה אפלים בתוך שגרת החיים הרגילה שלנו, סיפורים שמצמררים ודוחים אותנו, סיפורים שלא היינו רוצים שיקרו לאף אחד בסביבתנו הקרובה ועדיין אנו קוראים בהם ערב-ערב לפני השינה או במהלך היום?

על שתי השאלות הראשונות מנסה לענות הספר "מתחת לאדמה". במרכז הספר ילד בן שתים עשרה שדודו נפל קורבן לרוצח זוועתי. הילד סטיבן המנסה לאחות את מה שנשאר משברי משפחתו עוסק במסע חיפוש אובססיבי אחר גופת דודו, מסע שגוזל ממנו את השעות לאחר בית הספר ובדרך גם את תמימות ילדותו. לאחר שנואש מחיפושים עולה במוחו רעיון לכתוב לרוצח הסדרתי ולבקש ממנו לגלות את הסוד.

תפנית זו בעלילה מאפשרת לסופרת בלינדה באואר, שזה לה ספרה הראשון, לשרטט לנו דיוקן של פסיכופת. הקריאה של הקטעים העוסקים בארנולד איוורי הרוצח אינה קלה לעיכול. קשה לקרוא על דמות שכל מה שאנו מרגישים כלפיה הוא בחילה ודחייה ודמות כזו בדרך כלל תתקשה להחזיק את הקורא. איוורי הוא הרוצח המושלם וככזה כל אישיותו בנויה ממבנה רעוע ופסיכופטי וכל מעשיו מכוונים להאדרת תענוגו האישי. מכאן ברור שאיוורי הוא לא דמות שניתן להזדהות עימה ולכן הקטעים העוסקים בו אינם קלים לעיכול. מצד שני בהחלט צריך לחזק את ידיה של באואר, שהשכילה לצייר תיאור כה אמין של רוצח. אפילו אם תיאור זה לוקה לעיתים בהפיכתו לדמות קולנועית מסוג "חניבעל לקטר" ופחות לאדם אנושי בשר ודם. שכן הזוועות שאיוורי מבצע גורמות לכך שהוא מאבד בעיני הקורא כל צלם אנוש.

העימות בין דמות כה תמימה של נער בן שתים עשרה שעדיין חושב שיוכל לשכנע את הרוצח לגלות לו היכן החביא את הגופה, לבין דמות מנוכרת ומנכרת הוא כה חזק עד כי לעיתים רציתי שהקטעים של איוורי יעברו במהירות ואחזור שוב ללוות את סטיבן. אומנם גם חייו של סטיבן אינם חיים של ילד רגיל, אך בהשוואה למחשבותיו של איוורי השואב הנאה מזיכרון מעשי הרצח שביצע עדיין יש בסטיבן תמימות שקל להתרפק עליה בתוך העלילה הקשה הזאת.

הספר אינו מומלץ לבעלי קיבה רגישה אך מצד שני אלו האוהבים את הז'אנר יאמצו אותו כנראה בחום אל ליבם. עבור אלו הקריאה תהיה קולחת ומהירה. אינני זוכרת מתי בפעם האחרונה גמעתי ספר כל כך מהר בכמה ימים ספורים. משהו לא נתן לי להשאיר את סטיבן לבדו לאימי הרוצח והייתי חייבת לגלות כיצד הפרשה מסתיימת בתוך כל המתח הזה (אם כי הסוף לא מפתיע במיוחד). למרות שזהו ספרה של באואר לא הייתי חושבת פעמים אם על הכריכה היה מתנוסס שמו של סטיבן קינג, סופר האימה הידוע, אותו היא כל כך מזכירה בכתיבתה ובסגנונה. ואכן כנראה שאין איחול מוצלח יותר לסופרת צעירה מאשר לזכות לקריירה ענפה ועשירה כמו זו של קינג (יהיו אפילו כאלו שיסתפקו בשמחה במחצית מהקריירה הזו).

ובאשר לשאלה השלישית שבה פתחתי, טובים ממני ניסו לענות עליה אך ההסבר שלי יתמוך באלו המבקשים להפריד בין המציאות הנחווית בספר לבין המציאות כמו שאנו חווים אותה. אחרי הכול רוצחים סדרתיים אינם משהו שאנו פוגשים מדי יום וכל תקוותינו היא שגם מכרינו לא יתקלו בהם בלכתם ברחוב. לכן לפעמים אנו נמשכים אל המפחיד-המפחיד הזה. לעיתים יש משהו מנחם בלחוות באופן מתווך עולם לא יציב, מאיים וקודר רק כדי לסגור את דפי הספר ולחזור אל המציאות השלווה והרגועה שלנו. פתאום המינוס בבנק, ויכוחים עם בני משפחה או בוס מעצבן מתגמדים ולא נראים כל כך חשובים. פתאום, אנחנו חייבים לציין לפנינו, החיים שלנו למעשה הם די ורודים. האידיליה אותה מבקש סטיבן ליצור מחיי משפחתו היא למעשה נחלת רובנו, המציאות שלנו היא המציאות אליה שואפים אלו שהמציאות שלהם נקרעת ביום אחד והופכת למשהו מעוות וחסר ביטחון. באואר מבקשת לתת לנו הצצה לחיים של אותם חסרי המזל האלו, הצצה שבתורה מבססת את ביטחוננו כקוראים בעולם מסביבנו. החיים שלנו בנויים אחרי הכול מרצף בלתי פוסק של השוואות למה שהיה יכול להיות טוב יותר או רע יותר שלפיהם אנו מגדירים את עצמנו. וכמי שבאה לשרטט דיוקן של מה שעלול לקרות, השבירה הזו של מגדל קלפים שממנה אין נקודת חזור, באואר עושה את מלאכתה נאמנה. מסקרן יהיה לקרוא ספרים נוספים שלה ולראות האם תממש את ההבטחה הגדולה הטמונה בספר הביכורים והאם תבחר להתעסק באותם חומרים אפלים גם בהמשך.

מאת נורית הוראק

חירות של רגע: פרקי יומן / וירג'יניה וולף. מאנגלית: אלינוער ברגר

אחרי שקראתי את "זיכרונותיה של נערה מחונכת", האוטוביוגרפיה של סימון דה בובואר, נשאר בי צורך עז להשתקע בקורות חייה של עוד אחת מאותן אימהות פמיניסטיות שליוו את כולנו בצעדים הראשונים והמשמעותיים של שחרור האישה כל הדרך עד למאה העשרים ואחת. לכן כשגיליתי את אסופת יומניה של הסופרת וההוגה הפמיניסטית וירג'יניה וולף "חירות של רגע" עברה בי מין התרגשות השמורה רק למי שמאמין באידיאלים. שמה של וולף הולך לפניה בעיקר בשל העובדה שהייתה זו היא שתבעה את המונח "חדר משלך" לפיו כל אישה צריכה כסף בכיס וחדר משלה. כנראה שבעולם של וירג'יניה וולף הפתרון להדרת נשים הוא מקום שבו האישה מדירה את העולם כדי למצוא בו את עצמה. במובן זה משמשים יומניה של וולף חדר משלה שבו היא יכולה להיות וירג'יניה האמיתית ולא זו הנאלצת לגרור את עצמה ימים כערבים בנבכי האצולה הבורגנית האנגלית של התקופה. שכן יומנה של וולף מלא בתיאורים של מפגשים עם עשרות קרוביה ומכריה שחלקם מופיעים לפרק זמן כה קצר עד כי לא ברור מי הוא זה ומי זו ההיא וכדי להכירם יש צורך להיות כנראה אנגלופיל מושבע הבקיא ברזי התקופה.

ואכן אם יומניה של וולף הם המקבילה העכשווית לבלוג הפרטי של הסופרת, דימיתי במהלך תקופת הקריאה שאני מדי פעם מקבלת עדכון על עוד פגישה או ערב בביתם של הוולפים או ציוץ טוויטרי בסגנון "וירג'יניה מעדכנת ש..." , "וירג'יניה עכשיו ב...עם זה וזה" ואפילו היה נדמה לי כי הדרך לצאת מסבך המכרים תהיה אולי לפתוח כרטיס דמיוני לווירג'יניה ולכל חבריה בפייסבוק וכך להכיר את כולם ולהבין מי על מה המהומה. וולף עצמה לא חוסכת את עטה מאותם מכרים והיא לעתים מתארת אותם בשנינות כובשת לב כחפצים או כבעלי חיים. נדמה שאין דבר שוולף רוצה יותר מאשר לכתוב ולהשתקע בחיי ההוצאה לאור בבית הדפוס שלה ושל בעלה ושכולם יעזבו אותה בשקט לנפשה לעשות כן. וולף כך עולה מהכתוב היא חיית עבודה שרק מחלותיה התכופות מונעות ממנה להנפיק עוד ועוד ספרים, ביקורות וכתבות. כנראה שגופה של וולף היה זקוק מדי פעם לתבוע מנוחה לעצמו שכן וולף לא הייתה מספקת לו זאת בעצמה מרצונה. די מדהים לעקוב אחר ההספק שלה לאורך הספר ולהבין שוולף באותה תקופה אכן כנראה הייתה בין הנשים המעטות שיכלו להרשות לעצמן חיים שלמים של יצירה ולזכות להוקרה ולכבוד שזכתה היא.

באשר לחייה עם לנארד בעלה, הם לצערי כמעט ואינם מופיעים בספר (לעומת יחסיה עם אחותה שלהם יש יותר מקום). מערכת היחסים העדינה והאוהבת בין השניים שתוארה בצורה כה יפה בסרט ההוליוודי "השעות" קצת הייתה חסרה לי במהלך הקריאה. אולי  בהשפעת הסרט דרשתי לנבור ביחסים בין השניים ולצערי לא באתי אל סיפוקי מהכתוב. נדמה שווירג'יניה מדירה את לנארד בכוונה מכתביה, כאילו יודעת שיום אחד יקראו בהם עיניים לא שלה. ייתכן גם שלעובדה שוולף (כך עולה מהכתוב) הייתה נוהגת לתת ללנארד לקרוא ביומנה יש השפעה על כך.

החלק המרתק ביותר בספר הוא לדעתי דווקא בסופו והוא קשור פחות לווירג'יניה האישה ולמערכת היחסים של זו עם העולם סביבה ויותר לווירג'יניה האזרחית הבריטית ולמה שהרגישו האנגלים עם פרוץ המלחמה בעת ההתקפות של הגרמנים על אנגליה. וולף מספרת שהיא ולנארד קבעו בברית להתאבד יחד במידה והגרמנים יכבשו את אנגליה. וולף אכן נמצאה מתה במהלך המלחמה והיומן נקטע בשל כך בפתאומיות וסופו מעיד על האבידה הגדולה. נדמה שהמלחמה התישה את וולף. האכזריות שהביאה איתה המלחמה, הקטיעה של כל התקוות והאידיאולוגיות שבהם צידדו בני דורה, לכך בוודאי הייתה השפעה על האישה שהאמינה בכוחה של המילה הכתובה לשנות את העולם.

לנו נשארו רק כתביה וזיכרונה. האם ידעה וירג'יניה שהיא עתידה להפוך לסמל? שדבריה ייקראו בשקיקה בידי נשים רבות כל כך לאחר מותה? לעתים קופצת וירג'יניה הכותבת אל העתיד ומשוחחת עם דמותה העתידית הזקנה הקוראת את הרהוריה של וירג'יניה הצעירה. מה תחשוב עלי זו? היא שואלת את עצמה לא אחת. וירג'יניה הזקנה לא זכתה לקרוא את הרהורי עלומיה. אנו הקוראות אותם במקומה בתקופה אחרת, בזמן אחר מקבלות את וירג'יניה כפי שהייתה במילותיה שלה. לא ערוכות, לא מכוונות לציבור הרחב, סגורות במרחב הפרטי משלהן שנפרץ לאחר התאבדותה. כנראה שלעתים לא נותר לאישה אלא לשאוב כוחות מפלישה לחדרה האינטימי של אישה אחרת ואולי כך לזכות בחירותה. אפילו אם זה רק לרגע בעולם בו המאה מתחלפת, אבל נשים עדיין נאלצות לפנות את מקומן באוטובוס ולשבת מאחור.  

מאת נורית הוראק