גילוי נאות, את הספר הזה קניתי בכספי.
גילוי נאות עוד יותר, לא הצטערתי.
את ילד 44 קראתי בזמנו בנשימה עצורה. השילוב של מותחן עם הצצה להסטוריה של רוסיה הסטאליניסטית היה מדהים.
המתח היה משובח, הכתיבה נהדרת ובעיקר, המעטפת הסיפורית יכלה לעמוד בקלות בזכות עצמה גם בלי המותחן.
כשראיתי שיצא ספר "המשך" לילד 44 רצתי לקנות אותו. ואיך לא?!
אני נאמנה לסופרים החביבים עלי.
מתוך כך, אני מצפה שגם הם יהיו נאמנים לקוראיהם, למשל לי.
הנאמנות שלהם אלי נמדדת בעיקר בזה שלא יחזרו בווריאציה נוספת על מה שכבר כתבו (גרישם לדוגמא, איבד אותי מזמן) ושלא יזלזלו בי, הקוראה הנאמנה מתוך מחשבה שאקנה כל דבר שהם כותבים, אפילו אם הוא רשימת מכולת, רק בגלל שפעם...
אין פירוש הדבר שעל הסופר החביב עלי להתרחק לגמרי ממה שהוא יודע לעשות, אבל עליו תמיד לזכור שמסטיק, אפשר ללעוס רק פעם אחת. אחרי כן, הוא מאבד את הטעם.
ועכשיו לענין שלשמו התכנסתי כאן, הנאום הסודי:
כן, לטום רוב סמית יש מתכון מנצח והוא שיכלל אותו לכדי שלמות.
סמית לקח את מה שהכי מצא חן בעיני בספר הקודם - הסיפור שמסביב למתח, ונתן לו מקום יותר גדול בספר הזה.
לא עזבתי את הספר במחשבותי, אפילו שנאלצתי פעמיים להפסיק לקרוא בגלל אילוצים (עבודה וכאלה).
אז על מה בעצם הספר?
חגיגת הטיהורים של סטאלין עוברת דה-לגיטימציה בנאום של חרוש'צוב והבסיס המוסרי של המשטר והנאמנים לו מתערער.
יחד עם גיבור הספר החוקר רצח של מדפיס עלוב נפש, אנחנו ממשיכים במסע אל תוך עצמו ואל עבר מה שמוסרי ונכון וצודק.
אלו המצטיירים כ"גיבורים" בתחילת הסיפור הופכים ל"נבלים" וחוזרים לגבורה.
עד סוף הספר האיפיון של הדמויות בו משתנה פעמים כה רבות כך שבסופו אני מגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שהם פשוט אנושיים ואם כך, אם הם אנושיים, הרי שכולנו רעים וטובים, בוגדניים ונאמנים עד מוות. בכולנו ישנו הפוטנציאל להיות גם זה וגם זה.
סמית מצליח לגרום לי להזדהות עם רוב הדמויות בספר גם כשהם עוברים מהפכים והקושי שלי להחליט מי הטוב ומי הרע הולך ומתגבר ומציב בפני סוגיות לא פשוטות.
מצאתי שאני ממשיכה לחשוב על הספר עוד אחרי שעברתי לספר אחר - נדיר, נדיר! -  בעיקר לאור העובדה שאני מחסלת ספר ביום (יומיים במקרה של קרייסס).
 
מדד פאבליק, וסליחה על הבוטות, הספר תפס אותי בביצים שאין לי. גם את הספר הבא שלו אקנה. במחיר מלא.
 
חשוב על מספר/ ג'ון ורדון

גילוי נאות, קיבלתי את הספר לצורך כתיבת הסקירה.
גיבור הספר, שוטר בגימלאות מקבל מייל ממישהו שהוא הכיר בעבר, המבקש להפגש בכדי לקבל עצה מקצועית כי קיבל מכתב שבו מישהו מעברו (הפעם מעברו של מבקש העצה) הצליח לנחש על איזה מספר הוא חושב.
אקצר ואספר שמבקש העזרה נרצח בנסיבות שאינן לגמרי נורמליות אחרי שקיבל עוד מכתב המנחש עוד מספר.
הנסיבות שבהן נרצח הן לכאורה בלתי הגיוניות אפשריות, עקבות הרוצח בשלג נעצרות באמצע מרחב פתוח ועוד כהנה וכהנה סתירות לוגיות.
בעיקרון, ספר מתח אמור להציב תעלומה בלתי פתירה בתחילתו, אחריכן העלילה אמורה להוסיף רמזים שיקדמו את הקורא לעבר הפיתרון, בלי שידע להבחין בהם, כך שבסוף הספר, הקורא ידהם לגלות שהפתרון היה כל הזמן "מתחת לאף".
ב"חשוב על מספר" החלק של הקושיות היה מוגזם לטעמי, מה גם שמיד הצלחתי לחשוב על לפחות שתי דרכים שונות לפתור את ענין העקבות בשלג.
הספר כתוב לא רע ונהנתי לקרוא אותו.
על אף שלא ממש הובהרו המניעים של השוטר, וכשגיליתי מי הרוצח (הכיוון היה ברור לי די מההתחלה) ומה אמור להניע אותו, נשארתי עם תחושה של החמצה.
לסיכום: ספר לא רע, מותח, רמת הכתיבה לא אחידה, יש בו קטעים טובים יותר ופחות, עריכה טובה יותר יכלה לסלק את הג'עג'ועים מהספר ולהפוך את העלילה ל"חלקה" יותר, אבל מילא. אולי בספר הבא שלו.
 
מדד פאבליק: את הספר הבא אקנה במבצע. מגיע לסופר עוד צ'אנס.

public static