"זיכרונותיה של נערה מחונכת" / סימון דה בובואר. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

פעם לפני כמה שנים השתתפתי במפגש בתל אביב בין פעילות פמיניסטיות צעירות לפעילות פמיניסטיות ותיקות. הפעילות משנות השבעים שמעו את הטרוניות שלנו הצעירות צחקו ואמרו שבמקום להיות מאוכזבות ולהרגיש כאילו החלום הפמיניסטי נגוז אל מול המציאות הקפיטליסטית, אנו צריכות לראות את המאבק הפמיניסטי כתהליך. עד כמה שהיינו רוצות לראות את עצמנו בסופו, ייתכן שזוהי רק ההתחלה ושלעולם לא נזכה לראות את פירות המאבק כמו שאנו רוצות לראות אותם, אלא רק נכדותינו וילדותיהן יזכו לכך.  במצב בו אנו נמצאות היום, כשכל אישה שנייה משתמשת בביטוי "זה לא שאני פמיניסטית", קל להבין מדוע קשה כל כך לראות בתוך מה שנדמה לנו כנשים במאה העשרים ואחת מובן מאליו, מדוע אנחנו צריכות את זה בכלל ואיך הפמיניזם השפיע וממשיך להשפיע על כל צעד ושעל בחיינו.

אז קצת כדי להבין טוב יותר את המקורות החלטתי לחזור אחורה בזמן וללמוד ממקור ראשון איך נולדת פמיניסטית בעזרת האוטוביוגרפיה של סימון דה בובואר "זיכרונותיה של נערה מחונכת" העוסקת בעשרים השנים הראשונות לחייה.

הספר נפתח בתיאור מפורט ומדוקדק של ילדותה בצרפת כילדה קתולית אדוקה. הפרטים והחיות של האירועים והתקופה גורמים קודם כל לקנאה עזה ביכולתה של האישה המופלאה הזו לזכור רגעים מחייה כאילו היו אתמול, למרות שבעת כתיבתם הייתה היא כבר בת חמישים. מהפרקים הראשונים עולה דמות של ילדה אהובה ואוהבת חיים ונאמנה לעולם המבוגרים. מתחת לפני השטח כבר אפשר היה להרגיש אז כיצד מבצבצות להן סוגיות פמיניסטיות במוחה של סימון הילדה. מריבות ההורים, מעמדות העיר לעומת הכפר, חוסר הרצון להינשא בעתיד. סימון הקטנה כושלת להפגין מצד אחד שום תכונה טיפולית נשית ומעדיפה את ההרהורים והשיטוטים בטבע על פני הטיפול בחיות ומצד שני מבליטה קנאות דתית, רצון כמעט משיחי להיות אחרת ולהשאיר חותם כבר מגיל קטן, חלומות על נזירות וקדושה ושאלות ראשונות המופנות נגד עולם המבוגרים והכנסייה.

בתקופת גיל הנעורים התלמידה המצטיינת, גאוות הוריה והמוסד החינוכי היוקרתי הקתולי בו היא לומדת מתחילה לשאול את העולם שאלות ותוך כדי כך מגלה שהעולם מסביבה לא מעוניין בספקנות אלא רק בקביעת עובדות. סימון מתחילה לפקפק בחייהם של הוריה ומתוודעת לעוד ועוד ספרים. הספרים הופכים להיות מרכז עולמה של סימון והיא מפרטת כל ספר וספר שהשפיע עליה באותה התקופה. בתחילה הספרים נקראים במחתרת ומאוחר יותר בגלוי ובהתרסה כשהם מלווים באובדן האמונה הקתולית ובמשבר שמגיע בעקבותיה. נותר רק לקנא בנשות ואנשי התקופה שהספרים היוו חלק כה משמעותי מחייהם. משהו שלנו זה מכבר נאבד.

החלק האחרון של הספר הוא זה העוסק בתקופת לימודיה של דה בובואר בסורבון. ההצטיינות בלימודים הופכת להיות כמעט משיחית עבור סימון בסביבה המאופיינת בצעירים אינטלקטואלים ממשפחות טובות, שאיבדו את נכסיהן במהלך מלחמת העולם הראשונה, שמצאו עצמם בעלי אידיאלים סוציאליסטים וקומוניסטים המנוגדים למעמד הבורגני ממנו הגיעו.

בשלב זה של הספר נותר רק לחפש דבר אחד: מתי או מתי תיפגש כבר סימון עם החצי השני שלה סארטר ותהפוך לצמד הרומנטי- אינטלקטואלי הכול כך מוכר? הזוג שהתעקש על אי נישואים ועל אי הולדת ילדים ועל מערכת יחסים פתוחה ובסופו של דבר מצאו עצמם קבורים זה לצד זה לנצח נצחים. אך מי שמחפש את סיפור האהבה הלוהט של השניים יצטרך כנראה לחפש אותו בהמשכים הביוגראפיים. סימון מתחילה להתראות עם סארטר וגם זה רק כידידים רק לקראת סוף הספר. בעמוד 320 היא מזכירה את שמו לראשונה אבל הוא מתחיל להיות חלק משמעותי מחייה רק עשרים עמודים אחר כך. למרות זאת הערה קטנה בעמוד 322 מסגירה את הרגשות העצורים "משהו אכן קרה לי, משהו שבעקיפין עתידה להיות לו השפעה מכרעת על חיי: אבל אז עוד לא ידעתי זאת". כך במשפט אחד חותמת לנו דה בובואר את "זיכרונותיה של נערה מחונכת" כולו המשמש כמעין מבואה למה שיבוא אחריו, לאותה הבטחה ומימוש גדול, לאותה אישה גדולה שסימון הילדה, הנערה, הסטודנטית המצטיינת עתידה להפוך אליה. "אישה לא נולדת אישה" קבעה דה בובואר במשפטה המפורסם ביותר. על אותו משקל ניתן לקבוע גם שאישה לא נולדת סימון דה בובואר. כדי לשנות את העולם, כדי להשפיע באמת על שינוי סדריו החברתיים, כנראה צריך אישיות מיוחדת שמסוגלת להתעלות מעבר למציאות שבה גדלה ולהשתמש בה כדי להפוך עולמות. סימון אולי מתייחסת אל עצמה בביקורתיות לא פחותה מזו שבה היא מתייחסת לסביבתה לאורך כל הספר: היא לא יפה מספיק, לא מנומסת, לא מטופחת, לא חכמה מספיק, שטחית, חסרת מחשבה עצמית, תלותית וילדותית אך אחרי הכול מאותה ילדה חולמנית שמתחילה את הספר שרויה בעולם משלה מתחת לשולחן הכתיבה בחדר העבודה של אביה נוצרה בסופו של דבר מהפכנית אמיתית. לסימון אולי לא היו ילדים אך היא הייתה  ונשארה האימא הרוחנית של רבות מאיתנו. ועד היום אנו חבות לה את חיינו ואת הזכות לחיות אותם בחופשיות.

מאת נורית הוראק

קבלו משפט פתיחה: "נולדתי ב-9 בינואר 1908, בשעה ארבע לפנות בוקר, בחדר לבן רהיטים שחלונותיו צופים אל בולוואר רספאי".

ככה, בלי התייפייפות ובלי מילים מיותרות, מתחילה סימון דה בובואר את סיפור חייה. חיים שבשיאם נכנסה לפנתיאון הפילוסופים הגדולים של צרפת, והובילה את המהפכה הפמיניסטית, אבל בתחילתם היתה ילדה טובה של לואיז, האומנת הכמעט-אלוהית.

על דה בובואר שמעתי בפעם הראשונה בחוג למגדר באוניברסיטת תל אביב. קודם הוזכר ז'ן פול סארטר, ואחר כך הוזכרה היא, זוגתו. בדיוק יצאה אז בישראל מהדורת הכרך הראשון של "המין השני", הספר החשוב שכתבה. מיהרתי לקנות, לא מיהרתי לקרוא, אבל כעבור כמה שנים, בביקור בפריז, כן שמתי פעמיי לאחד מבתי הקפה בו נהגה לשבת. אולי ידבק בי משהו מרוחה. כשיצא הכרך השני, אחרי עשור, דווקא כן קראתי. היה מרתק. היה מפתיע. באיזו שפה בהירה היא כותבת, ואיך היא נוגעת בכל הנקודות הנכונות. למה כל כך פחדתי ממנה?

מאז אותו כרך שני, דה בובואר היא קצת אלילה שלי. יש כאלה שמעדיפים את וירג'יניה וולף, אבל אני לגמרי עם הפריזאית. לכן שמחתי לקרוא את הספר "זיכרונותיה של נערה מחונכת", שמלמד כיצד התעצבה אצלה החשיבה הפמיניסטית, איך התייחסו אליה הוריה, מה לימדו אותה הנזירות, כיצד החלה את חייה כנוצרית אדוקה, אך לאט לאט גילתה שיש עוד מלבדו.

הספר, או שמא יש לומר היומן, מחולק לארבעה חלקים. יש בו מידה מסוימת של גאווה, קצת גאוותנות. או כמו שהיא קוראת לזה "תמיד הייתי גאה להיות הבכורה, הראשונה". האופי הזה, של בכורים, ניכר אצלה היטב. ילד סנדביץ' לא יבין זאת, אבל בכל פעם שקרה לסימון משהו היא הרגישה שהיא "מישהי". כמוה, גם אני בילדותי הרגשתי תמיד שאני הכי גדולה, שאין יותר ממה שאני עכשיו. אם אני בכיתה א' אני גדולה מילדי גן חובה, וכשאני בכיתה ב', מסכנים הפעורים של כיתה א'. ילדי כיתה ג' לא עניינו אותי בכלל. הדברים קורים רק לי.

לבכורים יש עוד כמה מאפיינים קלאסיים שדה בובואר ניחנה בהם. כך, למשל, בזמן מלחמת העולם הראשונה היא מתייצבת לצד צרפת, אך לא על חשבונה: "תכף ומייד הפגנתי פטריוטיות למופת, ורמסתי בובת צלולואיד made in Germany, שממילא היתה שייכת לאחותי" (עמ' 30).

שנותיה הראשונות של דה בובואר נעו בין חיי הרוח לחיי השכל, בין דת לחילוניות, בין אבא לאימא. מאימא למדה "למחות את עצמי, לנצור את לשוני, לשים סייג למאוויי". עבור אבא, שמתואר כאדם מצחיק, מעניין ומבריק, "לא הייתי גוף, גם לא נפש, אלא רק שכל... הוא לא הנמיך את עצמו אליי אלא הגביה אותי אליו". תיאור חיי היומיום שלהם, ובעיקר חופשות הקיץ, הזכיר לי את הסרט הצרפתי "יום ראשון בכפר" - חופש אינסופי עטוף באוכל טוב ומשפחה.

אני מודה, לא סיימתי את הספר. לא רציתי שהוא יסתיים לי. רציתי להשאיר אותו בסביבה, לקרוא כל יום רק קצת, ואז להפליג על מחוזות הדמיון. הרי כמעט כל משפט של דה בובואר זורק אותי לנקודה מסוימת בפריז או לנקודה מסוימת בחיים שלי, או לנקודת האיחוד של שניהם. ואני רוצה מזה כמה שיותר. איך אומרים - יצאתי לחפש אהבה, תכף אשוב.

ועד שאשוב, כמה ציטוטים שאהבתי בספר:

"מעולם לא ראיתי את אימי משתאה ממשהו (כמעט לא הבחנתי בין מבטה למבטו של אלוהים)" (עמ' 42)

"האינדיבידואליות של אבא והאתיקה החילונית שלו התנגשו עם המוסר השמרני שהרביצה בי אמי. מצב זה של היעדר שיווי משקל שעורר אצלי עימות מתמיד בין השקפות עולם, מסביר במידה רבה מדוע הייתי לאינטלקטואלית" (עמ' 45)

"בפריז הייתי רעבה לנוכחותם של בני אדם. האמת של עיר הם תושביה" (עמ' 57)

"לא היה לי אח: לא יכולתי להשוות, לגלות אלו חירויות נמנעות ממני בשל מיני" (עמ' 58)

"היה ספר אחד שבו זיהיתי את עצמי ואת גורלי: נשים קטנות של לואיזה לאקוט" (עמ' 91. דה בובואר מזדהה בעיקר עם ג'ו. ואגב, הספר יצא ממש לאחרונה בתרגום מחודש)

"המילים נחפזו אל לשוני, ובלבי זהרו אלף שמשות" (עמ' 97)

"למזלי לא נועדתי להיות עקרת בית" (עמ' 108. הכוונה לכך שאביה אמר לה ולאחותה שכיוון שאין להן נדוניה, הן יהיו חייבות לעבוד).

"רציתי להיות חסרת גבולות, והייתי נטולת צורה כמו האינסוף" (עמ' 117)

בקטנה: בספר יש כמה טעויות נוסח "סגינים כחולים" במקום "סדינים כחולים". קורה, אבל מעצבן.

זיכרונותיה של נערה מחונכת מאת סימון דה בובואר. הוצאת כתר 2011, 384 עמ'. תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

מאת קוראת מחשבות

"זיכרונותיה של נערה מחונכת", מאת סימון דה בובואר, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

אני חושבת שהמפגש הראשון שלי עם סימון דה בובואר, כשהייתי כבת עשרים, היה בספר "מוות רך מאוד", שבו היא מתעדת את תהליך דעיכתה ומותה של אמה, ואת ההתמודדות שלה ושל אחותה עמו. מיד כבשו אותי האמת שבכתיבתה הקולחת, הדיוק והחוכמה.

וכעת, כשערכתי את התרגום היפה של ניר רצ'קובסקי ל"זיכרונותיה של נערה מחונכת", הכרך הראשון בזיכרונותיה של סימון דה בובואר, נקשרתי אליה כמו לחברה קרובה. אמנם אותה נערה מחונכת הייתה לסופרת ופילוסופית חשובה (שספרה "המין השני" היה אבן דרך בהתפתחות המחשבה הפמיניסטית), אבל לא הישגיה המונומנטאליים קשרו אותי אליה, אלא הצרכים: מה שהנפש מבקשת. ובספרה של דה בובואר הרגשתי שוב ושוב שהנפש מבקשת קודם כול אהבה. אלא שנפש זו, שהאותנטיות היא נר לרגליה, אינה יכולה להסתפק באהבה שאין עמה ביטוי עצמי ודיאלוג אותנטי וחתירה לאמת. כאשר אין אהבה כזו, החיים אפורים ועצובים. וכאשר יש – ולאו דווקא אהבה רומנטית, אלא כל יחסים משמעותיים עם זולת, מגע עמוק של נפש בנפש ומגע חוקר של נפש בעולם – האושר מציף. ובנקודה הזו, כשקראתי על דה בובואר, על חשיבות האנשים היקרים לה והשיחות איתם בחייה, הרגשתי שאני קוראת על עצמי.

וכך כתב עירן דורפמן באחרית הדבר ל"זיכרונות":

דה בובואר מספרת על הזיכרון הראשון שלה, עמוק בימי ילדותה: היא מתחבאת מתחת לשולחן הכתיבה של אביה, מוקפת חשכה חמה ומתוקה, אפופה בצבעו האדום של השטיח. ממקום מבטחים זה היא לומדת את העולם. אכן, זיכרון ילדות סמלי, הממצה את השילוב הייחודי לדה-בובואר: חקר מתמיד של העולם, אך גם רצון להתעטף בו, להיאהב על ידו ולאהוב אותו, וכל זה תחת מחסה הכתיבה.

ההדגשה שלי, והמשפט הזה צובט לי את הלב חזק. לא תמיד אפשר לחקור וגם להתעטף. לפעמים הקונפליקט קורע. זה ניכר בזיכרונותיה של סימון, למשל כשהסירוב שלה לקבל עליה את הנורמות הבורגניות מרחיק אותה מהוריה ומבודד אותה.

הכמיהה לקרבת נפש עמוקה, ובמיוחד בתוך העולם הבורגני שאינו מעודד קרבה כזאת ואינו מעניק כלים ליצירתה, מהדהדת באופן מרגש במיוחד בסיפור ידידותה רבת השנים והתהפוכות של סימון עם זאזא, היא אליזבת. הקטע הבא הוא אחד המרגשים ביותר בספר, ובכלל אחד הקטעים המרגשים שקראתי על ייסורי אהבה:

גם כשזאזא שפעה ידידות, גם כשנראתה נהנית בחברתי, פחדתי שמא אני מעיקה עליה. היא הראתה לי רק את קצה הקרחון של ה"אישיות" הסודית ששכנה בתוכה: ציירתי לי את הרהוריה הפנימיים בצבעים של קדוּשה כמעט. יום אחד הלכתי לרחוב וארֶן לקחת ספר שהבטיחה להשאיל לי; היא לא היתה בבית; הכניסו אותי לחדרה ואמרו לי שאני יכולה לחכות שם, היא תכף תגיע. הסתכלתי על הקיר המחופה טפט כחול, על "אנה הקדושה" של דה וינצ'י, על הצלוב; זאזא השאירה על שולחנה, פתוח, את אחד הספרים החביבים עליה: ה"מסות" של מונטן. קראתי את העמוד הפתוח ואת זה שהפכה: מה היא קראה שם? סימני הדפוס נראו לי בלתי ניתנים לפענוח, כמו בימים שעוד לא הכרתי צורת אות. ניסיתי לראות את החדר הזה בעיניה של זאזא, להשתחל אל המונולוג שהתנהל בינה לבינה, אך לשווא. יכולתי לגעת בכל החפצים האלה, שנוכחותה טבועה בהם, אך הם לא הסגירו לי אותה; בבַשרם לי עליה העלימו אותה מעיני; חשתי אפילו שהם אוסרים עלי לנסות ולהתקרב אליה אי פעם. קיומה של זאזא נראה לי כל כך חתום סביב עצמו, שלעולם לא אזכה לדריסת רגל בו. לקחתי את הספר שלי וברחתי. למחרת, כשפגשתי אותה, התפלאה: מדוע נחפזתי כל כך להסתלק? לא ידעתי להסביר לה. גם בפני עצמי לא הודיתי באילו ייסורים עלה לי האושר שהעניקה לי.

משהתבגרו סימון וזאזא, הן דיברו והתכתבו וחשפו את צפונות לבן: ואני הייתי מאושרת יחד עם סימון מקרבה משכרת זו של נפש לנפש, עם זאזא, עם חברים אחרים. התייסרתי מהאהבה האמביוולנטית וההפכפכה בינה לבין בן דודה ז'אק, שהלבטים של שניהם בין החיים הבורגניים המקובלים לבין המרידה בהם התבטאו באמביוולנטיות לגבי הקשר ביניהם והאפשרות שיינשאו, וכמובן לא ידעתי את נפשי מהתרגשות כשהופיע הסטודנט סארטר, ישוב על אדן החלון, בתור החבר הטוב של ארבו, שידידותו הייתה חשובה כל כך לסימון. והרבה פעמים זה כך, מישהו שלימים יהיה חשוב נכנס לחיינו בחסותו של מישהו אחר, ולאט-לאט עובר מן השוליים למרכז.

דה בובואר כתבה את חייה בארבעה כרכים. כשהשלמתי את העבודה על התרגום העברי לכרך הראשון, מיהרתי וקניתי את חלק ב', "כוחו של הגיל", בצרפתית, ובאושר התחלתי לקרוא אותו. כמו סימון דה בובואר, אני מתקשה להיפרד.

(ולא דיברנו עוד על פריז).

מאת לי עברון-ועקנין