בלעדיה/ אנטוניו מוניוס מולינה. מספרדית: יערית טאובר. כתר

הנובלה הפנינית של אנטיו מוניוס מולינה, בלעדיה, הוא סיפור מרתק, מדויק ומיסטי כאחד. מריו, דמות הגבר, ה"גיבור" או ה"אנטי גיבור" בג'רגון הספרותי, אינו מתגלה לקורא כאהוד במיוחד על ידי המספר ואילו אהובתו, בת זוגתו הזמנית של מריו, בלנקה, על עולמה השסוע, מסופרת בנימת חיבה וסלחנות.

מריו הוא איש מושלם, חזק, עקשן ומדהים ואילו בלנקה אהובתו היא שברירית, מתמכרת בקלות, זקוקה להגנה וגם נמלטת מאותה הגנה עצמה. למספר, לקורא, לבלנקה ולמריו עצמם ברור שהסיטואציה הזוגיות לא תוכל להחזיק מעמד עד סוף הימים. בדמה של בלנקה זורמים חלומות קצה, צרכים אינסופיים ובלתי אפשריים לסיפוק. בלנקה היא אמנית מתוסכלת. היא מממשת את אומנותה על ידי יניקת השראה מאחרים. היא לא מחוברת לכוח הפנימי שלה. בלנקה מתחילה מסעות ולא יכולה להם ולכן נמלטת להתמכרויות, רק בתוכן היא מוצאת הרפיה לנפשה הסוערת, בתוך הגיהינום של האבדן הפיזי.

אבל מריו, שהיה בודד וחי חיים אפרוריים עד שפגש את בלנקה, הוא הדמות המעניינת, המדהימה בסיפור.

מריו מתאהב טוטאלית בבלנקה. היא כל עולמו. יומו מתחיל ומסתיים בקיומה. הוא מקריב את חייו למען שיקומה. הוא עוקב אחריה, לומד אותה לפרטיה. אמנם הוא מפספס פה ושם כמה פרטים (כמו מה צבע הלק אותו היא מושחת על ציפורני רגליה) אך הוא לומד אותה עד כדי כך שהוא מסוגל ליצור הולוגרמה שלה ומכוון שהוא בעצמו הוא היוצר של ההולוגרמה הזו הוא גם יכול לשנות אותה לפי טעמו והעדפותיו. כעת בלנקה ההולוגרמית מתאימה בדיוק למריו. ולכן כשבלנקה נעלמת שוב לאחד ממעמקי השאול שלה ובלב ליבו מריו יודע שהיא גם לא תחזור משם, הוא בורא את ההולוגרמה שלו, ביד אמן של קוסם, וזה החלק המיסטי של הסיפור, יוצר את כפילתה האידיאלית, המושלמת, כמוהו, ביחד הם יוכלו להמשיך לחיות בהרמוניה שאליה שאף כל חייו, אותה הרמוניה שהיא מטרת קיומו: חיים נעלים, חיים ללא רבב, חיים מושלמים. חיים איתה בלעדיה.

ההולוגרמה, הבריאה של הדמות המוכפלת, הזכירה לי את סרט המופת "להרגיש בבית" של קים קי דוק, שם הגבר המאוהב באשה נשואה מתאמן בעקשנות ובאומץ בטכניקה שפיתח בעת שבתו בכלא, לההיפך לשקוף ולהתגלות כהולוגרמה לעיניה של אהובתו, בביתה, בתוך חיי נישואיה עם בעלה שלא חש בדבר.

על הסרט הזה ועוד על הצגה בנושא דומה כתבתי כאן

הדימוי מצוייר על אריזת תרופה "רסיטל" – צבעי מים, 2008, איריס קובליו

לבלוג של איריס קובליו

את " ספר אלף הימים" של שנון הייל פגשתי במסגרת כמיהתי להרגשה המופלאה שמופיעה לעיתים (לא קרובות מדי) הנפלטת באנחת עונג: "וואו, זה הספר הכי נהדר בעולם".  ישנם הרבה ספרים נהדרים אבל  לא רבים מעוררים את הקסם הזה.

הספר מוגדר כמיועד לנוער (ממש בספק, בעיני) והוא בהשראת  אגדה של האחים גרים,  על נסיכה שאביה כלא אותה במגדל חשוך, ביחד עם משרתת, עד שתתרצה להתחתן עם מי שיעד לה. הנסיכה מאוהבת בנסיך אחר שמעולם לא פגשה אך התכתבה עימו.

הסופרת שנון הייל בוחרת באלמנט הכתיבה כמרכיב בסיסי בסיפור הבנוי על היומן של המשרתת (העמלנית- תרגום יפה…) דאשטי, הבלוג המונגולי שלה, הכתוב ומצויר במכחול על דפי קלף שהגניבה למגדל.

במונגוליה העתיקה היה נהוג ללמד את המשרתים האישיים קרוא וכתוב והם היו כותבים את מכתביהם של בני המלכות.

הכתיבה מצילה את חייה ונוטעת בה רעיונות ואומץ לצאת ממחשכי המגדל אל האור, ביחד עם הנסיכה הגוועת, למציאות המעמידה את שתיהן במבחנים מצמררים, כמעט קשים מנשוא.

העלילה מסתעפת כמו שעלילה מעולה צריכה להיות, כתובה מזווית ראייה של ילידת אדמה המשתמשת בתיאור רגשות וסיטואציות מהניב המונגולי (מרתק).

חוש הריח, כמיטב המסורת המונגולית, הוא מרכיב חשוב בסיפור. הסופרת לוקחת את אלמנט הריח ומפקיעה אותו מהמסורת השגורה לרבדים אישיים אינטימיים מפתיעים.

והנה דוגמא קטנה של שימוש בריח, שעוררה בי חיוך וזיכרון רחוק:

דאשטי המשרתת, מצווה על ידי הנסיכה לתקשר במקומה עם הנסיך האהוב מבעד לחור שבתחתית המגדל הנעול. קולו של הנסיך מעורר בה רגש אסור ורגע לפני עזיבתו של הנסיך היא מסירה את גופייתה הצמודה לעורה ומוסרת לו במהירות. הנסיך ישמור את החולצה.

ויותר לא אגלה.

ובקריאת התפעלות מסכמת: אין, אין על הספר הזה! באמת וואו.

יצא בהוצאת כתר לפני כמה חודשים, ועדיין על המדפים של חנויות הספרים.

הרישומים מעשה ידיה של הסופרת, פשוטים ויומניים ונוגעים ללב ולעין.

מאת איריס קובליו