חירות של רגע: פרקי יומן / וירג'יניה וולף. מאנגלית: אלינוער ברגר

אחרי שקראתי את "זיכרונותיה של נערה מחונכת", האוטוביוגרפיה של סימון דה בובואר, נשאר בי צורך עז להשתקע בקורות חייה של עוד אחת מאותן אימהות פמיניסטיות שליוו את כולנו בצעדים הראשונים והמשמעותיים של שחרור האישה כל הדרך עד למאה העשרים ואחת. לכן כשגיליתי את אסופת יומניה של הסופרת וההוגה הפמיניסטית וירג'יניה וולף "חירות של רגע" עברה בי מין התרגשות השמורה רק למי שמאמין באידיאלים. שמה של וולף הולך לפניה בעיקר בשל העובדה שהייתה זו היא שתבעה את המונח "חדר משלך" לפיו כל אישה צריכה כסף בכיס וחדר משלה. כנראה שבעולם של וירג'יניה וולף הפתרון להדרת נשים הוא מקום שבו האישה מדירה את העולם כדי למצוא בו את עצמה. במובן זה משמשים יומניה של וולף חדר משלה שבו היא יכולה להיות וירג'יניה האמיתית ולא זו הנאלצת לגרור את עצמה ימים כערבים בנבכי האצולה הבורגנית האנגלית של התקופה. שכן יומנה של וולף מלא בתיאורים של מפגשים עם עשרות קרוביה ומכריה שחלקם מופיעים לפרק זמן כה קצר עד כי לא ברור מי הוא זה ומי זו ההיא וכדי להכירם יש צורך להיות כנראה אנגלופיל מושבע הבקיא ברזי התקופה.

ואכן אם יומניה של וולף הם המקבילה העכשווית לבלוג הפרטי של הסופרת, דימיתי במהלך תקופת הקריאה שאני מדי פעם מקבלת עדכון על עוד פגישה או ערב בביתם של הוולפים או ציוץ טוויטרי בסגנון "וירג'יניה מעדכנת ש..." , "וירג'יניה עכשיו ב...עם זה וזה" ואפילו היה נדמה לי כי הדרך לצאת מסבך המכרים תהיה אולי לפתוח כרטיס דמיוני לווירג'יניה ולכל חבריה בפייסבוק וכך להכיר את כולם ולהבין מי על מה המהומה. וולף עצמה לא חוסכת את עטה מאותם מכרים והיא לעתים מתארת אותם בשנינות כובשת לב כחפצים או כבעלי חיים. נדמה שאין דבר שוולף רוצה יותר מאשר לכתוב ולהשתקע בחיי ההוצאה לאור בבית הדפוס שלה ושל בעלה ושכולם יעזבו אותה בשקט לנפשה לעשות כן. וולף כך עולה מהכתוב היא חיית עבודה שרק מחלותיה התכופות מונעות ממנה להנפיק עוד ועוד ספרים, ביקורות וכתבות. כנראה שגופה של וולף היה זקוק מדי פעם לתבוע מנוחה לעצמו שכן וולף לא הייתה מספקת לו זאת בעצמה מרצונה. די מדהים לעקוב אחר ההספק שלה לאורך הספר ולהבין שוולף באותה תקופה אכן כנראה הייתה בין הנשים המעטות שיכלו להרשות לעצמן חיים שלמים של יצירה ולזכות להוקרה ולכבוד שזכתה היא.

באשר לחייה עם לנארד בעלה, הם לצערי כמעט ואינם מופיעים בספר (לעומת יחסיה עם אחותה שלהם יש יותר מקום). מערכת היחסים העדינה והאוהבת בין השניים שתוארה בצורה כה יפה בסרט ההוליוודי "השעות" קצת הייתה חסרה לי במהלך הקריאה. אולי  בהשפעת הסרט דרשתי לנבור ביחסים בין השניים ולצערי לא באתי אל סיפוקי מהכתוב. נדמה שווירג'יניה מדירה את לנארד בכוונה מכתביה, כאילו יודעת שיום אחד יקראו בהם עיניים לא שלה. ייתכן גם שלעובדה שוולף (כך עולה מהכתוב) הייתה נוהגת לתת ללנארד לקרוא ביומנה יש השפעה על כך.

החלק המרתק ביותר בספר הוא לדעתי דווקא בסופו והוא קשור פחות לווירג'יניה האישה ולמערכת היחסים של זו עם העולם סביבה ויותר לווירג'יניה האזרחית הבריטית ולמה שהרגישו האנגלים עם פרוץ המלחמה בעת ההתקפות של הגרמנים על אנגליה. וולף מספרת שהיא ולנארד קבעו בברית להתאבד יחד במידה והגרמנים יכבשו את אנגליה. וולף אכן נמצאה מתה במהלך המלחמה והיומן נקטע בשל כך בפתאומיות וסופו מעיד על האבידה הגדולה. נדמה שהמלחמה התישה את וולף. האכזריות שהביאה איתה המלחמה, הקטיעה של כל התקוות והאידיאולוגיות שבהם צידדו בני דורה, לכך בוודאי הייתה השפעה על האישה שהאמינה בכוחה של המילה הכתובה לשנות את העולם.

לנו נשארו רק כתביה וזיכרונה. האם ידעה וירג'יניה שהיא עתידה להפוך לסמל? שדבריה ייקראו בשקיקה בידי נשים רבות כל כך לאחר מותה? לעתים קופצת וירג'יניה הכותבת אל העתיד ומשוחחת עם דמותה העתידית הזקנה הקוראת את הרהוריה של וירג'יניה הצעירה. מה תחשוב עלי זו? היא שואלת את עצמה לא אחת. וירג'יניה הזקנה לא זכתה לקרוא את הרהורי עלומיה. אנו הקוראות אותם במקומה בתקופה אחרת, בזמן אחר מקבלות את וירג'יניה כפי שהייתה במילותיה שלה. לא ערוכות, לא מכוונות לציבור הרחב, סגורות במרחב הפרטי משלהן שנפרץ לאחר התאבדותה. כנראה שלעתים לא נותר לאישה אלא לשאוב כוחות מפלישה לחדרה האינטימי של אישה אחרת ואולי כך לזכות בחירותה. אפילו אם זה רק לרגע בעולם בו המאה מתחלפת, אבל נשים עדיין נאלצות לפנות את מקומן באוטובוס ולשבת מאחור.  

מאת נורית הוראק

חירות של רגע / וירג'יניה וולף. מאנגלית: אלינוער ברגר. כתר

לאחותי הגדולה יש חוש הומור ענק, והיא מתארת אנשים ומצבים באופן שמקנה את התחושה שלאותם אנשים ומצבים יש פוטנציאל קומי אדיר. במקרים בהם פגשתי את אותם אנשים מאוחר יותר, נכונה לי אכזבה. לקחו לי כמה שנים להבין שאותם אנשים אינם מצחיקים כשלעצמם. אחותי חווה את העולם דרך התפיסה הקומית שלה, וכך צובעת בהומור את היומיום הרגיל. קריאת קטעי היומן של וולף היו בעלי פוטנציאל רבולוציוני דומה.

עבורי, הכתיבה הספרותית של וירג'יניה וולף היא תמיד חידה. בעוד המסות החברתיות שלה (חדר משלך, שלוש גינאות) הן בהירות וקריאות, היצירות הספרותיות שלה דורשות ממני מאמץ. בקריאה ראשונה אני לא מבינה כלום. בקריאה שנייה מאומצת אני מבינה יותר, אבל אף פעם לא מרגישה שפיצחתי את הספר והבנתי מה באמת רצו לומר כאן.

זה בודאי קשור לעובדה שוולף לא תמיד רצתה "לומר משהו" במובן אליו אני מתכוונת. עצם חברותה בחוג בלומסברי אמורה להבהיר זאת, שכן חברי החוג הזה התרכזו ביופי כנושא עצמאי. קריאת קטעי היומן שלה מבהירה הרבה יותר את הספרות שלה. ביומן מתוארת שיחה בה וולף נשאלת האם הספרות שלה מתעניינת בטקסטורה או בסטרוקטורה. וולף מעירה שהיא פירשה סטרוקטורה כעלילה, ולכן השיבה מייד שעניינה בטקסטורה. כלומר, יצירתה אינה מתמקדת בסיפור במובנו הרגיל - מי הלך לאן, דיבר עם מי ועשה מה, אלא בסיפור הרגשי, הכולל התאמה בין מצב רוח לצבע השמיים ובין הצלילים לריחות.

ב"גברת דאלווי", אחד הביטויים החזקים לזרם התודעה בכתיבתה של וולף, מתוארת סצנת רחוב בלונדון: מכונית שרד עוברת, ונשמע פיצוץ ברחוב. שני אירועים אלה טעונים בפוטנציאל אולם אינם מבוררים בהמשך, כעין אקדחים במערכה הראשונה שנעלמים במערכה החמישית. ביומן מופיעים שני אירועים אלה ומתוארים ביתר פירוט, וכאילו מסבירים בכך מה שלא ברור בגברת דאלווי, ובה בעת מבהירים שמה שלא ברור הוא לא מה שחשוב. משמעותם של דברים אינה חשובה, אלא האווירה, ההיצף הרגשי וריבוי האירועים בעלי הפוטנציאל שאינם מתממשים לפני הצופה.

קריאת היומן מבהירה עוד את כתיבתה של וולף בכך שהיא מאפשרת מגע יותר בלתי אמצעי עם עולמה. בשונה מרוב היומנים שקראתי, אשר מתארים גם אירועים משפחתיים ואישיים (כולל אצל אנשים בני תקופתה של וולף), אצל וולף היומן מתרכז במידה יוצאת מהרגיל בחוויות מקצועיות. אירועים בינאישיים רגילים הם אגביים לחלוטין בעולמה של וולף. בנוסף, וולף אינה מרגישה צורך לספר סיפור שלם בשום נושא שהוא. כך למשל: וולף עשויה לתאר ריב שהיה לה עם לנארד בעלה, אולם הדבר לא יופיע כשלעצמו אלא תוך דיון במחלוקת מקצועית שהייתה ביניהם. בנוסף, פתרון המחלוקת כלל לא יתואר אלא לכל היותר ישתמע מההמשך. דוגמא נוספת נוגעת ללידת בתה של אחותה ונסה – היא מודיעה שלידה כזו צפויה רק אגב ציון העובדה שהיא תטפל בילדיה האחרים של ונסה, אולם היא שוב אינה חוזרת לנושא ואינה מציינת אפילו את ביקורם של הילדים. במקום אחר ביומן היא מתארת את העובדה שלפני שנה שמעה בחדר מסוים אודות הריונה של ונסה, אולם אירוע זה אינו נזכר באותה תקופה לפני שנה, ואף כעבור שנה העניין לא נדון כשלעצמו, אלא סביב הצלילים שהיא שומעת עכשיו בחדר והעובדה שאין פחמים להסיק אותו. דוגמאות אלה הן משמעותיות בעיקר נוכח הקרבה הרבה ששררה בין וולף לבין בעלה וונסה.

לכן, מעבר לערך הספרותי, הביוגרפי וההיסטורי בקטעי היומן של וולף, קריאתם גם מסייעת בעייני להבין קצת יותר למה היא מתכוונת בכתביה. חשוב מכך – היא מסייעת להבין שהכוונה אינה חשובה, ולתרגל קריאה שאינה נראטיבית אלא אסתטית.

מאת שרון