"רואים את הלב" / סמואל בנשטרית. מצרפתית: לי עברון-ועקנין

הספר הזה, המתאר בסה"כ מס' שעות מצומצם בהם מחפש המספר, שרלי בן ה-10, את אמו שנעצרה, משום מה, על ידי המשטרה, כתוב ברהיטות וברגישות ומכיל עולם ומלואו.

קשה לצפות לאבחנות מדויקות, לרגישות ולרהיטות שכזו מנער צעיר, ובכל זאת משכיל סמואל בנשטרית הכותב לשכנע שאכן, זוהי לשונו של נער מבריק וחסר השכלה.

זהו סיפור מכמיר לב, הכתוב בגוף ראשון, על שרלי – בן לאם חד הורית, מהגרת קשת יום המתנהגת באצילות מלכותית, ואח לנרקומן שהיה פעם נער מבריק גם כן.

לכאורה, זהו סיפור ממוקד המתרחש בזמן מוגדר ובמקום מסוים מאוד. אבל האפיונים המקומיים של הפרבר הזה בצרפת יכלו בקלות להתאים למקומות רבים בישראל. ולא רק. כי פרברי העוני, משום מה, נראים דומים בכל מקום.

השילוב בין הבניינים המכוערים שחלקם עלוב ומוזנח ולצידם יש גם כאלה ששומרים על חן ומראית עין של בית. אוסף החנויות שמהוות מרכז מסחרי, שכמו הרבה מרכזים מסחריים מורכב מחנויות  רפאים, שהמוכרים בהן  נראים כאילו גם הם מאחרים את זמנם ושייכים למקום אחר, אולי מאה אחרת...אחרי הכול, כולם הלכו לקניון. 

אבל העוני והסביבה המוזנחת אינם העיקר. המטריד מכל הוא שהילד הזה, שהלב יוצא אליו, יכול להיות כל אחד מילדי הפליטים שאנו רואים עוברים לצידנו מדי יום.

בולטים בצבעם, אבל כ"כ שקופים.

כי שרלי באמת הוא מי שהלב שלו חשוף לחלוטין, אבל למעט מאוד אנשים אכפת מה מתרחש בלב היפהפה הזה.

ואלו שאכפת להם - שקופים כמותו. לא באמת אנשים בעלי אמירה בחברה הרגילה  שהשגרה שלה מורכבת ממרקם חיים אחר... 

כי מי באמת מביע דאגה לגורלו של הילד שמחפש את אמו? זוג הזקנים שאמא שלו מטפלת בהם, החברים לבית הספר ולבניין. והחברים הנרקומנים של אחיו. 

לכל אנשי השוליים הללו יש יכולת מוגבלת לעזור ולסייע לילד שכל כך זקוק לעזרה כרגע.

ולכן, התחושה העיקרית שיצאתי ממנה אחרי שסיימתי לקרוא בספר היפהפה הזה, שגיבורו אכן חודר אל הלב, היא תחושה של מועקה והרהורים נוגים.

תחושה שיש אנשים שלא משנה בעצם מהן האיכויות והכישרונות שגלומים בהם. הם נדונו להיות שקופים וחסרי יכולת לשנות את גורלם, או אפילו לשאתו.

עיקר כוחו של הכותב, בעיני, הוא היכולת להביא את הנוכחים השקופים הללו לאור. ולשעה קלה לגרום לנו לראות להם את הלב . ספר חובה. לדעתי.

מאת זלפה שלמה

רואים את הלב/ סמואל בנשטרית. מצרפתית: לי עברון-ועקנין

כל כך קשה לכתוב דמויות של ילדים. נכון, כולנו היינו פעם ילדים אבל משהו מהחשיבה הנקייה והמשתאה שלהם הולך לאיבוד במהלך ההתבגרות.

שרלי הוא ילד כזה. בן למהגרים ממאלי שגדל עם אמו ועם אחיו הנרקומן אנרי בשכונת עוני. אביו עזב אותם בילדותו המוקדמת. יום אחד אמו נלקחת ע"י שוטרים לנגד עיניו ומתעלמת ממנו במכוון והוא נשאר אבוד ומשוטט בשכונה כל היום (זו מסגרת הזמן של הסיפור). שרלי הוא ילד מצחיק ושנון שלא מקבל את סביבתו כמובנת מאליה. הבניינים  בשכונתו קרויים על שם סופרים ומשוררים.

התפעלתי מהדרך בה אמו של שרלי חינכה אותו. האם הלא משכילה שדאגה לספק לבנה את מה שהיא לא זכתה לו – השכלה ותרבות ובעיקר אהבה ליופי.

הספר דן במרומז בתחושת השייכות של אדם למקום, נושא שהוא מאוד אקטואלי בימינו עם תופעת הכפר הגלובלי וההגירה. שרלי נולד בצרפת וגדל לתוך התרבות הצרפתית בשכונת מהגרים, אחיו אנרי נולד במאלי וספג משתי התרבויות ובמידה מסוימת נקרע בין שתיהן. הצרפתיות של אמם לא עומדת במבחן מכיוון שאביהם הפך אותה לבלתי חוקית בגלל שלקח את כל המסמכים הרלוונטיים שמהווים הוכחה.

השימוש המכוון שנעשה בשמות הבניינים בשכונתו של שרלי, הקרויים על שם גדולי התרבות הצרפתית (וחלקם בעצמם מהגרים) יוצר הזרה (שרידים של לימודי הספרות) שכן פריז ותרבותה היא סוג של משאת נפש ולא מקום נגיש באמת לתושבי הפרוורים, ובכל זאת הספר שמתחיל בבניין רמבו מסתיים בציטוט מרמבו, מה שנראה בעיני כאמירה מפורשת שהאמנות והספרות יכולות להיות נגישות מכל מקום ושיש צורך במתווכים שיגלו אותה.

גם התרגום עשה עבודת תיווך נפלאה לקורא הישראלי שלא מכיר היטב את התרבות הצרפתית. הספר קריא, קולח, נוגע ללב, כואב ומשמח. נהניתי מאד מהתרגום של לי עברון-ועקנין (גילוי נאות - חברתי הטובה) ששמר על השפה קולחת ואותנטית.

לדעתי כשספר הוא טוב יש חשק לקרוא עוד ספרים של אותו סופר, ופה אני יכולה להגיד שנשארתי עם טעם של עוד.

מאת ג'וליאנה

רואים את הלב / סמואל בנשטרית. מצרפתית: לי עברון-ועקנין.

ילד בן עשר, בעל כושר הבחנה וכושר ביטוי נדירים, מספר על עשרים וארבע  שעות גורליות בחייו בהן הוא מחפש את אימו ואת אחיו. זהו מונולוג מפיו של ילד שמבטו על העולם כן, עדיין לא 'מקולקל' בדימויים של מבוגרים, הוא מחובר לעצמו והוא מרגיש ואומר אמת. אוצר המילים שלו מוגבל לילד בן גילו ויחד עם זאת דבריו הם פואטיקה טהורה ונדירה של ילד שרוצה להיות קיים: ”הראשון שאומר משהו שאחר כך נשאר לתמיד … תמיד מצאנו סיפור שכבר היה קיים"
שַרלי נולד וגדל בפרוור של פריז, המורה לאנגלית מתעקשת לקרוא לו צ'רלי ולא במקרה לטעמי - כמו צ'רלי הישן והטוב גם הוא חינני, נוגע לכל לב ואהבה טהורה עוזרת לו ברחובות הפרוורים:
"היא הייתה כאילו החיסון שלי... הייתי צריך לרעוד ולחשוב על הכי גרוע, אבל לא הפסקתי לחשוב על מלני, וזה עשה לי מין איזון... זה היה כמו לשוט בסירה [לשמוע את שופן]. לשוט בסירה לאורך נהר. והנהר הוא המוזיקה. כשהקשבתי לנוקטורנים חשבתי על מלאני רנואר."
נתוני הפתיחה שלו טובים: בבית הספר הוא מקבל חינוך טוב, גם לאמנות ושירה, יש לו אמא נהדרת, "אמא שלי תמיד מחייכת אלי וגם אם כדור הארץ יתפוצץ היא תחייך אלי", הוא זוכה לחברי נפש: "בן אדם לא שואל את עצמו מתי הכיר את אמא שלו, ככה זה עם חברים, הכרנו ביום שנולדנו. לפני עשר שנים",
 ויש לו תכניות לעתיד:
"כשאני קורא ספר או שיר, אני אוהב להיזכר במשפט אחד או שניים. פשוט אני חושב עליו הרבה אחר כך, כשאני משתעמם או לפני השינה. גם אם אני לא כל כך מבין, אני אומר לעצמי שיום אחד הדברים יתבהרו בראש שלי. כמו מתנה שאני שומר בלי לפתוח את האריזה."
"אני רוצה לדעת הכול, אני כמו כלב שלא עוזב את העצם ושואל עשרת אלפים שאלות."
"הייתי רוצה לפגוש את הבן אדם שקרא הכי הרבה ספרים בעולם. הוא בטח נראה משונה, עם עיניים נפוחות.”

לשרלי יש עדיין אוצר מילים מוגבל, אבל זה לא מפריע לו להתבטא בפואטיות מפותחת יותר מזו של חבריו: "תביאו לי איזה נושא ואני מורח לכם עשרה עמודים."
"יש דברים שצריך להגיד אותם, להוציא אותם, אחרת נהיים פלונטרים בבטן עד שהיא מתפוצצת."
"לפעמים הייתי רוצה שיהיה לי מחק בראש כדי שאני אוכל להתחיל ימים מחדש."

אמא טובה, חברים, עתיד מבטיח? משהו מעיק על כל אלה, הפרוור, שהטבע לא מצמיח בו דבר:

- "להגיע לפה זה להגיע לשומקום... מסביב למגדלים בדרך כלל לא צומח שום דבר. כאילו האדמה לא התאוששה מזה שהיא הולידה מפלצות כאלה... הציפורים נעלמו בערך באותו הזמן שהכוכבים נעלמו..."
"אם הייתם רואים את הפרצוף שלי בתמונה, הייתם מבקשים הגדלה. אני בן חמש בערך, עם תסרוקת אפרו בן אפרו, חסרות לי שתי שיניים קדמיות ואני מחייך כמו משוגע. אוף, אני מת על עצמי בתמונה הזאת. באמת הייתי חמוד אז. עכשיו אני כבר לא מחייך. ואם תסתכלו בתמונות שלי מבית ספר שנה אחרי שנה, תראו שאני צוחק פחות ופחות. בטח כולם ככה. ילדים נשפכים מכלום, והזקנים להיפך, בוכים כל הזמן. לפחות הזקנים בבניין, הם כאלה בכיינים שזה מדכא אותי."

ולמרות שהוא תמיד יודע מה השעה, הוא ילד, ונוהג להתבטא בהגזמות:
"פרדי כחכח בגרון לפחות חמשת אלפים פעם"
"הקטע הוא שהדבר הזה נוסע פעם באלף שנה"
" לוקח לה איזה שלושה שבועות לקרוא מכתב"
"אני חושב שאנרי הוא מלך המטומטמים ושהוא מתמסטל כדי לשכוח מהטמטום שלו... אם היו נותנים לי אירו על כל פעם שהיצור הזה מנגן לי על העצבים, הייתי מיליארדר. אבל לא נותנים לי, אז אני מתחרפן בחינם"

"רק הרגשתי דברים, מין צמרמורת שעברה לי בגוף ועלתה לי עד הלב", אומר שַרלי טרַאוֹרֶה. חשתי בה, הוא כ"כ נגע לליבי, התאהבתי בו ממש. אפשר לאמץ אותו?

אוגניה,
בלוגילוגי

"רואים את הלב" / סמואל בנשטרית. מצרפתית: לי עברון-ועקנין. עורכת התרגום: אורנה סיף

בהתחלה חשבתי שרֶמבּוֹ זה בניין. כי אומרים מגדל רמבו. ואז חבר שלי יֶיֶה סיפר לי שרמבו היה משורר. לא כל כך הבנתי למה נתנו לבניין שלי שם של משורר. יֶיֶה אמר שזה בגלל שהוא היה מפורסם ומת מזמן. שאלתי אותו אם הוא מת אחרי שהוא ראה את הבניין. יֶיֶה אמר שלא, הוא מת הרבה קודם. אמרתי שהיה לו מזל, כי הבניין מכוער בטירוף והוא היה ממש מתחרפן כשהוא היה רואה את השם שלו על דבר כזה. יֶיֶה אמר שהוא דווקא היה שמח אם היו קוראים דברים על שמו. אמרתי לו שנראה לי טיפשי לגור במגדל יֶיֶה. הוא אמר לי ללכת להזדיין ושהשם שלי לא יותר טוב.

קוראים לי שַׁרלי.

ככה נפתח "רואים את הלב" של סמואל בנשטרית, רומן שיצא בצרפת ב-2009, ואצלנו עכשיו, והיה לי העונג לתרגם אותו לעברית. שרלי הוא ילד שחור שנולד בצרפת אבל אמו ואחיו הגדול הם "חסרי תעודות", כלומר אינם חוקיים בצרפת, והעובדה הזו (שלעיניו של הילד בן העשר כמובן אינה ברורה ואינה מתנסחת כפי שניסחתי אני כרגע) עומדת ברקע הסיפור. ובחזיתו עומד שרלי, ילד בן עשר, היפראקטיבי, שהמחשבה שלו נודדת מעניין לעניין (עד שמגיעים למלני רנואר, הילדה שהוא אוהב, ועליה הוא מסוגל לדבר שעות) והוא מספר לנו בשפה שלו על בית הספר, על החבר'ה, על החיים בעיר לוויין פרוורית של פריז, על ביקור חד-פעמי בפריז עצמה, הקסומה, במוזיאון פיקסו, ועל אלף ואחד דברים. אבל רגע, לפני שאנדוד כמו שרלי אל אותם אלף ואחד דברים, נתעכב רגע במוזיאון פיקסו, כי גם שרלי בעצם מצייר דיוקן עצמי:

ליד התמונה יש פתק כזה עם התאריך והשם. "אוֹטוֹפּוֹרטרֶט". שאלתי את בריס מה זה אומר, הוא הסביר שפיקסו צייר את עצמו, וכשחשבתי שוב על המילה "אוטופורטרט" חשבתי שזאת מילה מעולה. מאז למדתי את כל המילים שמתחילות ב"אוטו". אוטודידקט. אוטונומיה. אוטואמנציפציה. וגם היו כאלה שכבר הכרתי. אוטובוס. אוטומט. אוטוסטרדה.

כשגיליתי שהאיש המסכן בתמונה זה פיקסו, זה ריגש אותי. לפי התאריך הוא צייר את זה כשהוא היה צעיר, ועצוב לראות בנאדם שמציג את עצמו ככה. ובכנות, גם. אין הרבה אנשים שאומרים את מה שהם באמת.

אם הייתי צריך לצייר אוטופורטרט של עצמי הייתי משוויץ קצת, והייתי נראה כמו בנאדם נהדר, שכל הזמן כיף לו.

שרלי הוא בן מהגרים, אבל הוא גם תוצר של מערכת החינוך הצרפתית, ולא רק הרחובות בשכונתו נקראים על שם משוררים, הוא גם לומד בבית הספר על שם שרל בודלר ומשנן שירים בעל פה. מיטב התרבות הצרפתית והמערבית בכלל – בודלר ורמבו, פיקסו, המוזיקה של שופן – הוא חלק ממנו, כשם שהסלנג והווי סוחרי הסמים וגנבי המכוניות שבשכונה הוא חלק מחייו. סמואל בנשטרית, המחבר, אמר שדי מוקדם במהלך הכתיבה הוא הבין שלא נכון לבסס את דמותו של שרלי על השפה, על הסלנג. הוא מצא את המפתח לדמותו של שרלי בהיפראקטיביות, במעבר מעניין לעניין, תופעה שהבחין בה גם אצל בנו בן ה-11.

בקריאה הראשונה של קטע מהספר נשמע לי שרלי כמו מזיגה של הולדן מ"התפסן בשדה השיפון" וגיבור "כל החיים לפניו". הוא מזכיר גם את הנער המלבב כריסטוף, גיבור ספרה של כריסטיאן רושפור "אביב בחניון", שלצערי לא תורגם. כריסטיאן רושפור הייתה אמנית גדולה של שפה "מדוברת-כתובה" (היא כתבה גם על ההבדלים בין ה"מדוברת-מדוברת" האמיתית ל"מדוברת-כתובה" ולשטף המשכנע שניתן להשיג בה ואי אפשר להשיג בתעתיק של ה"מדוברת-מדוברת" האמיתית) ואולי בכך שזכיתי לתרגם את בנשטרית קיבלתי את הפיצוי שלי על כך שמעולם לא תרגמתי את רושפור. ואמנם, אין לנו בעברית סלנג המקביל לסלנג הצרפתי, ואולי קשה להעלות על הדעת ילד דובר עברית שמדבר בשפת רחוב אבל גם יודע בעל פה את המשוררים הגדולים, אבל ספר כזה הוא כמו מוזיקה, ומרגע שמוצאים את הסולם הנכון אפשר לאלתר עד בלי די ובהנאה. ועוד זכיתי לעבוד עם עורכת תרגום נהדרת, אורנה סיף, שעל השמיעה האבסולוטית שלה יכולתי לסמוך כשחרגתי בלי משים מהסולם.

מאת לי עברון-ועקנין