ילדת פלא / רוי יקובסן. מנורווגית: דנה כספי

"הכול התחיל כשאמא ואני התחלנו לשפץ..." כך מתחיל סיפורו של פין, המספר. פין ואימו גרים בדוחק בדירת שיכון, בנורווגיה של שנות השישים. חייהם משתנים כאשר אימו של פין מחליטה להכניס דייר משנה, קריסטיאן, והגורל מחליט להכניס דיירת נוספת – לינדה, ילדה קטנה בת שש, חריגה, ביתו של מפעיל המנופים, אחותו למחצה של פין.

ברגע שנכנסים הדיירים, משהו משתנה. היחסים בין פין לאימו מתערערים, אולי רק משתנים. משהו קורה לאימו וזה משפיע עליו מאוד.

כשהסיפור מסופר מנקודת מבטו של ילד יש סיכוי ידוע מראש שיהיה מכמיר לב, יש משהו מאוד פתוח בסיפור כזה, נאיבי, אובייקטיבי לרוב, ואף מלא בהומור. מעבר לכך שזה סיפור על קשר משפחתי, על קשר בין בן לאם, בין אם לבת, בין אח לאחות – זהו סיפור על שינויים חברתיים, כלכליים ופוליטיים בנורווגיה. זה אינו ספר שכתוב באופן ביקורתי או ציני אלא מתוך נקודת מבטו של האדם האינדיבידואלי, ובמקרה הזה ילד, בן לאם חד הורית.

פין לוקח על עצמו אחריות גדולה מאוד, הן על אימו והן על אחותו-למחצה, הוא נדרש להגן, להבין לעומק, להיות בוגר והכי חשוב – להיות המאחד והמגשר.

"... הייתי מוכרח להוציא את זה סוף סוף, את הכאב הזה שהיה תקוע לה במוח, ואולי גם בשלי, וכפה עלינו להיות אחרים מכפי שהיינו..."

זה התפקיד של פין הקטן – לרפא את אימו כדי שתוכל להמשיך להחזיק מעמד ולעשות את מה שנדרש ממנה כאם, כדמות החזקה בחייו. תפקידו להחזיק את שאר הדמויות בסיפור כדי שיוכלו לפתח את דמותו שלו, לגרום לו להתבגר ולהבין לא רק את תפקיד האם במשפחה, אלא את התהליכים החברתיים שהוא נתון להם.

מעבר לכך שזה סיפור נוגע ללב חשוב לציין את תרגומה המבריק של דנה כספי.

מירב

ילדת פלא / רוי יקובסן. מנורווגית: דנה כספי

זהו סיפור צנוע על ילד באוסלו של שנות ה-60 בשם פין, החי עם אמו. אביו נהרג בתאונת עבודה, לא לפני שהתגרש מהאם, נשא אישה אחרת והוליד איתה בת. משפחת המוצא של האם, הנוכחת בסיפור, אינה מהווה מקור לתמיכה לפין ואמו, ועם התמשכות הסיפור נראה כי הדבר נובע מסוד לא מדובר במשפחת האם, המשפיע על חייה של האם גם בהווה. כתחליף למשפחה משמשים השכנים לשיכון בו גרים פין ואמו, ובהמשך שתי דמויות המצטרפות למשפחה: קריסטיאן, דייר השוכר את חדרו של פין ואט אט הופך חבר בוגר (אך לעולם לא אב) לפין, ולינדה, בתו האחרת של האב, אשר מתברר כי אמה-שלה אינה מסוגלת לגדלה, ולכן מחליטה אמו של פין לגדל אותה אצלה, בהתקף רחמים והזדהות.

זוהי יצירה מינורית מצוינת: הספר מציע צילום צבע של תקופה ומקום, הן ברמה הפרטית והן בזו הגלובאלית. תיאור סביבת המגורים של המשפחה, קרוביהם, נסיבותיהם והכוחות המניעים אותם, אשר לעולם אינם מתבררים עד הסוף ובכך דורשים מהקורא מעורבות והבנה, משתלבים בתיאור משכנע ומעניין של אזור קטן באוסלו וצורת החיים שבו. ההתפתחות של הדמויות מצליחה להעביר לספר סיפור מרתק על התפתחות רגשית, נאמנות, התבגרות. הגם שהסיפור נדמה בתחילה כמעט בנאלי וצפוי מראש, הוא מצליח לשוב ולהפתיע, ולרגש.

מאת שרון

ילדת פלא / רוי יקובסן. מנורווגית: דנה כספי

"ככה זה בחיים" הוא שם של שיר ששרה אניטה לינדבלום והיה להיט בשנות השישים. "ככה זה בחיים" הוא גם השיר שהדמויות בספרו של רוי יקובסן "ילדת פלא", המתאר את החיים באוסלו באותה התקופה, מרבות לזמזם. כמי שיודעת מניסיון אישי איך שמיעה של שירים מסוימים יכולה מידית לקחת אותי חזרה לתקופה שבה הם התנגנו בפי כל, מיהרתי לחפש ביו טיוב איך נשמע השיר הזה, ולראות האם יהיה בו משהו שיהפוך את אווירת התקופה לעוד יותר ממשית עבורי.

http://www.youtube.com/watch?v=A9eAKcE0Mnc&feature=related

אחרי ששמעתי את השיר הבנתי שני דברים: האחד הוא שהשיר לא מצלצל לי מוכר בכלל והוא לקח אותי למקום אחר לגמרי מזה שדמיינתי בזמן הקריאה, והדבר השני הוא שלא באמת הייתי צריכה את השיר הזה כדי להצליח להתחבר לספר כיוון ש"ככה זה בחיים" אינו רק השם של אותו להיט עבר, ככה זה בחיים הייתה התחושה שהייתה לי כשסיימתי לקרוא את הספר.

פין, גיבור הספר הוא ילד בסביבות גיל העשר שמנקודת מבטו מסופר הסיפור,

כשהוא מתאר את חייו וחיי הסובבים אותו מבחינה מעשית הוא מאוד מפורט, הוא מתאר את הספרים שהם קראו, המשחקים שבהם שיחקו, האוכל שאכלו, השירים ששרו והתוכניות שהם ראו בטלוויזיה, ולמרות שחלק מתיאורים אלה הם מאוד תלויי זמן ומקום - כי הוא מתאר את אוסלו, את השכונה שלו, ואת הדברים שכיכבו באותה תקופה שלא בהכרח מוכרים לי - בכל זאת אני מוצאת נקודות השקה. חלקן כי מסתבר שיש התפתחויות שעברו על הרבה מקומות בעולם – גם אני למשל זוכרת את הימים שבהם לא הייתה טלוויזיה בכל בית, והיה צריך ללכת לשכנים כדי לראות.

וחלקן, שאפילו עוד יותר נחמד לגלות, כי מסתבר שיש יצירות שהגיעו (כנראה כמעט) לכל מקום בעולם, כמו ספרי "החמישייה" של אניד בלייטון, ואני עדיין זוכרת את הימים שבהם לקבל עוד ספר בסדרה החמישייה היה סוג של הישג.

אבל פין יודע לחבר אותנו לא רק לחוויות מעשיות, כשהוא מתאר את חוויותיו מבחינה רגשית הוא מדויק ויודע היטב לזהות ולהעביר רגשות וניואנסים כמו למשל כשהוא חוזר אחרי חופשה של כמה שבועות לעירו מספיק להביט במשפט "אנחנו נכנסים לעיר שלנו ולא מזהים אותה משום שמתברר שהייתה שלנו גם בלעדינו" כדי להבין עד כמה הוא מיטיב לקלוט ולהעביר את הרגע, וזה תיאור שאני בטוחה שהרבה אנשים שנעדרו ממקום כלשהו וחזרו אליו יכולים להזדהות עמו.

מכיוון שהוא ילד בעולם מבוגרים שלא תמיד יודעים יותר טוב, יש גם תחושה ורעיון שעוברים באופן מאוד מוצלח בספר הזה ואני חושבת שהם מאוד נכונים. התחושה היא תחושת חוסר האונים שקיימת אצל ילדים אל מול החלטות המבוגרים, תחושה שאני לא בטוחה שמשתחררים ממנה גם כשמתבגרים אפילו אם העוצמות שלהן בילדות הן אחרות.

והרעיון הוא שזה לא פעם בלתי אפשרי להגן על ילדים מפני הדברים שהם "לא צריכים" לדעת, כיוון שהסתרה שחשים בה הופכת לפעמים להיות בעייתית לא פחות מהאמת שרוצים להגן מפניה.

אבל הסיבה שהכי גרמה לי להרגיש שזה נכון לתאר את הספר הזה במילים "ככה זה בחיים" יותר מכל התיאורים המדויקים מאוד של החיים שסיפרתי עליהם היא שבגלל שהספר נכתב מנקודת המבט של ילד בעולם המבוגרים, המספר מרשה לעצמו לא להיות כל יודע, לא להבין למה המבוגרים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, ואפילו לא להבין לפעמים מדוע הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג.

וכך למרות שהמספר יודע לתאר דברים ברגישות ובפרטנות אבל מנקודת הבנה של ילד, אנו כקוראים יכולים לנסות לפרש את מה שהוא מתאר לפי מיטב הבנתנו, כי אנחנו כבר מבוגרים ויודעים כל מיני דברים שהוא בגילו עדיין לא מבין, אבל גם נאלצים להשלים עם העובדה שיש דברים בסיפורו שלא נוכל באמת לדעת אף פעם כמו שקורה לנו גם בחיים, וגם אנחנו לומדים להשלים עם חוסר הידיעה.

מאת אורלי שלמה

את "ילדת פלא" מאת רוי יקובסן קראתי מיד אחרי שסיימתי ספר של סופר נורווגי מצויין אחר, פר פטרסון: "ארור אתה נהר הזמן". נשארתי באוסלו, שמות הרחובות, מזג האוויר התקופה, שנות השישים, והנושא המרכזי – יחסי אם בן במרכז הסיפור.
בנהר הזמן, הבן כבר בוגר, "ילדת פלא" הוא סיפור ההתבגרות של הילד פין ושל אימו המיוחדת במינה, אם שתעשה עבור ילדיה כל שתוכל, כפי שעשו אימהות בכל העולם בשנים האלה שאחרי מלחה"ע השנייה. השנים היו שנים של צניעות והסתפקות במה שיש עם ­כושר שרידות של האמהות, כל אם וכושר ההמצאה שלה.
אימו של פין עשתה באמצעים העומדים לרשותה הכל כדי שלבנה יהיה בית נאות, וכל שיכלה לעשות כדי שיגדל בתוך משפחה.
פין, מספר את הסיפור בחכמה, ברגישות ובסגנון מיוחד. בתחילה מתוארת כמעט סימביוזה בין האם לבן: ”...דחפתי אותה בעדינות מהכיור, אבל לשם שינוי נמנעתי מלהתיז ולנופף במברשת, וכך עמדנו שם שנינו כמו זוג נשוי שכבר אין לו על מה לדבר, שוטפים ומנגבים כוסות חלב וצלחות ומזלגות בתקווה לזכות במדליית הזהב לשתיקה הארוכה ביותר שאי פעם שררה כאן בדירה.”
שנות השישים האלה שהיו מאבק קיומי בלתי פוסק עבור הורים, היו שנים של ילדות מאושרת עבור הילדים. כל חפץ שהיה מיותר למבוגרים היה עולם ומלואו עבור הילדים. איזה ערך היה לכמה כדורי פלדה, וכמה סחרו בהן הילדים. את הבובות, תפרו: “...- יכולת לשלוח חזיר לתוך תחילת שנות השישים ולקבל קופסת גפרורים בקצה השני. עשור שזכה לתהילה מוגזמת, עשור שקרי שלא הובן כהלכה העשור שלי.” (עמ' 147).
ופין עם כל תבונתו וכושר ההבחנה שלו הוא בעצם רק ילד שמטרידים אותו אותם דברים שמטרידים ילדים אחרים, ואותם דברים  משמחים אותו . הייתה לי הזדמנות להציץ ממש מבפנים לשטחי ההתעניינות ממבט עיניו של בן, על מאבקי הכוח ,הקודים החברתיים, ותמונת העולם. מעולם לא חוויתי חוויה כזו. זה היה מרתק. :”גם פרדי 1 לא הרגיש נוח בתפקידו החדש כילד שמכבדים אותו, ...  , … עד שהבנות צווחו 'איכס', כמו תמיד, והבנים השתכנעו שזה אותו פרדי 1 הישן והטוב...”( עמ' 212).
ויש גם את לינדה, היא ילדת הפלא, יחסיה עם הסביבה, עם אימו של פרדי, כיצד היא משתלבת באיזון העדין ביניהם, ותפקידו של פין בהתקדמותה.
סימנתי כל כך הרבה פנינים בספר, אבל אם אצטט את כולם אפגום בהנאת הקריאה – וחבל.
אבל רק עוד אחד ...  עמ' 88 הנה: "הרהיט האחרון שהוצא מביתה של רובי הזקנה היה פסנתר ישן ומכובד. בתוכו היה חבוי אוצר : צליל"
קריאה מהנה

אוגניה, בלוגילוגי

"ילדת פלא" מאת רוי יקובסן. עברית: דנה כספי

"ילדת פלא", המתרחש בנורווגיה הרחוקה ומאפשר צלילה ריאליסטית נדירה אל הווי של התבגרות בדירות שיכונים באוסלו בשנות השישים, הזכיר לי דווקא את "מומנט מוסיקלי" של יהושע קנז. בשניהם מתואר ברגישות ילדית דקה תהליך התרחקות של אם מבנה, תהליך שהפסיכולוגים כתבו עליו רבות, אבל מאירי עיניים ככל שיהיו פרויד, לקאן או מלני קליין, דבר לא ישווה לתיאור מגובה עיניו ולבו של ילד.

פין ואמו הגרושה חיים בסימביוזה מופלאה בדירת השיכון שלהם באוסלו, עד ששני מאורעות מפתיעים מכניסים זרים אל גן העדן הדיאדי שלהם: אמו של פין משכירה חדר לדייר, קריסטיאן, המביא עמו מקלט טלוויזיה נחשק, ואוספת אל ביתה את לינדה, אחותו הצעירה של פין, בת לאביו ולאשתו השנייה. אביהם של לינדה ופין, המכונה בספר "מפעיל המנופים" ומוכר לבנו בעיקר מתמונה אחת ישנה שבה הוא אכן מפעיל מנוף, מת, ואמה של לינדה – שאף היא מכונה על פי עיסוקה, "הספרית" – נרקומנית ואינה מסוגלת לטפל בה.

פין אמנם מקנא בהתחלה באחות שהופיעה פתאום ואפילו נושך באכזריות את שתי האצבעות של אמו שבהן אחזה לינדה כשהגיעה, אבל במהרה הוא מפתח נאמנות עזה לאחותו ומגונן עליה מפני הילדים והדייר כאחד, והודף כל התייחסות אפשרית לכך שלינדה, שלא תמיד עונה כשמדברים אליה, ושאוהבת מאוד חזרות (למשל לקרוא שוב ושוב את הדף הראשון בספר), "מפגרת".

רוי יקובסן הצליח ליצור בדמותה של לינדה ממש תחושת נוכחות פיזית של ילדה, ילדה שוכבת על בטנה ומציירת, ילדה צוחקת, ילדה אוכלת וחומדת פרוסות לחם נוספות, ולכן קשה לקורא שלא להצטרף לאח הגדול בפוזיציה המגוננת, אולי אפילו כשהוא הולך ומרביץ מכות רצח לילד שהציק לה.

ברקע מצוקות הילדות של פין ולינדה עומדת דמותה של האם, אם יחידנית, עכשיו לשניים, שהצעירה שבהם היא אולי ילדה עם צרכים מיוחדים, שצריכה לתמרן בין עבודה בחנות נעליים לבין תביעות ההורות ולבין חיזוריו של הדייר שאולי היא קצת תלויה בו, ולא ברור מה היא מרגישה. ככל שנפרשת העלילה מתגלים גם קשיים נוספים של האם, שנובעים ממאורעות שהתרחשו בילדותה שלה.

ועוד שברים ומשברים צפויים לפין ולאמו, שלא אפרט אותם כאן כדי לא לקלקל את העלילה. אספר רק על רגשותיי המעורבים בעת הקריאה, מצד אחד התפעלות, כי ברור היה לי שרוי יקובסן עשה מעשה אמנותי בעל משמעות וסיפר את הסיפור שלו, גם אם לא בדיוק את האוטוביוגרפיה שלו, לא משנה; את הסיפור – ומצד שני מועקה, כי "ילדת פלא" גרם לי להרגיש בעיקר שהחיים קשים, בלי אור בקצה המנהרה (למרות שיש אופטימיות בסיום) ובלי שום קתרזיס משחרר.

מאת לי עברון-ועקנין