"ואולי לא היו" / שולמית לפיד (כתר)

גל המחאות הכלכליות שסחף את ישראל בחודשי הקיץ האחרונים, עורר יחד איתו גם נוסטלגיה והתרפקות על העבר. המנהיגים הם לא אותם המנהיגים, החיים כאן הופכים לקשים יותר ויותר, לא קל לגמור את החודש, המינוס בבנק מאיים והאנשים- הרי בטוח שפעם הם היו יותר נחמדים אחד לשני. לא?

פעם, כך היינו רוצים לחשוב על עצמנו, לפני שנות אור, עוד לפני קום המדינה, היו כאן אנשים אחרים, הייתה כאן תקווה למשהו חדש, לאיזו ישות אלמותית שתעלה מהשרידים ותביס את מכאובי הגלות. היה פה חזון ואפילו אם היה זה "חרא של חזון" לפי המערכון של "החמישייה הקאמרית", הרי שזה עדיין חזון הרחוק שנות אור מסימוסים והצבעות ורייטינג וריקנות. היו כאן אנשים שהיו מוכנים לתת מעצמם, היו כאן שאיפות והיה ניסיון לבנות משהו מכלום. והיום, מקץ כמה עשרות שנים, אפילו לא עברה מאה, ואנחנו כבר נבולים ומיובשים, חסרי כוחות וסבלנות זה כלפי זה ובמיוחד כלפי המדינה שאבדה לנו בדרך.

מי שמתגעגע לימים שבגרוש היה חור, או חושב שפעם היה בטוח טוב יותר ומבלה את ימיו בחלימה על מכונת זמן שתיקח אותו אחורה, אולי מוטב שיקרא את ספרה של שולמית לפיד "ואולי לא היו" העוסק במדינת ישראל של שנות השלושים והארבעים הנאבקת על קיומה לקראת ההקמה שבדרך. שולמית לפיד ידועה כמי שמתעמקת בנבכי העבר הישראלי והציוני ומראה גם את הצדדים הנוסטלגיים שלו אך גם את הצדדים הפחות יפים עליהם לא יספרו לכם בשיעורי ההיסטוריה ובטיולים השנתיים.  היא עשתה זאת גם בספרה "גיא אוני" שנכנס לקאנון הספרותי העברי וגם בספר ההמשך שלו "חוות העלמות".

התמונה העולה מהספר "ואולי לא היו" היא אולי תמונה חדורה באידיאלים, חזון והגשמה. אך היא בוודאי לא קלה יותר מזו הנשקפת מתוך שלטי המחאה בשדרות רוטשילד. אז המחסור היה מורגש הרבה יותר. תל אביב הייתה מלאה בתי קפה כמו היום אבל כולם קנו את הקפה בהקפה (היום הם מתלוננים על המינוס בבנק), עבודה לא הייתה לכולם ומשרת ההייטק הנחשקת של אז הייתה כנראה עבודה בבניין (גם אז היה מחסור בדיור). התושבים הוותיקים נאלצו להתמודד עם הגלים שהגיעו מאירופה מצד אחד ולקלוט את חסרי הכול שהוסיפו על הפיות שהיה להאכיל ומצד שני לנסות להדחיק את השמועות על המתרחש מעבר לים ולהתמודד עם הכאב על שרידי המשפחה שנשארו בניכר והולכים ונעלמים בלי שהיישוב היהודי בארץ יוכל לספק להם תשובה והגנה.

במרכז הספר מיקי וסידי, זוג צעיר שלהם ילדה קטנה. מיקי האידיאליסט שואף להיות פועל בניין ומעדיף ליישב את הארץ ולא לעסוק בעבודה בזויה כמו עבודת כתיבה או עיתונאות. בסופו של דבר הוא מתגלגל להיות סדר בעיתון, עבודה שנחשבת לבעלת שכר גבוה יותר מאשר עבודת כתיבה אותה לפי המחשבה הרווחת יכול לבצע כל אחד. לפחות דבר אחד למדתי מהספר - גם אז (למרות מה שנדמה לנו) לא היה שום כבוד בארץ לאנשי הרוח והמילה.

סידי מצידה היא אישה פרקטית שמכלה את כל יומה בעבודה קשה, קופצת מהזדמנות להזדמנות, חוסכת גרוש לגרוש וכל הזמן שואלת את עצמה מאיפה אפשר להביא את הגרוש הבא. ככה זה כשיש בעל אידיאליסט. מישהו צריך להאכיל את הילדה. רוב הסיפור משתקף מנקודת מבטה של סידי וחלקים גדולים בו מוקדשים ליחסים בינה לבין חברותיה. החברות הנשית מתחזקת על רקע סיפורים שהיו רווחים כבר אז של ניצול, בגידה והתחזות.

"ואולי לא היו" הוא ספר קריא וקולח שקל לגמוע תוך ימים ספורים. בסיום הקריאה ההתרפקות נראית פתאום קצת טיפשית, קצת לא במקום, קצת אפילו מראה על סוג של בורות. האם לסידי ומיקי היה טוב יותר מאיתנו? מה היו סידי ומיקי אומרים על ישראל של המאה ה-21 אילו יכולנו להקפיץ אותם באותה מכונת זמן שהופיעה מוקדם יותר בטור הזה? ללא ספק הם לא היו מרוצים מהרבה דברים שאליהם התגלגלה מדינת ישראל. אך מצד שני עולה בי גם התחושה שהם היו גאים בה ובנו על הרבה דברים - על השפע, על החברות שעדיין קיימת פה, על האהבה הגדולה הכמעט משיחית שתושבי המדינה הזו רוחשים לה, גם אם זה בא לפעמים מתוך כאב ורצון לשבור את הכלים ולהוציא דרכון אירופאי. ועל הרצון, גם עכשיו, במאה אחרת לגמרי, לשנות. אולי אפילו היינו רואים אותם בשדרה או בכיכר נושאים שלט משלהם.

 מאת נורית הוראק

"ואולי לא היו", שולמית לפיד

ביומיים חיסלתי את ספרה של שולמית לפיד, "ואולי לא היו". איכשהו בסוף כל פרק החלטתי לקרוא גם קצת מהפרק הבא. קל להתמכר לדמויותיהם של מיקי וסידי (לאה), זוג צעיר שעלה מהונגריה לישראל ב-1934 לבנות משפחה וחיים וחלומות בתל אביב קשת היום מחד והתוססת מאידך. קל אפילו עוד יותר להתמכר לתל אביב של אז העולה מדפי הספר, תל אביב של צעירים שעזבו את הבית, ואחר כך תל אביב של יתומים, שמצד אחד הם עובדים בפרך וסובלים מרעב (ואת זה קשה לקרוא, בעיקר כשמדובר בשושנה, בתם של מיקי וסידי, כשהיא רכה בשנים), ומצד שני יש להם אנרגיות בלתי נדלות והם גומאים וגומעים את הרחובות, את חוף הים, את ההצגות והמופעים ואת בתי הקפה. ואולי משום שהם מתגוררים בדירות קטנות, שוכרים ומשכירים ומצטופפים שתי משפחות ושלוש בדירה, הם מרבים כל כך לצאת.

מיקי וסידי הם זוג מרשים. בעיירה בהונגריה היו הבדלי המעמדות ברורים, ואם מיקי דויטש המיוחס והמקסים חיזר בתקיפות אחרי סידי בעלת המראה הצועני, הרי זה רק מתוך משיכתו אליה ולא משיקולים מעשיים. מיקי היה עיתונאי שחלם לכתוב רומן, שניהם קראו שירה ומיטב השירה ההונגרית נטל חלק בחיזור שלהם; בארץ ביקש מיקי להותיר מאחוריו את הכתיבה ואת מיקי הישן בכלל, ולעסוק בעבודת כפיים. אבל ההתפעמות משירה לא נטשה אותו, ובהתרגשות הביא הביתה ספר של אלתרמן, אותו אלתרמן שלצדו ישבו בכסית.

המשיכה בין מיקי לסידי כנראה לא התפוגגה עם השנים, אבל הם הרבו לריב, הסתירו זה מזו סודות, ובעיקר לא שיתפו זה את זו במועקה העצומה, בחרדה ובאובדן שהתעצמו בנפשם מאז הפסיקו להגיע המכתבים מהבית ועד שהגיעו הידיעות האיומות על שואת יהודי אירופה, ולבסוף הפליטים עצמם.

הרומן מתמקד בסידי ובמיקי, ולגבי בתם שושנה, הקורא מקבל תמונה חיצונית של ילדותה: הערבים שהוריה יצאו והיא נשארה עם שכנים או עם חברות, המשחקים למטה ברחוב עם הילדות השכנות, יום הולדת 11 שהוריה שכחו, רעב ורעבתנות מתמדת, וגם דומה שיש בה קורטוב מהתכונות של אמה, סערה פנימית, שאפתנות ונחישות. אבל מה מתחולל בתוכה ובנפשה, אין מספרים לנו, וזה מעניין במיוחד כי בסוף הספר מופיעה הקדשה של שולמית לפיד לחברות הילדות שלה, שילדותה וילדותן היו ההשראה לספר זה.

הספר מעורר כמיהה לערוך מסע קצר בזמן ולבקר בתל אביב של שנות השלושים והארבעים, ובעיקר לפקוד את התיאטראות ואת בתי הקפה, אבל לצד מכונת הזמן צריך גם איזה כישוף שיאציל על קוראת נרפית כמוני גם מעט מן המרץ, התושייה והיכולות של סידי, שידעה לבשל שבעה מאכלים שונים מלחם, לתפור, לרקוד, להמציא פרנסות שונות ומשונות ועם כל זה, ועם הטראומה הבלתי ניתנת לעיבוד של מה שעלה בגורלם של הוריה ואחיה, לא לאבד ולו שמץ מאהבתה העזה לחיים.

מאת לי עברון-ועקנין