האסופית / לוסי מוד מונטגומרי. מאנגלית: טלי נתיב עירוני

אן מאבונלי / לוסי מוד מונטגומרי. מאנגלית: טליה דאי

אן שרלי / לוסי מוד מונטגומרי. מאנגלית: טליה דאי

בית החלומות של אן / לוסי מוד מונטגומרי. מאנגלית: אלאונורה לב

כל מי שניגש לכתוב על "האסופית" על שלל המשכיה, ניגש בחרדת קודש נוסטלגית. מי לא קראה את עלילות היתומה הג'ינגית בילדותה, ועל מי לא הילכה קסם?

  הספרים הללו גם הוסרטו באינספור וריאציות, ואין ספק שהגדילה עשות מכולן השחקנית שגילמה את אן בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ושינתה את שמה ל"אן שרלי" בעקבות כך.

בקנדה נבנתה "החווה הירוקה" המשמשת מרכז מבקרים ואטרקציה תיירותית  להמוני מבקרים העולים לרגל אליה.

אין ספק שהספרים הללו ודמותה של אן הן מהסדרות המצליחות ביותר של ספרות הילדים והנוער במאה הקודמת, ובכל זאת, כשאני מתייחסת לספרים הללו עכשיו, ובמיוחד לספר האחרון בסדרה, יש בי סוג של אכזבה.

ב"בית החלומות של אן" אומרת אחת הדמויות: "צריך לדעת מתי להפסיק לספר סיפור". וההרגשה שלי היא שגב' לוסי מוד מונטוגמרי, הסופרת, לא ידעה להפסיק בזמן.

אן שרלי – הילדה והנערה - היתה מלאת דימיון וכישרונות. היא הצליחה -בספרים הראשונים – לשנות את חייהם של כל מי שהיה לידה. לשפר את אבונלי, להפוך אנשים מרירים ושונאי אדם לטובי לב וחביבים. היא היתה חלוצה, דמות נשית - שבעולם של גברים הלכה להשיג לעצמה השכלה וחיה חיי קולג' עליזים עם חברותיה הסטודנטיות, באופן שמאוד דומה לחיי האשה המודרנית היום.

ובסופו של דבר, בספר האחרון בסדרה - מה היא עושה? מהווה רעיה טובה לבעלה, הרופא המוצלח, מגדלת את ילדיה ומעבירה את המסר שאין דבר נפלא יותר ממשפחה.

כשרונותיה ודמיונה המפותח התפוגגו עת הפכה למטרוניתה מכובדת, ובקרוב סביר להניח שתהפוך להיות סוג של רייצ'ל לינד, שמתערבת ומשיאה עצות למי שזקוק לכך ולמי שלא. אשה טובת לב - אך לא מסוג האנשים שמשנים במשהו את אופיים של האנשים שהם באים איתם במגע, או את העולם בכלל.

אולי הציפיות שלנו מוגזמות, ואולי זהו שיקוף הולם של ההתפכחות הכואבת, של מי שחשב בילדותו שהעולם מונח לרגליו ובסופו של דבר מוצא עצמו מתעסק בדברים טריוויאליים. קטנוניים. מי שהיו לו פעם עיניים לראות רק את יופי העולם, ועכשיו - עכשיו הוא בקושי מסוגל לראות מעבר לבלגן שבביתו הקט.

למרות האכזבה מהדרך בה מסתיים סיפורה של אן שרלי, הספרים הראשונים עומדים בזכות עצמם וראויים לכל שבח. הסופרת מיטיבה לתאר קהילה קטנה על שלל דמויותיה, להראות את אינספור ההתחרשויות המתקיימות בעולם של שיגרה, ואת דמותה של אן – המגיעה כנטע זר והופכת לעץ עמוק שורשים בעיירה הזו.

כשקראתי לראשונה את הספרים הייתי ילדה, ועלילותיה של אן שעשעו והלהיבו אותי. היום, ממרחק השנים, הלב נחמץ על הבדידות של מתיו ומרילה, ועל היתמות והסבל שבמעבר ממשפחה אומנת אחת לאחרת, שילדה קטנה היתה צריכה לעבור. לא מעט כאב ועצב יש בספרים הללו, יחד עם אופטימיות, הומור ואהבת אדם.

ולמרות שאן שבספרים לא הצליחה לעשות שום מהפך משמעותי בסופו של דבר, הרי שהספרים הללו הצליחו לגעת בנפש כל מי שקרא בהם, ולהפוך לפריט חובה בספרייה של כל ילדה.

מאת זלפה שלמה

"האסופית", לוסי מוד מונטגומרי, מחודש. מאנגלית: טלי נתיב עירוני, 331 עמ'

"אן מאבונלי", לוסי מוד מונטגומרי, מחודש. מאנגלית: טליה דאי, 302 עמ'

"אן שרלי",  לוסי מוד מונטגומרי, מחודש. מאנגלית: טליה דאי, 280 עמ'

ההמלצה הרותחת שלי

ואו,ואו,ואו, כמה רציתי לקרוא את הספר בגילי העכשווי {סבתא ל-5 נכדים}ולראות האם הקסם עדיין קיים או שמא פג לו בעקבות ריאליות החיים.

מי לא מכיר את סדרת הספרים של האסופית שיצאה בתרגום עברי לפני שנים רבות? שיקום. הכוונה לבני הדור הקודם כמובן. תבינו, המהדורה הראשונה בשפת המקור באנגלית יצאה ב-1908.

עם הזמן הוא הפך לספר שלא התכוונו אליו. ספר שלא טען לכתר של שום דבר. הוא נועד לענג את הקורא הצעיר . תוך כדי כך הפך לקלאסיקה של ספר נעורים. אך לא רק...הספר אומנם מיועד לצעירים אך גם מבוגרים מתמוגגים ממנו. בעיקר אלה שקראו את הספר בילדותם.. אני אחת מהם....

אני מודיעה בחגיגיות שהקסם נשאר. הספר נצחי . אני שמחה שהוצאת כתר ערכה מחדש את הספרים. התוצאה מרנינה הן מבחינת השפה הרהוטה העכשווית, הזורמת וגם עיצוב העטיפה היפיפה, ההקפדה על ניקוד שמות, האיורים המקסימים, ההסברים בתחתית הדף.

סדרת הספרים בת שלושת הכרכים {מאז נכתבה הרשימה ראה אור בעברית גם הכרך הרביעי}היא על אן, האסופית הלא רצויה מבית היתומים המגיעה אל ביתם של מרילה ומתיו בטעות. הם ביקשו לקבל נער שיעזור להם בחוותם שנמצאת בכפר אבונלי, באי הנסיך אדוארד שבקנדה, וקיבלו נערה ג'ינג'ית כבת 10. "מתיו חסר המזל נותר עם משימה שהייתה לו קשה מנשוא.- לגשת לילדה- ילדה זרה- יתומה ולתבוע ממנה תשובה לשאלה מדוע היא לא ילד" .

מתיו לוקח אותה למרילה, אחותו, שהיא תחליט....בדרך הוא מוקסם מהנערה המיוחדת הזו . בהמשך זה קורה גם למרילה ואיך לא....גם  אנחנו הקוראים מתאהבים בה. אן היא ג'ינג'ית מלאת חיים ובעלת מזג סוער, חכמה ,פטפטנית ואנרגטית ,אוהבת טבע ,ויודעת ליהנות מהדברים הקטנים ,שובבה, מקסימה,אימפולסיבית, מלאת דמיון וחולמת בהקיץ ,מלאת התלהבות ומרץ, יודעת גם לזכור פגיעות בה ולא תמיד לסלוח , להיות גם עקשנית ואמיצה ולומר את מה שהיא חושבת ..

כך מתחיל ספורה המופלא של אן . אנו שותפים לגדילתה, להסתבכויותיה התכופות ,חיפושה אחרי נפש תאומה ,חברות אמת ואהבה, מבלים אתה את שנות ילדותה בספר הראשון ועוברים אתה לשני הספרים האחרים המתארים את תהליך התבגרותה שובה הלב. זהו גם ספור אהבה מיוחד במינו.

קראתי את הספרים בצעירותי ומצאתי את עצמי מתמוגגת מחדש עם כל אירוע שאן עוברת. הספר מלא חוש הומור, מאוד תמים ואופטימי אם כי הפעם ראיתי גם את הריאליות- חיים קשים, אנשים צרי אופק ועוד. אך כשקוראים את הקטע הבא לדוגמא ויש כאלה הרבה ,הרי שהשמחה והכיף הם אלה הנותנים את ביטויים העיקרי:"היא באה מרקדת בשביל, מרחפת כרוח באור השמש הרך ובצלילים העצלים של ערב אוגוסט"- וכל זאת משום שהייתה מוזמנת לתה בבית הכומר.... 

לסיכום: מומלץ ביותר . זהו ספר שחוט של קסם שזור בו. תענוג צרוף .ספר שיש בו מן הנאיביות אך היא כלל לא מפריעה גם למבוגרים הקוראים את הספור פעם נוספת. בונבון אמיתי לצעירים ומבוגרים כאחד.

ציטוטים:

"אפילו פלג מים לא היה יכול לעבור ליד דרכה של רייצל לינד בלי להקפיד על  התנהגות הגונה ומנומסת. הוא ידע כנראה שגברת לינד משקיפה מחלונה ופוקחת עין על כל מה שחולף ליד ביתה, החל מפלגי מים ועד ילדים"

"דבר אחד טוב יש בי, אף פעם איני עושה אותו מעשה-שובבות פעמיים." 

מאת שוש מילמן

האסופית: אן מהחווה הירוקה / לוסי מוד מונטגומרי. תרגום: טליה דאי

אן מאבונלי / לוסי מוד מונטגומרי. תרגום: טליה דאי

אן שרלי / לוסי מוד מונטגומרי. תרגום: טליה דאי

"האסופית" היה אחד מספרי הילדות שלי שאיבדו את כריכותיהם (ואויה, זה היה בכלל הספר של אחותי), כפי שקרה לאהובים ולקרואים ביותר, ואכן הייתי מכורה לקורותיה של היתומה הג'ינג'ית (שמשום מה היה נורא בעיניה להיות ג'ינג'ית, ואני דווקא נורא רציתי) שאח ואחות עריריים בגיל העמידה אימצו אותה לאחר שביקשו שישלחו להם מבית היתומים ילד שיעזור בעבודות החווה, והנה בטעות הגיעה ילדה. אן בת האחת-עשרה, שהתאפיינה ברגישות רומנטית ודמיון מפותח, כבשה את לבם של מתיו הביישן ומרילה המאופקת ובסופו של דבר השתלבה היטב בחיי אבונלי, כפר קטן וקרתני למדי באי הנסיך אדוארד שבקנדה.

שלושת הכרכים של קורות אן שתורגמו לעברית יצאו עכשיו בשנית בעריכה חדשה של דנה זייברט (אני, אגב, בעברי המכור קראתי גם את ההמשכים הנוספים אשר בצדק לא תורגמו לעברית, קורותיה של אן כרעיה ואם, שהיו חינוכיים ומשעממים). אבל אני לא יכולה באמת להשוות את חוויית הקריאה של עכשיו לחוויית הקריאה, או עשרות הקריאות, שבילדות, הרי אני לא באמת זוכרת מה חשבתי והרגשתי מלבד כמה סצנות מפתח שריגשו אותי (אן ודיאנה כורתות ברית חברות; אן שוברת את לוח הצפחה שלה על ראשו של גילברט בליית; אן מפליגה בסירה בדמותה של גיבורה רומנטית וכמעט טובעת).

אז מה כן דיבר אליי כיום בשלושת הכרכים האלה, שיש בהם גם רגעים של טרחנות ושל דידקטיות יתרה?

קודם כול, מרילה. הדודה המאמצת הקשוחה של אן (כה קשוחה שאפילו אי אפשר לקרוא לה אם מאמצת), שמתקשה כל כך להביע רגשות ודווקא כשלבה עולה על גדותיו היא נהיית עוד יותר עוקצנית וביקורתית. מנקודת מבט ילדית מרילה נראית מאיימת, מנקודת מבט של היום – העוקצנות והיובש שלה עדיין מעצבנים לפעמים, אבל גם נכמר הלב על אישה שחיה חיים כל כך מצומצמים, לפחות עד שהגורל הקרה על דרכה ילדה ג'ינג'ית משונה ומקסימה. ומעניינת הבחירה של לוסי מוד מונטגומרי לעשות את מתיו ומרילה אח ואחות ואפילו לא זוג נשוי חשוך ילדים, שני אנשים שחיים בחווה מרוחקת וגישתם הכוללת לעולם ולחיים היא הימנעות.

שנית, לגבי אן כל הזמן מדברים על הדמיון המפותח שלה, וגם היא עצמה מדברת עליו באופן שאני תוהה אם הוא אמין, אבל יש גם סצנות שממחישות אותו באופן נפלא, והנה דוגמה לאחת שגם הזדהיתי איתה מאוד: ערב אחד מרילה מוצאת את אן בוכה ועצובה. לשאלתה מה קרה מתברר שאן בת האחת-עשרה דמיינה שבעתיד חברתה הטובה דיאנה תינשא לאיש, ומרוב שנסחפה בדמיונות כבר חוותה את הפרידה והאובדן ואת השנאה לבעלה העתידי של דיאנה שיגזול ממנה את קרבתה. כמי שמסוגלת גם כן להיטלטל ברגשות עזים בגלל תרחישים דמיוניים ומחשבות, נפעמתי (וגם צחקתי) מהסצנה הזאת.

בספר השלישי, "אן שרלי", שבו אן סטודנטית בקולג', למרות פערים עצומים של תקופה ומיקום טעמתי מחדש את ימי לימודיי באוניברסיטה, וגם התאהבתי באחת מדמויות המשנה, חברתה של אן ללימודים פיליפה, השטחית לכאורה אך חכמה ובעלת לב. לגבי אותה פיליפה זכרתי מילדותי רק את המקרה הנורא שמאז קראתי את הספר, תמיד פחדתי שיקרה גם לי: היו לה שני מחזרים, ופעם אחת היא הכניסה את המכתב שכתבה לכל אחד מהם, למעטפה של האחר. ברבות השנים, זכרתי את זה כאילו אירע הדבר לאן עצמה.

ואם כבר מדברים על רומנטיקה – זהירות, ספוילרים מתחת לתמונה:

חלק מהרומנטיות של אן הוא הסירוב להכיר ברגשותיה האמיתיים כלפי גילברט בליית, ידיד (או יריב) ילדותה ונעוריה, שגדל איתה באותו הכפר. היא עורגת אל זָר אפל ומסתורי. אבל במקרה הזה לוסי מוד מונטגומרי עשתה לעצמה עבודה קלה מדי. הזר הכהה והמסתורי, רויאל, שאני שכחתי לגמרי את קיומו במהלך השנים ובצדק, הוא משעמם לגמרי, וגילברט הוא באמת בחור כארז, ונורא אוהב את אן, ושאפתן, וחתיך. מכאן רק נותר שאן תתוודע לרגשותיה האמיתיים ותתגבר על השטויות שלה, כיאה לסיפור התבגרות נשי, שגם אם גיבורתו היא רומנטית ומוכשרת לכתיבה, ייעודה אינו לכבוש את העולם, אלא להקים בית עם איש טוב שאפשר לסמוך עליו, ולהעמיד צאצאים.

מאת לי עברון-ועקנין