בנות בראון / עירית לינור
הספר בנות בראון לכד אותי כבר מן המשפט הראשון. הוא כתוב בכשרון רב, נכבשתי לתוך הסיפור אפילו שאיננו ספר מתח.
הסופרת עירית לינור מוכרת לנו מהסנדלרית, שתי שילגיות, שירת הסירנה, כבוחנת לעומק את הדמות הצעירה החדשה בארץ. לינור, הידועה בשנינותה גם מתוכניות הרדיו, בנתה כאן דמות שנונה עוד יותר, כמעט ללא עכבות, מוסרית באמות המידה של עצמה והיא זו שמספרת את הסיפור.
דפי, חדת עין, חדת הבנה יודעת כל, היא אינה מנדבת את דעתה אף פעם, רק כששואלים אותה, יש לה תמיד את האבחנה הנכונה, היא יורה את ההבחנות שלה לכל עבר מגחיכה את הפונים אליה, דבר היוצר סצנות הומוריסטיות עבור מי שאין לו קשר רגשי לדמויות, ז"א אני הקוראת הנהנית שלפעמים אף צוחקת בכל פה.
במקום להתלונן ולספר ביובש על חברה צבועה בוחרת לינור לספר כך: “… גם הזמרים התנהגו אלינו בעוינות, כמעט שלא דיברו איתנו, ואפילו הפסיקו לצחוק על חשבוני. תמיד היה מי שישאל אותי מה בחורה יפה וצעירה כמוני עושה בבית אבות, ומתי יהיה לי כבר בחור, אבל הפעם התייחסו אלי כאילו אני תקועה באמצע ומקלקלת להם את הזיופים" … ע 210
זוגיות, אהבה, שמקבלים אצלה ביטוי כחרדה הקמאית של איבוד האני בזוגיות ( ארוס ותאנאטוס) היא מבטאה :"…. למה לזרז מה שיקרה ממילא? כולם יודעים שהם הולכים למות, אבל זה לא אומר שבגלל זה בן אדם צריך לתקוע לעצמו בהתנדבות כדור בראש"...ע 225
הסגנון הזה מהווה גם מראה, מי אם לא אנחנו הצברים הם האומרים את כל אשר על דל לשוננו, אנחנו שגדלנו על נטישת כל התרבויות שהורינו גדלו עליהן, ושניסו לבנות תרבות חדשה ובאמת נוצר משהו חדש - הצבר החצוף.
אבל יחד עם זאת, כשאני קוראת במבט אובייקטיבי את האבחנות השנונות שלה ואני צוחקת ונהנית תוך כדי קריאה - אני גם מבינה: לא הייתי רוצה לעמוד בעצמי מול חדת הלשון הזו, שמטפשת את כל הנקרה בדרכה וברוב ייאושו מרהיב עוז להתייעץ בה: “היא ניגשה אלי אחרי ההופעה והנאומים, כשעמדנו בחוץ והתכוננו לפזר את עצמנו, ושאלה.... הסברתי לה … שאלה אם קשה להשיג בייביסיטר בכפר. אמרתי שלא קשה, אבל אין לנו צורך. אין לנו כל כך מה לעשות לאחרונה ואין לנו כסף, אז אנחנו מעדיפים להיקבר חיים בחיק המשפחה...”
דפי פונה אלינו ומספרת את הסיפור שלה בכשרון רב כ"כ שכמעט איננו רוצים לפגוע ברגשותיה ולהפסיק אותה... ותוך כדי סיפורה ארוגות כל הבעיות ההתחבטויות והתהפוכות בחברה שלנו.
סיפורה של דפי אמנם אמין קולח ומרתק, אבל ב'ידיעת הכל' שלה היא מאבדת מאמינותה כדמות, עד שהיא הופכת לעיני כדמות מהאגדות, של סינדרלה מהופכת כאילו, שמספרת בסגנון שלא נכתב בארץ לפניו, את סיפור הארץ, סיפור אמין בגלל המורכבות בו, על האידאולוגיות שכשלו. היא מספרת על המירקם החברתי המגוון והבעייתי חסר הסובלנות של תת הקבוצות זו לזו. הסינדרלה האידיאולוגית מתרככת, מתחברת לשונה ממנה ביותר... אך לא נקלקל את סוף הסיפור.
קריאה מהנה.
אוגניה