לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מקום מפגש לאנשים שאוהבים לקרוא ספרים, לכתוב ולדבר על ספרים.

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2012    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מי מפחד מסימון דה בובואר? קוראת מחשבות על "זיכרונותיה של נערה מחונכת"






קבלו משפט פתיחה: "נולדתי ב-9 בינואר 1908, בשעה ארבע לפנות בוקר, בחדר לבן רהיטים שחלונותיו צופים אל בולוואר רספאי".

ככה, בלי התייפייפות ובלי מילים מיותרות, מתחילה סימון דה בובואר את סיפור חייה. חיים שבשיאם נכנסה לפנתיאון הפילוסופים הגדולים של צרפת, והובילה את המהפכה הפמיניסטית, אבל בתחילתם היתה ילדה טובה של לואיז, האומנת הכמעט-אלוהית.

על דה בובואר שמעתי בפעם הראשונה בחוג למגדר באוניברסיטת תל אביב. קודם הוזכר ז'ן פול סארטר, ואחר כך הוזכרה היא, זוגתו. בדיוק יצאה אז בישראל מהדורת הכרך הראשון של "המין השני", הספר החשוב שכתבה. מיהרתי לקנות, לא מיהרתי לקרוא, אבל כעבור כמה שנים, בביקור בפריז, כן שמתי פעמיי לאחד מבתי הקפה בו נהגה לשבת. אולי ידבק בי משהו מרוחה. כשיצא הכרך השני, אחרי עשור, דווקא כן קראתי. היה מרתק. היה מפתיע. באיזו שפה בהירה היא כותבת, ואיך היא נוגעת בכל הנקודות הנכונות. למה כל כך פחדתי ממנה?

מאז אותו כרך שני, דה בובואר היא קצת אלילה שלי. יש כאלה שמעדיפים את וירג'יניה וולף, אבל אני לגמרי עם הפריזאית. לכן שמחתי לקרוא את הספר "זיכרונותיה של נערה מחונכת", שמלמד כיצד התעצבה אצלה החשיבה הפמיניסטית, איך התייחסו אליה הוריה, מה לימדו אותה הנזירות, כיצד החלה את חייה כנוצרית אדוקה, אך לאט לאט גילתה שיש עוד מלבדו.

הספר, או שמא יש לומר היומן, מחולק לארבעה חלקים. יש בו מידה מסוימת של גאווה, קצת גאוותנות. או כמו שהיא קוראת לזה "תמיד הייתי גאה להיות הבכורה, הראשונה". האופי הזה, של בכורים, ניכר אצלה היטב. ילד סנדביץ' לא יבין זאת, אבל בכל פעם שקרה לסימון משהו היא הרגישה שהיא "מישהי". כמוה, גם אני בילדותי הרגשתי תמיד שאני הכי גדולה, שאין יותר ממה שאני עכשיו. אם אני בכיתה א' אני גדולה מילדי גן חובה, וכשאני בכיתה ב', מסכנים הפעורים של כיתה א'. ילדי כיתה ג' לא עניינו אותי בכלל. הדברים קורים רק לי.

לבכורים יש עוד כמה מאפיינים קלאסיים שדה בובואר ניחנה בהם. כך, למשל, בזמן מלחמת העולם הראשונה היא מתייצבת לצד צרפת, אך לא על חשבונה: "תכף ומייד הפגנתי פטריוטיות למופת, ורמסתי בובת צלולואיד made in Germany, שממילא היתה שייכת לאחותי" (עמ' 30).

שנותיה הראשונות של דה בובואר נעו בין חיי הרוח לחיי השכל, בין דת לחילוניות, בין אבא לאימא. מאימא למדה "למחות את עצמי, לנצור את לשוני, לשים סייג למאוויי". עבור אבא, שמתואר כאדם מצחיק, מעניין ומבריק, "לא הייתי גוף, גם לא נפש, אלא רק שכל... הוא לא הנמיך את עצמו אליי אלא הגביה אותי אליו". תיאור חיי היומיום שלהם, ובעיקר חופשות הקיץ, הזכיר לי את הסרט הצרפתי "יום ראשון בכפר" - חופש אינסופי עטוף באוכל טוב ומשפחה.

אני מודה, לא סיימתי את הספר. לא רציתי שהוא יסתיים לי. רציתי להשאיר אותו בסביבה, לקרוא כל יום רק קצת, ואז להפליג על מחוזות הדמיון. הרי כמעט כל משפט של דה בובואר זורק אותי לנקודה מסוימת בפריז או לנקודה מסוימת בחיים שלי, או לנקודת האיחוד של שניהם. ואני רוצה מזה כמה שיותר. איך אומרים - יצאתי לחפש אהבה, תכף אשוב.

 

ועד שאשוב, כמה ציטוטים שאהבתי בספר:

"מעולם לא ראיתי את אימי משתאה ממשהו (כמעט לא הבחנתי בין מבטה למבטו של אלוהים)" (עמ' 42)

"האינדיבידואליות של אבא והאתיקה החילונית שלו התנגשו עם המוסר השמרני שהרביצה בי אמי. מצב זה של היעדר שיווי משקל שעורר אצלי עימות מתמיד בין השקפות עולם, מסביר במידה רבה מדוע הייתי לאינטלקטואלית" (עמ' 45)

"בפריז הייתי רעבה לנוכחותם של בני אדם. האמת של עיר הם תושביה" (עמ' 57)

"לא היה לי אח: לא יכולתי להשוות, לגלות אלו חירויות נמנעות ממני בשל מיני" (עמ' 58)

"היה ספר אחד שבו זיהיתי את עצמי ואת גורלי: נשים קטנות של לואיזה לאקוט" (עמ' 91. דה בובואר מזדהה בעיקר עם ג'ו. ואגב, הספר יצא ממש לאחרונה בתרגום מחודש)

"המילים נחפזו אל לשוני, ובלבי זהרו אלף שמשות" (עמ' 97)

"למזלי לא נועדתי להיות עקרת בית" (עמ' 108. הכוונה לכך שאביה אמר לה ולאחותה שכיוון שאין להן נדוניה, הן יהיו חייבות לעבוד).

"רציתי להיות חסרת גבולות, והייתי נטולת צורה כמו האינסוף" (עמ' 117)

 

 

בקטנה: בספר יש כמה טעויות נוסח "סגינים כחולים" במקום "סדינים כחולים". קורה, אבל מעצבן.

 

זיכרונותיה של נערה מחונכת מאת סימון דה בובואר. הוצאת כתר 2011, 384 עמ'. תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

 

 

מאת קוראת מחשבות

 

 

 

 

נכתב על ידי , 28/2/2011 16:24   בקטגוריות קוראת מחשבות, זיכרונותיה של נערה מחונכת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



36,163
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , יצירתיות , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למועדון קריאה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מועדון קריאה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)