שארית החיים / צרויה שלו
יש ספרים שמסקרנים אותי. יש ספרים שמשעשעים אותי. יש המותחים ויש המעניינים והמלמדים. אך הספר "שארית החיים" מאת צרויה שלו הוא ספר מהפך מעיים.
השירה בפרוזה הכתובה בספר היפיפה והכואב הזה, מתארת שלוש דמויות, אם, בת ובן, אשר חייהם שלובים זה בחיי זה. כפי שכתוב בגב הספר "מה שמייחד את הספר הזה הוא דווקא השרטוט מעורר ההשתאות של יחסי הורים וילדיהם, ילדים והוריהם. מעטים הספרים המציעים בחינה אמיצה כל כך ומעמיקה של היחסים הללו, הנחשפים כאן על נימיהם הדקים ביותר: הכמיהה, הטינה, הגעגועים, העלבון והאהבה."
הספר עוסק בנושאים רבים, אולם אני אתמקד בנושא משמעותי וחשוב מאין כמותו העולה לאורכו של הספר, והוא תפקיד האמהות כאשר הילדים עוזבים את הבית, או כמעט עוזבים את הבית. השלב של התרוקנות הקן.
לצורך הדיון שלנו אעקוב אחרי דמותה של הבת, דינה, בת ארבעים ושש, נשואה ואם לילדה מתבגרת שאינה זקוקה לה כבעבר. גם בעלה אינו זקוק עוד לטיפול המסור שקיבל מידה. חייה הולכים ונסדקים.
היא מתחרטת על כך שהיא אם לילדה אחת בלבד ואומרת "אני רק לא יכולה לסלוח לעצמי על שלא עשיתי עוד ילד, אם היה לי עכשיו ילד קטן בבית כמו רועי שלך, הכול היה נראה אחרת."[1]
את הריק שבחייה, את תהליך ההזדקנות, את חוסר הטעם במעשיה היא רוצה למלא במשהו מוכר. במשהו שהיא יודעת שנותן לה סיפוק. בילד. "כשהיא מתלבשת מותשת בבוקר מול מצעי המיטה הסתורים היא מבחינה כי בתוך החזייה שהיא רוכסת מונחים בדממה כיסי בשר שאיבדו את חיותם, את המחזוריות החודשית של ההתמלאות וההתרוקנות, והם תלויים על גופה חסרי גירוי ותחושה....ודאי שלא ציפתה לשמור על נעורי נצח...אבל לא העלתה בדעתה שכל כך מהר זה יבוא..."[2]
הזדקנותה, השינויים בגופה, הבדידות שלה מול חוסר הצורך של בני המשפחה בטיפוח. "ועכשיו נדמה לה שהבית הולך וקמל, חדריו הצחיחים עוצמים עיניים בצמא, כי גדעון חוזר מאוחר, וגם אז הוא עייף ואינו נוטה לשיחה....וניצן מעדיפה על פי רוב להתלוות אל חברותיה...וכך איבדו שעות היממה את המבנה הברור המרגיע והפכו לעיסה מתמשכת של זמן, שלכאורה אפשר לעשות בו דברים נפלאים, לעזור לנזקקים או לפתח כישרונות רדומים, או לחילופין לעשות את הדברים הנחוצים, כמו הדוקטורט שלה, שבלעדיו משרתה אינה מובטחת, אבל היא אינה מצליחה לאסוף את כוחותיה והם מתפזרים בחדרים בתחושת עילפון."[3]
ומה היא הדרך, ברירת המחדל למציאת פיתרון לבדידות, לתסכול, לתחושת אי המסוגלות, חוסר המשמעות וחוסר הייעוד (אל לנו לשכוח שדינה היא בעלת משפחה – בן זוג ובת, אם ואח, מרצה ודוקטורנטית)?
הדרך לפתרון הקושי של הבית שעומד ומתרוקן והצרכים במציאת נוחם מוליכים את דינה למציאת פיתרון שנראה הזוי לבני משפחתה ואולי גם לקוראים בטרם מכה בהם ההכרה כי זו ברירת מחדל, המסלול האפשרי היחיד, כביכול, למימושה של אישה: "גדעון, תקשיב, היא חייבת להישמע שקולה, אחראית, ולא רעועה ונידפת כפי שהיא נראית בוודאי עם פני הנמסות בחום פתאומי....לא קורה כלום, הכול בסדר, רק יש לי איזו מחשבה, משאלה יותר נכון, פתאום הבנתי מה אנחנו צריכים לעשות כדי שיהיה לנו טוב...כי הנה הוא אומר בקול צונן, אבל טוב לנו, טוב לי פחות או יותר, עד כמה שאפשר, זה הכול עניין של ציפיות כמובן, את לא מתכוונת לגרור אותי לאיזה סדנה של העצמה או בודהיזם או משהו כזה....ברור לה כי מיד יתגעגע לאפשרות של סדנה כזו או אחרת....תקשיב, ניצן כבר גדולה, היא מנסה, אבל עצם הקביעה הזו כבר מעלה דמעות בעיניה כאילו אמרה חלילה, ניצן חולה, או גרוע מזה, ניצן מתה, והיא ממשיכה בקול יבבני, המפית הלחה מזיעתה מובלת עתה לנחירה, ואתה יודע כמה אני מצטערת שלא עשינו עוד ילד, אבל פתאום הבנתי שאולי זה דווקא לטובה, כי זה מאפשר לנו לעשות משהו יותר יפה, אתה שומע?....על מה את מדברת? הוא שואל והיא ניצבת לראשונה מול המילים המפורשות....והיא משתהה מעט ואומרת בקול נמוך, אני רוצה לאמץ ילד".[4](ההדגשות בטקסט הן שלי, ר.י.ק)
מהקטעים שהבאתי עולה כי דינה, שחייה מלאים, במשפחה, בעבודה, ביצירה ולימודים, בגיל אמצע החיים כשביתה אינה זקוקה לה יותר, מחפשת מזור לתחושה של הריק שבחייה. הדרך למלא ריק זה, כפי שניתן להבין – אינה עוברת דרך יצירה, לימוד, עבודה, מערכות יחסים מחוץ לבית, אלא במציאת תחליף, ואפילו לא "אותנטי" כביכול (לטענת בעלה לפחות), מילוי מקום של הילדה שבוגרת בילד מאומץ.
האפשרויות שעומדות בפני נשים בגיל הזה, של הגשמה עצמית כסובייקט יוצר, כשלמות, הרצון להרגיש סוף סוף לא חלק ממשהו אלא a whole person, הרצון לחיות סוף סוף את חייהן שלהן ולא דרך אחרים, החיפוש אחר אני אותנטי, צונח בהרבה מקרים, ובצורה ממש קיצונית בספרה של צרויה שלו, לתלם המוכר והידוע השחוק לעייפה, של טיפול בכלל, וטיפול בילדים (חדשים, נכדים, או מאומצים כמו כאן) בפרט.
הרגע הנזיל הזה, של "התרוקנות הקן" הוא מעין הבלחה של הזדמנות קצרת טווח של האישה לייצר את עצמה כסובייקט באחת משתי הדרכים. הדרך הרואה בתקופה זו משבר, והדרך הרואה בתקופה זו הזדמנות.
הראשונה – כגיבורה הירואית, רומנטית, המתרפקת על האובדן, על העבר, על כאב הפרידה, על סטירת הלחי שבכפיות הטובה כביכול של העוזבים את הקן החם.
השנייה, היא לייצר את עצמה כסובייקט יוצרת, מתאווה להגשמה עצמית ולכיבושו של העולם. דרך זו מוסטת במחקרים רבים שקראתי ובסיפורה של צרויה שלו, למימוש עצמי שוב דרך מערכות יחסים, הענקה ונתינה, בין אם למשפחה ובין אם לנזקקים.
לכן, אני באכזבה מסוימת טוענת, שהרגע הקצר הזה אשר ניחת על האישה האם שלא בבחירתה, לא היא זו שקובעת מתי ילדיה יעזבו את ביתה, גם מסתיים באותו אופן בדרך כלל, כאשר לא מבחירתה נכפה עליה שוב התפקיד האימהי באחת משתי דרכים:
האחת - דרך חזרתם של הילדים הביתה – בגדר הדלתות המסתובבות – והמשך טיפול בהם על ידי בישול, כביסה ופרנסה מצד ההורים. יש לזכור כי המשך התפקיד האימהי בדרך הזו מתסכל במיוחד משום שהוא כולל בעיקר את שיגרת הטיפול היומית ("הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה, הוא שוכב על הספה בבית הוריו"[5]), אך אינו כולל סמכות כלפי הילדים הבוגרים אשר נוטלים החלטות לגבי חייהם ללא היוועצות או ללא קבלת הסמכות ההורית כפוסקת אחרונה, וללא אחריות ממשית לשלומם. גם כאן ההורים והאימהות ממודרים מהחלטות של ילדיהן, ואינם יכולים להמשיך לשמור ולגונן עליהם כפי שעשו בילדותם. זוהי התסמונת של "התלות התובענית[6]" אשר מכה בעולם המערבי המודרני בשנים האחרונות. לפי דו"ח ארגון העבודה העולמי מתגוררים ביפן יותר מ- 35% מכלל אוכלוסיית יפן בגילאי 20-30 תחת קורת גג הוריהם. באיטליה הנתונים עומדים על 59% מגילאי 20-32 הגרים בבית הוריהם ובקנדה בגילאי 20-29 גרים 41% בבית ההורים במה שמכונה שם "תסמונת הקן הצפוף"[7].
הדרך השנייה של חזרה לתפקיד האימהי היא דרך הטיפול, המובן מאליו, השקוף והניתן ללא תמורה, במשפחה המורחבת ובנכדים, המתדפקים על דלתותיה לקבלת טיפול, שמרטפות, שירותי הסעות אירוח ונוחם[8] [9].
על כן, רגע זה של שינוי, של פתיחת אפשרות לאישה, לאם, לייצר עצמה כסובייקט הוא כמעט ולא מורגש וחולף כהרף עין, ומחזיר את האישה האם ל"תלם" במהירות הבזק. חוקי החברה, החינוך, ההבניה החברתית שלנו, מושכים אותנו שוב ושוב למסלול המוכר, כמעט בלי יכולת בחירה, לאותם תפקידים מסורתיים אליהם הורגלנו אנו והורגלו כל בני המשפחה.
בשארית החיים, נדמה לי שצריך לפרוץ גבולות. ליצור, לייצר את עצמנו, את עצמי מחדש. להמציא את עצמי מחדש. בספר נגררת הגיבורה אל המובן מאיליו, בדרך יוצאת דופן. כביכול היא ממציאה "פטנט" חדש. כביכול היא לוחמת למען מיצוי אושרה. אולם, המפחיד והמבהיל בדרך שהיא מציעה, שהיא more of the same"". שוב נשים נקראות לתפקיד המטפלת, ה care-giver- ושוב אינן יוצאות לכבוש עולמות, וליצור את עולמן.
זו הסיבה בה פתחתי ואמרתי שהספר מהפך מעיים. הוא מתאר את חיי האישה כסובבים סביב תחום אחד בלבד, וכשהיא מסיימת את תפקידה, כביכול אין יותר טעם לשארית חייה, בלתי אם למחזר את עצמה ותפקידיה שוב ושוב, שוב ושוב.
(גם שאר הדמויות מהפכות מעיים...עליהן אולי אכתוב בפעם אחרת!)
רותי יפה-קוטלר http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=553203
[1] שם, ע' 104.
[2] שם, ע' 132.
[3] שם, ע' 133.
[4] שם, עמ' 140-141.
[5] אהוד בנאי (מלחין וכותב). מהרי נא: http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=57&wrkid=2073
[6] תסמונת התלות התובענית – מושג שטבע פרופ' חיים עומר אשר גיבש תוכנית טיפולית יחד עם הפסיכולוג דן דולברגר והקים מרכז ייעוץ ייעודי בנושא www.tlut.co.il .
[7] http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3393357,00.html, כלכליסט, דיאנה בחור-ניר, תסמונת טפילית, 25/2/10
[8] http://www.themarker.com/career/1.628297, דה מרקר, שני שילה, תרופת סבתא, ההורים עובדים והסבים מטפלים בילדים, 18/4/11.
[9] ביום 19/8/2011 התפרסמה בעיתון "הארץ" במוסף דה-מרקר כתבה ששמה "בורסת הסבתות רותחת", מאת אליחי וידל. הכתבה משעשעת למדי, ומתייחסת לסבתות כמשאב טבע נדיר. אין בו ריכוזיות, ניתן לאגור רק שתיים, הוא מתכלה, יש מרבצים עשירים יותר ועשירים פחות, וכדומה. משעשעת, כתבתי? לא בדיוק. זו בדיוק גישה קפיטליסטית שוביניסטית המתייחסת לשירותים, לנתינה, להתנדבות ללא קץ של הסבתות/אמהות באופן שקוף ובלתי מעריך, שמנצלת את הכוחות והיכולות שלהן ללא תמורה.
http://www.themarker.com/news/1.850808
זו גם בדיוק הסיבה במצב הנוכחי שהאימהות, הסבתות, נחלצות לעזור, כי הצעירים המוחים באמת לא יכולים לאפשר לעצמם להתפרנס ולגדל ילדים ללא עזרה כלשהי. בגלל שמצפים מהן, בגלל החינוך, בגלל ההמשכיות, בגלל שזה ממש "טבעי" הן שומטות את כל החלומות והתאוות למימוש לבילוי לחיים משלהן, ונגררות מהר מאוד לעזור לילדיהן ונכדיהן (אותם הן באמת מאוד אוהבות, בלי ציניות).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
