המלשינים / חואן גבריאל ואסקס. מספרדית: פרידה פרס-דניאלי. 

אב מזמין את בנו לביקור, מה שמפתיע ומוזר בעיני הבן... הבן מעריך שצפויה להם שיחה על ספרים, לא סתם ספרים אלא על ספרו היחידי של הבן שפרסם "חיים בגלות" – חייה של שרה גוטרמן, בת למשפחה יהודית וידידת המשפחה מאז ומעולם, מיום שהגיעה לקולומביה מגרמניה בשנות ה-30.

האב, גבריאל סנטורו (כך נקרא גם הבן), הוא מרצה לתורת הנאום, איש ידוע ומוכר מאוד בקולומביה. הוא מפרסם ביקורת קשה על הספר שבעקבותיו נוצר נתק בין האב לבנו. את הנתק תאחה מחלתו של אביו, או כמו שהבן יכתוב: הכול בגלל צנתור מלשן (עמ' 16). מחלתו של אביו והחלמתו האיטית הביאו לקרבה בין האב לבן, קרבה שהובילה לדו שיח שונה, התנצלות, "הזדמנות שנייה", לתקן שגיאות, לתקן טעויות, לבקש סליחות, חיים שניים כדי לתקן את החיים הראשוניים. או כמו שהבן יכתוב: רחמנות מזויפת ועלובה של מלשינים (עמ' 54). ההתפייסות קורית באמצעות הספר הנוכחי: המלשינים.

הספר מתרחש בקולומביה של מלחמת העולם השנייה והשנים שלאחריה, בעיקר במצבם של הפליטים הגרמנים שברחו ממולדתם, חלקם נשארו נאמנים לה. בשל נאמנותם למולדת הם היו נתונים להלשנות שבאמצעות "רשימות שחורות" נתפסו והוכנסו למחנות.

ואסקס מרבה לכתוב בספר על ומתוך "על הכתר" של דמוסתנס, יש גם כמה ציטוטים בתחילת הספר שהופכים להיות המוטו שלו. דמוסתנס היה נואם גדול, שדווקא בגלל מומו, גמגום, למד להיות הנואם הגדול ביותר ואף דמגוג, כך רכש לעצמו מקום בפוליטיקה האתונאית. ייחודו של דמוסתנס היה בטכניקה הרטורית שלו, תחושה של ספונטניות והבאת דוגמאות מחיי היומיום וההיסטוריה כדי להמחיש את רצונו בטובת הכלל והמדינה.

וזה בדיוק מה שכותב גבריאל הבן על אביו, גבריאל. נואם גדול, שנתן תחושה שדבריו נשלפים מהמותן, אם כי הכול מובנה באופן שיטתי, אין מקום לספונטניות, ובנוגע לאהבת האדם והמדינה...?

הספר מתפתח באופן פתלתל בין הווה לעבר, עם שאלות נוקבות מאוד של הבן. מה גרם לאביו לבקר בחריפות את ספרו ומה גרם לו להתחרט? שאלות שעולות אט-אט, לא מפסיקות להישאל עד סופו של הספר שמסתיים גם הוא בסימן שאלה גדול, והכל בד בבד עם התפתחויות פוליטיות בקולומביה, אותה קולומביה שכל מה שאנו יודעים עליה זה קרטל הסמים ומהפכות דיקטטוריות.

הלשנה היא מסירה, גילוי דבר עברה של מישהו מתוך כוונת זדון, דיווח מראש על פשע. הלשנה מתבצעת באמצעות המילה. ובספר הזה מתקיים הניב הידוע: חיים ומוות ביד הלשון.

מי היו המלשינים בספר זה?

זהו ספר על נאמנות, בגידה, חברות, אהבת הזולת, סליחה והתפייסות... ספר על קולומביה, שבאופן מפתיע פעלה באופן אכזרי מול המהגרים הגרמנים. לעג לקולומביאנים ישרי הדרך, המזעזעים, המזדהים, שבעיניהם בגידה אחת היא כל הבגידות (עמ' 219).

ספר מעניין, מפתיע אם כי לפעמים יש תחושה של עומס במילה הכתובה, ולכן קצת מעייף.

מאת מירב

המלשינים/ חואן גבריאל ואסקס. מספרדית: פרידה פרס-דניאלי. הוצאת כתר

את הספר המלשינים קראתי ברגשות מעורבים. אקדים ואומר שהכתיבה פנטסטית והספר מרתק. הספר עוסק בנושא ההלשנה , בגידה והפרת אמון בין חברים ובכלל. הוא בוחן את הנושא מכמה זוויות, כמו גם את נושא רגשות האשם וניסיונות הכפרה שמקננים באדם כל חייו, ואת ההשפעות המתמשכות על הקורבן, האשם, ובני משפחותיהם.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, נערך בקולומביה, כמו גם במדינות אחרות, מרדף אחר אזרחים אשר משתייכים במקור למדינות הציר- יפנים, איטלקים, ובעיקר גרמנים, תוך שימוש בתירוץ כי אנשים אלה עלולים להיות מרגלים,צינור להעברת כספים, או סתם, פוגעים במורל הלאומי.

בקולומביה מצאו עצמם אנשים אלה ברשימה שחורה, ומשמעותה הייתה פגיעה כלכלית חמורה, החרמת עסקים, פיטורים, הרחקה מלימודים, ואף החרמת חשבונות בנק.

אנשים, שהיו אזרחי מדינה נאמנים במשך שנים רבות, מצאו עצמם לפתע, בגלל ארץ מוצאם, מוגדרים כאויביי העם.

בשלב מאוחר יותר רוכזו האנשים במחנה מעצר, נותקו ממשפחותיהם, ונשברו נפשית. ידוע כי משפחות רבות נהרסו ואנשים היגרו או התאבדו.

אחד הכלים לאיתור "בוגדים" אלה היה הלשנה.

אדם שנשמע אומר מילה טובה על גרמניה או אפילו מתעניין בקורה שם, מעלה זיכרונות על ארץ מולדתו, מדבר גרמנית,נפגש עם גרמנים חשודים, הפך חשוד בעצמו.

בצורה מרתקת, תוך מעקב אחר מלשינים וקורבנותיהם, חושף הספר פן נוסף ואולי ידוע פחות של המלחמה.

ותשאלו, היכן הרגשות המעורבים שהתעוררו בי? הרי מדובר כאן על עוול  מוסרי גלוי?

אשיב בכך שאצטט מן הספר קטע המתאר את תנאי השבי במחנה הריכוז של אותם גרמנים, במלון סבנטה, כפי שמספרת אחת מהדמויות המרכזיות:

"המלון היה מלון פאר..שם היו גנים עצומים ואנשים שמשתזפים בבגדי ים...אף אחד לא היה מעלה על דעתו שהגברים האלה הם שבויי מלחמה. זה מה שהיו,לא? שבויי מלחמה שרועים בשמש. שבויי מלחמה שאוכלים עוף צלוי על גבי שמיכה, פיקניק מעורר קנאה. שבויי מלחמה שפוסעים עם ילדיהם ונשותיהם על שבילי אבנים ציוריים ביותר. שבויי מלחמה שמתעמלים באולם התעמלות.." בהמשך מתוארים שבויים אשר שכרו דירות לנשותיהם בעיירה, והיו הולכים לישון איתן בביתן, בליווי משמר.

בעוד שבתחילת התיאורים של גורל גרמנים אלה אשר הוחרמו על לא עוול בכפם, הרגשתי מתקוממת ועורכת השוואות בין יחס זה לבין היחס שזכו לו היהודים בגרמניה בתחילת תהליכי הזוועות שעברו, זועקת את העוול המוסרי משני צידי המתרס, הרי שכשהגעתי לקטעים אלה של הספר לבשה תחושת ההתקוממות שלי פנים אחרות.

איך מעיזים להציג אותם כקורבנות? איך אפשר להשוות את עוגמות הנפש שעברו בבית המלון לשואה באירופה. ולמרות שידעתי שאין כאן נסיון לעשות השוואה אלא להציג עוד פן, ולמרות שהבנתי שגם כאן וגם כאן נעשו עוולות שרירותיות נוראיות בשם הלאומיות, מצאתי עצמי נאבקת באי נוחות.

האישור הפנימי שניתן לי לתחושות אלה היה כשהבנתי שלמרות שאני נוהגת דרך קבע להעביר להורי כל ספר טוב שאני קוראת, את הספר הזה לא אתן לאבי, ניצול השואה לקרוא.

לסיכום, הספר מצויין, כתוב נפלא, ובהחלט מעורר המון מחשבות מכיוונים שונים.

מאת אירית ישראלי