עד שיום אחד / שמי זרחין

עוד לא קרה לי שאקח ספר לידי ולא אוכל להניח אותו עד שאסיים את הקריאה בו. בכשרון רב שובה שמי זרחין את הקורא, מהמשפט הראשון איננון מניח לו עד שסיים את הספר. בשבת אחת, לא יכולתי לעשות דבר אחר פרט מאשר לקרוא ולקרוא...
הספר מתאר משפחה ממבט עיניו של ילד שגדל עם אמא גדולה מהחיים, ביישוב שיש בו האנשים שלו והחוקים שלו.
לאם שהיא הדמות הדומיננטית בספר יש מאפיינים מיתיים, היא גדולה מאד יפה מאד, טוב ליבה גדול בהתאמה, והיא מוכשרת מאד: מרגע שמצאה את האהבה הנכונה, היא חיה את החיים במלוא חושניותם. בן זוגה קטן מאד, אבל מוכשר כמוה, והם אינם זקוקים לאיש מלבד זו לזה כדי לחיות חיים מלאים ולהשרות משיפעם על סביבתם הקרובה.
אבל המציאות הארץ ישראלית חודרת ומפריעה לאידיליה ולילד המספר לחיות את חייהם במלוא עוזם וחושניותם.
הם חיים בטבריה, שלטופוגרפיה שלה ולכן גם למזג האוויר בה, יש חוקיות משלו, גם מזג האוויר הזה  מתואר במאפיינים מיתיים שנוטעים נופך מיתי למקום. הטבע במקום משתלב בחיי הגיבורים והופך לחלק אינטגראלי מהעלילה.
המאפיינים המיתיים מהווים אפשרות ל'תיקון' כשיש לגיבורים אפשרות לחיות את חייהם מחדש בדמויות מקבילות. לא אפרט בדיוק כדי לא לפגום בעלילה.
למרות המאפיינים המיתיים, יש בספר אמת מכבידה, האמת של סוגי אוכלוסיה שונים שהפער ביניהם איננו ניתן לגישור.
את המאפיינים של הפער המתוארים בספר חשתי בעצמי, על בשרי ממש כאחת שגדלה בתנאים דומים בעיר ייחודית אחרת בארץ, כמדינה בפני עצמה, עם מאפייני מזג האויר ייחודיים לה, אבל את השנאה חשתי.
בתחילה, בגלל התחושות הקשות, כעסתי וכעסתי, לא רציתי כלל לספר על הספר, אבל לאחר זמן, הבנתי שאני עושה עוול, הן לספר והן לאמת שהספר מתמודד עימה, ובעיקר - לעצמי. הספר אמנם איננו מספק פתרונות, אך הוא מעלה שאלה כאובה מאד בחברה שלנו, איננו מנסה לייפות אותה, לטאטא אותה, כפי שעשיתי כל חיי, אלא מעמיד בפנינו את האמת.
ואולי בשל אמת זו שמראה לאוהבי הארץ הזו את פרצופה האמיתי, ואומרת לנו: הנה, זו המציאות ללא כחל וסרק, רק ככה, אם נראה אותה, נעמוד מולה - ננסה להתמודד עימה ואולי נצליח לתקן בה משהו.
שלוש אפשרויות מוצגות בפנינו: זו של הסיום הניסי והמיתי שהספר מציע, זו של הזמן המרפא ומוליד סינתזות חדשות, ואולי נמצא בעצמנו את אפשרות ההכלה והסליחה, שקבוצות שבאו מתרבויות שונות, יידעו להכיל זו את זו ויידעו לחיות זו עם זו באהבה.

קריאה נעימה

אוגניה, בלוגילוגי

שמי זרחין, עד שיום אחד, כתר-2011

מחאת האוהלים שהתרגשה עלינו בקיץ 2011  הדגישה פעם נוספת שמדינת ישראל מהווה למעשה אוסף של מדינות שונות החיות זו לצד זו במתיחות מתמדת. כך בטווחים של קילומטרים בודדים מתקיימות להן אינספור מדינות זעירות: מדינת החרדים, מדינת המתנחלים, מדינת עיירות הפיתוח, מדינת הקיבוצים (שחדלה להתקיים לאחרונה) ומדינת תל אביב. כל מדינה וחוקיה, כל מדינה וגיבוריה התרבותיים. לעיתים נדירות (לרוב אל מול איום חיצוני) המדינות מתאחדות וקמות כאיש אחד להתמודדות קצרת ימים למיגורו של האיום. בימים אלו מרחפת לה באוויר אשליה של אחדות וכל  החרפות והגידופים נשכחים, הפערים מוסטים לקרן זווית  ומצטיירת לה עננה של "כלל ישראל". אולם ברגע שענני המלחמה חולפים שב ומתבהר הפילוג והשוני.

בספרו, "עד  שיום אחד" (כתר, 2011), לוקח אותנו שמי זרחין לביקור ארוך הנפרס על פני שלושה עשורים במדינת טבריה הנמצאת על חוף ימה של הכינרת המהבילה. מדינה זו מאוכלסת בערב רב של דמויות (פליטי שואה,  גרוזינים, עירקים, צברים וערבים) ומתקיימת לה במרחב נטול זמן ומקום, קליפת עץ הנסחפת לה במורד נהר גועש. מלחמות פורצות, מיתון כלכלי, שינויים חברתיים והמדינה הטבריינית בשלה, צפה על פני המים, נוגעת לא נוגעת במציאות הסובבת.  

מדינת טבריה הנגלית לעינינו מבעד לעיניהן של הדמויות, מהווה מרחב הנע כמטוטלת בין דמיון למציאות. כשפים, מזימות, מכשפות ומפלצות מתערבבים בעולים קשי יום. המסגרות המגוננות של המשפחה, בית הספר, הרווחה והמדינה האמורות להקנות מסגרת של יציבות מתגלות לעיתים רבות כלא רלוונטיות. הטקסים (המשפחתיים והלאומיים) יוצרים מצג שווא של תפקוד בעוד שלמעשה כל אחת מהדמויות ממשיכה לחיות בבדידותה המנוכרת המובילה לא פעם למעשי ייאוש. ייאושן של הדמויות הכלואות במציאות החיים המהבילה שנעה בין הממשי למדומיין מחזקת את תחושת הוורטיגו הפוסט-מודרנית אותה מתאר זרחין. המוסדות המסורתיים התפרקו בזה אחר זה בעוד שמוסדות אחרים עדיין לא קמו על מנת להחליף את מקומם, בחלל שנוצר חיות דמויות אומללות המנסות למצוא פכים של אושר בתוך מציאות דורסנית.

את ההתרחשויות בוחר זרחין לתאר מנקודת מבטה של משפחה לא קובנציונאלית (אם יש בכלל מושג כזה), שכל אחד מחבריה הינו אאוט-סיידר חברתי, הבוחן את המציאות כצופה ולא כמשתתף: רוחמה האמא המשקיפה על המציאות ממרום גובהה, בוחנת ונמלטת. רוברט, האב שאיבד את הוריו בילדותו ועדיין מתקשה להשלים עם הפרידה. שלומי, גיבור הסיפור, ילד מחונן המנסה לנווט את דרכו בעולם שכלליו אינם ידועים לו וחיליק אחיו הקטן של שלומי המנסה פעם אחר פעם לפרש לאחיו הגדול את המציאות הסובבת. בני המשפחה אינם חיים בחלל ריק, שכנים, מכרים ובני משפחה נוספים מוטחים לתוך העלילה והופכים אותה לתבשיל ססגוני ורב טעמים, המאפיין את המטבח הישראלי המורכב מאינספור מרכיבים שהביאו עימם מילוני המהגרים המרכיבים את הבלילה הישראלית.

היצירה החושנית שהוציא זרחין מתחת לידיו קושרת שוב ושוב בין תבשילים, מין ויחסים אישיים המתגלים כבופה מפואר בו מגלה הסועד עוד ועוד שילובים מרתקים הפותחים בפניו עולמות חדשים. במיומנות נדירה מצליח זרחין לשוב ולהפתיע את הקורא פעם אחר פעם. הדמויות המוכרות יוצרות בכל פרק מרקם חדש ומרגש שאיננו מהווה מחזה נפוץ בספרות הישראלית העכשווית. בנוסף השמירה על שפתם האותנטית של הגיבורים מדגישה את המציאות הנבדלת בה הם חיים, מציאות המשקיפה על ההתרחשויות ונותנת להן משמעות חדשה וייחודית. רגישותו של זרחין שעד כה התבלט דווקא כקולנוען מוערך (לילסדה, הכוכבים של שלומי, אביבה אהובתי)  להפקתן של דמויות מדוייקות הפועלות בסצינות חדות המעבירות מסר, בא לידי ביטוי לכל אורכו של הספר ומצליח פעם אחר פעם לתאר כמו בסרטיו ניואנסים משפחתיים ולהופכם לתמונות חיות, המעוררות סערת רגשות (לפעמים בלתי נשלטת).

כתיבתו המרגשת של זרחין מעמידה אותו בדבוקה אחת עם סופרים כדוגמת דודו בוסי (ירח ירוק בוואדי, פרא אציל, אמא מתגעגעת למילים) ושרה שילה (שום גמדים לא יבואו) המביאים לקורא הישראלי גיבורים שנדחקו לשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של מדינת ישראל, תוך שמירה על האותנטיות של שפתם וסביבת חייהם של הגיבורים. באמצעות סיפורם נחשף הקורא אף לפינותיו המודחקות, לפתע הוא מגלה שהזר והשונה איננו כה רחוק ממנו, אלא הוא שוכן עמוק בתוכו.

לסיכום, "עד שיום אחד", הוא פנינה ספרותית מרתקת שהצליחה לסחוף אותי לשעות של הנאה צרופה, מומלץ בחום! אני מחכה בציפייה דרוכה ליצירות נוספות מבית היוצר של זרחין. מהרו וקראו את הספר, צפו בסרטיו. לפנינו יצר מהמעלה הראשונה הנותן לקורא חוויה תרבותית המשאירה תחושה מעורבת של הרהור נוגה ועונג.

מאת אברהם אייזן

ביקור במקונדו הישראלית

עד שיום אחד / שמי זרחין  (הוצאת כתר)

*הספר התקבל לסקירה מההוצאה

יש יוצרים שהמקום ממנו באו הוא סוג של תיבת אוצר ממנה הם שולפים דמויות וסיפורים ולמעשה את סיפור חייהם. לשמי זרחין זו טבריה, עיר הולדתו (בכריכת הספר היא מכונה ה"מקונדו" שלו).

שלומי, הגיבור של זרחין הוא בן לשני הורים פיוטיים. רוחמה, אימו , אמזונה גבוהה חדת לשון ואוהבת ספר ומלאת אהבה לשירי רחל ולאה גולדברג. אישה שאומרת לבנה השפוף, למה אתה עומד כמו דקל שפל צמרת. רוברט אביו הוא אדם רגיש וחושני שהתאהב ברוחמה על אף הפער העצום בין הגבהים שלהם. הוריו של רוברט נהרגו בתאונה כשהיה נער ואחותו הגדולה תהילה הביאה אותו מארגנטינה לישראל.

הרומן מלא באהבות , בזוגות ובצירופי מקרים מוזרים (שחלקם מתבררים). הוא מתאר סביבת גידול מיוחדת לילדים שחווים את עולמם הרגשי המסובך הסודי של הוריהם. וכן עשורים משמעותיים בישראל שבה ניצולי השואה מכונים "אבקת אדם" ונמצאים בשולי החברה.

יש ברומן הרבה קסם, שפה עשירה ועוצמות. שני גיבורים שהם ילדים–מבוגרים בעלי רגישות גבוהה לסביבתם. וחווים ילדות מרירה מתוקה.קולאז' של דמויות ייחודיות ומרתקות עם סיפורי חיים.

העלילה מתקדמת בקצב מסחרר. אירוע רודף אירוע והסיבוכים המשפחתיים הרבים נוגעים במופרכות הטלנובלית ובכל זאת הרגשתי שזה מתאים להיגיון הפנימי של הסיפור הגובל לעתים בסוריאליסטי ועם זאת גם נוגע במציאות הישראלית המוכרת. הכתיבה של זרחין היא לעתים משחקית ומתעתעת  והוא מצליח לצקת בשפה המדוברת צירופים ייחודיים לו.

הקריאה ברומן שוטפת ומענגת. הדמויות שלו מעוררות אהבה ואמפתיה והרגשתי לכל אורך הרומן את הנאתו של זרחין מהכתיבה.

ממליצה בחום.

מאת ג'וליאנה