גוף שני יחיד/ סייד קשוע

ספר של סייד קשוע תמיד יעלה ציפיות אצלי. אני אוהבת לקרוא את קשוע. כשהייתי מנויה היה הטור שלו במוסף הארץ אחד מאבני הדרך של המוסף אצלנו בבית. הומור לצד ביקורת חדה כתער על החברה הישראלית, ותמיד שורת סיום שהיא לכאורה אנטי פואנטה, אבל בד"כ גרמה לי תחושת "אויש, אנחנו איומים".
דווקא לא קראתי את "ערבים רוקדים", ספרו הראשון (מסומן אצלי ברשימת הצריכה להשלים) וכן קראתי את "ויהי בוקר", ספרו השני, שנקרא מהר ומעוכל לאט, ונזכרים בו בכל פעם שעולה שוב רעיון הסכם השלום שבו "ניתן את ואדי ערה והמשולש תמורת ההתנחלויות".
אבל אנחנו כאן בשביל ספרו השלישי, "גוף שני יחיד". ונתחיל בדברים הטובים: קשוע כותב כמו קשוע, כלומר קריא, בעברית קולחת ומרתקת. וגם הסיפור מרתק, אז בכלל גומרים את הספר הזה בתוך יומיים.
וגם הביקורת כאן. מרומזת ולא מרומזת, מעלה תחושת אי נוחות כשמדובר ב"פאק שלנו", כלומר עוד תכונה לא מחמיאה של החברה היהודית בישראל. למשל אבחנתו של קשוע שהדרך לא להיעצר לבדיקת תעודת זהות בידי שוטרי מג"ב היא ללבוש בגדים יקרים. ככל שבגדיך יהיו יקרים יותר כך תיעצר פחות, הוא מאבחן, ואם הם יקרים יותר מבגדיו של השוטר, הרי שהוא לא יעצור אותך בכלל לבדיקה. והרי לכם, קפיטליזם וגזענות משולבים באחת. או הטענה של קשוע, שאם אתה ערבי יש לך סיכוי טוב יותר להתקבל לבצלאל, מעוז שמאלנות, אלא אם כבר התקבל ערבי אחד, ואז דווקא לא, כי מספיק ערבי אחד, שלא ניסחף פה, אה? וכמובן, המשפטים שהחברים של אמיר בבצלאל אומרים לו כשהם לא יודעים שהוא ערבי. תאמרו, "זה רק ספר, זה לא קרה באמת", ואני אומר, "ומה אתם חושבים, שזה לא קרה אלפי פעמים בצורות אחרות?"
אבל בספר הזה, לפחות לפי תחושתי, הביקורה גדולה יותר דווקא על הצד השני. והפעם זו כבר לא תחושת הלא נעים, אלא תחושת צ-צ-צ, כי זה "פאקים שלהם", החברה הערבית ישראלית. למשל, הכורח של עורך הדין להחליף את מכוניתו באורח תדיר להכי יקרה והכי מתוחכמת, למרות שהוא לא באמת רוצה, כי סמל סטטוס כמו מכונית הוא משהו שהוא חייב להקפיד עליו כדי לשמור על משרדו המשגשג. או סיפורים מעוררי צקצוק עם בדל חיוך, כמו משפחתו של גנב שמצדיקה באוזני עורך הדין את מעשיו במלים "הוא גנב רק מיהודים". אכן, צדיק.
ויש גם סיפורים שהם יותר ממעוררי צקצוק. כמו הסיפור הכי שובר לב בעיני בספר, סיפורה של אמו של אמיר, שבוחרת לא להיכנע ולא להתחתן עם אחי בעלה המת, ובגלל שהיא אלמנה המפרנסת את עצמה היא נאלצת להתמודד עם קללות, שמועות שהיא זונה ועוד דברים בנוסח הלא מענג הזה. וקשוע לא מקל עלינו בכלל, כי זה לא שאמיר, דמות ראשית בסיפור שאנחנו מקבלים את חלקה בו בגוף ראשון, טורח להקל על אמו או להבין אותה. להפך, הוא כועס ומנוכר. לכאורה כעס של ילד שעבר ילדות של בדידות ועוני, אבל האמת, מי אשם כאן יותר, אמא שלו או החברה שהוא גדל בה? אלא שאמיר לא טורח לראות את הצד של אמא שלו. הוא רק רוצה לברוח. לברוח מעצמו כמו שיתברר מאוחר יותר.
אני מרחיבה פה על הביקורת שקשוע מותח, פשוט כי זה חלק מהותי בכתיבה שלו. קשוע הרי תמיד מספר לנו את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע. ולא בצורה קיצונית כמו גדעון לוי, אלא בניואנסים הקטנים, באבחנות שלכאורה אי אפשר לזעוק "סקנדל" עליהן, אבל הן מחט קטנה ועוד מחט קטנה ועוד מחט קטנה, עשרות דקירות קטנות שמזכירות לנו שאנחנו לא בסדר. אבל עוד שנייה אגלוש במדרון החלקלק המוביל לדיון פוליטי, ובכלל התכוונתי לכתוב על ספרות. אז נחזור לספר: שתי דמויות ראשיות מככבות בו. אמיר ועורך הדין. ודווקא זו חולשתו, הדמויות. כי קשה להזדהות איתן. עורך הדין נראה מבטיח, אבל אז הופך לדמות אובססיבית ומעצבנת, עד שממש התקשיתי לסיים את הפרקים שלו, ואמיר, שמעורר אמפתיה, אבל לא כל מעשיו מוסברים מספיק ולכן קשה להזדהות איתו. אבל עדיין הפרקים של אמיר היו הטובים יותר בעיני בספר.
הספר לוקח אותנו אל מרחבי חייהם של עורך הדין ואמיר: מהכפרים במשולש לאזורים הערביים בירושלים, ועד בית הכרם, שכונה יהודית נינוחה בירושלים. קשוע כותב מתוך מה שנשמע כמו היכרות אמיתית עם כל האזורים האלה. וזה משכנע. אולי בגלל זה קשה להישאר אדישים לספר. סיפור בדיוני או לא, אתם יודעים שזה קורה גם במציאות. ועכשיו השאלה היא אם אתם רוצים לקרוא את זה או לא. הספר הזה לא יספק לכם אסקפיזם מבורך מהמציאות הביטחונית/כלכלית, אבל הוא כן יעניין אתכם. ובסופו של דבר סיפור מעניין הוא הדבר החשוב ביותר בספר, לא?

מאת עדי בעולם

גוף שני יחיד/ סייד קשוע

ספר של סייד קשוע תמיד יעלה ציפיות אצלי. אני אוהבת לקרוא את קשוע. כשהייתי מנויה היה הטור שלו במוסף הארץ אחד מאבני הדרך של המוסף אצלנו בבית. הומור לצד ביקורת חדה כתער על החברה הישראלית, ותמיד שורת סיום שהיא לכאורה אנטי פואנטה, אבל בד"כ גרמה לי תחושת "אויש, אנחנו איומים".
דווקא לא קראתי את "ערבים רוקדים", ספרו הראשון (מסומן אצלי ברשימת הצריכה להשלים) וכן קראתי את "ויהי בוקר", ספרו השני, שנקרא מהר ומעוכל לאט, ונזכרים בו בכל פעם שעולה שוב רעיון הסכם השלום שבו "ניתן את ואדי ערה והמשולש תמורת ההתנחלויות".
אבל אנחנו כאן בשביל ספרו השלישי, "גוף שני יחיד". ונתחיל בדברים הטובים: קשוע כותב כמו קשוע, כלומר קריא, בעברית קולחת ומרתקת. וגם הסיפור מרתק, אז בכלל גומרים את הספר הזה בתוך יומיים.
וגם הביקורת כאן. מרומזת ולא מרומזת, מעלה תחושת אי נוחות כשמדובר ב"פאק שלנו", כלומר עוד תכונה לא מחמיאה של החברה היהודית בישראל. למשל אבחנתו של קשוע שהדרך לא להיעצר לבדיקת תעודת זהות בידי שוטרי מג"ב היא ללבוש בגדים יקרים. ככל שבגדיך יהיו יקרים יותר כך תיעצר פחות, הוא מאבחן, ואם הם יקרים יותר מבגדיו של השוטר, הרי שהוא לא יעצור אותך בכלל לבדיקה. והרי לכם, קפיטליזם וגזענות משולבים באחת. או הטענה של קשוע, שאם אתה ערבי יש לך סיכוי טוב יותר להתקבל לבצלאל, מעוז שמאלנות, אלא אם כבר התקבל ערבי אחד, ואז דווקא לא, כי מספיק ערבי אחד, שלא ניסחף פה, אה? וכמובן, המשפטים שהחברים של אמיר בבצלאל אומרים לו כשהם לא יודעים שהוא ערבי. תאמרו, "זה רק ספר, זה לא קרה באמת", ואני אומר, "ומה אתם חושבים, שזה לא קרה אלפי פעמים בצורות אחרות?"
אבל בספר הזה, לפחות לפי תחושתי, הביקורה גדולה יותר דווקא על הצד השני. והפעם זו כבר לא תחושת הלא נעים, אלא תחושת צ-צ-צ, כי זה "פאקים שלהם", החברה הערבית ישראלית. למשל, הכורח של עורך הדין להחליף את מכוניתו באורח תדיר להכי יקרה והכי מתוחכמת, למרות שהוא לא באמת רוצה, כי סמל סטטוס כמו מכונית הוא משהו שהוא חייב להקפיד עליו כדי לשמור על משרדו המשגשג. או סיפורים מעוררי צקצוק עם בדל חיוך, כמו משפחתו של גנב שמצדיקה באוזני עורך הדין את מעשיו במלים "הוא גנב רק מיהודים". אכן, צדיק.
ויש גם סיפורים שהם יותר ממעוררי צקצוק. כמו הסיפור הכי שובר לב בעיני בספר, סיפורה של אמו של אמיר, שבוחרת לא להיכנע ולא להתחתן עם אחי בעלה המת, ובגלל שהיא אלמנה המפרנסת את עצמה היא נאלצת להתמודד עם קללות, שמועות שהיא זונה ועוד דברים בנוסח הלא מענג הזה. וקשוע לא מקל עלינו בכלל, כי זה לא שאמיר, דמות ראשית בסיפור שאנחנו מקבלים את חלקה בו בגוף ראשון, טורח להקל על אמו או להבין אותה. להפך, הוא כועס ומנוכר. לכאורה כעס של ילד שעבר ילדות של בדידות ועוני, אבל האמת, מי אשם כאן יותר, אמא שלו או החברה שהוא גדל בה? אלא שאמיר לא טורח לראות את הצד של אמא שלו. הוא רק רוצה לברוח. לברוח מעצמו כמו שיתברר מאוחר יותר.
אני מרחיבה פה על הביקורת שקשוע מותח, פשוט כי זה חלק מהותי בכתיבה שלו. קשוע הרי תמיד מספר לנו את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע. ולא בצורה קיצונית כמו גדעון לוי, אלא בניואנסים הקטנים, באבחנות שלכאורה אי אפשר לזעוק "סקנדל" עליהן, אבל הן מחט קטנה ועוד מחט קטנה ועוד מחט קטנה, עשרות דקירות קטנות שמזכירות לנו שאנחנו לא בסדר. אבל עוד שנייה אגלוש במדרון החלקלק המוביל לדיון פוליטי, ובכלל התכוונתי לכתוב על ספרות. אז נחזור לספר: שתי דמויות ראשיות מככבות בו. אמיר ועורך הדין. ודווקא זו חולשתו, הדמויות. כי קשה להזדהות איתן. עורך הדין נראה מבטיח, אבל אז הופך לדמות אובססיבית ומעצבנת, עד שממש התקשיתי לסיים את הפרקים שלו, ואמיר, שמעורר אמפתיה, אבל לא כל מעשיו מוסברים מספיק ולכן קשה להזדהות איתו. אבל עדיין הפרקים של אמיר היו הטובים יותר בעיני בספר.
הספר לוקח אותנו אל מרחבי חייהם של עורך הדין ואמיר: מהכפרים במשולש לאזורים הערביים בירושלים, ועד בית הכרם, שכונה יהודית נינוחה בירושלים. קשוע כותב מתוך מה שנשמע כמו היכרות אמיתית עם כל האזורים האלה. וזה משכנע. אולי בגלל זה קשה להישאר אדישים לספר. סיפור בדיוני או לא, אתם יודעים שזה קורה גם במציאות. ועכשיו השאלה היא אם אתם רוצים לקרוא את זה או לא. הספר הזה לא יספק לכם אסקפיזם מבורך מהמציאות הביטחונית/כלכלית, אבל הוא כן יעניין אתכם. ובסופו של דבר סיפור מעניין הוא הדבר החשוב ביותר בספר, לא?

מאת עדי בעולם

גוף שני יחיד/ סייד קשוע

ספר של סייד קשוע תמיד יעלה ציפיות אצלי. אני אוהבת לקרוא את קשוע. כשהייתי מנויה היה הטור שלו במוסף הארץ אחד מאבני הדרך של המוסף אצלנו בבית. הומור לצד ביקורת חדה כתער על החברה הישראלית, ותמיד שורת סיום שהיא לכאורה אנטי פואנטה, אבל בד"כ גרמה לי תחושת "אויש, אנחנו איומים".
דווקא לא קראתי את "ערבים רוקדים", ספרו הראשון (מסומן אצלי ברשימת הצריכה להשלים) וכן קראתי את "ויהי בוקר", ספרו השני, שנקרא מהר ומעוכל לאט, ונזכרים בו בכל פעם שעולה שוב רעיון הסכם השלום שבו "ניתן את ואדי ערה והמשולש תמורת ההתנחלויות".
אבל אנחנו כאן בשביל ספרו השלישי, "גוף שני יחיד". ונתחיל בדברים הטובים: קשוע כותב כמו קשוע, כלומר קריא, בעברית קולחת ומרתקת. וגם הסיפור מרתק, אז בכלל גומרים את הספר הזה בתוך יומיים.
וגם הביקורת כאן. מרומזת ולא מרומזת, מעלה תחושת אי נוחות כשמדובר ב"פאק שלנו", כלומר עוד תכונה לא מחמיאה של החברה היהודית בישראל. למשל אבחנתו של קשוע שהדרך לא להיעצר לבדיקת תעודת זהות בידי שוטרי מג"ב היא ללבוש בגדים יקרים. ככל שבגדיך יהיו יקרים יותר כך תיעצר פחות, הוא מאבחן, ואם הם יקרים יותר מבגדיו של השוטר, הרי שהוא לא יעצור אותך בכלל לבדיקה. והרי לכם, קפיטליזם וגזענות משולבים באחת. או הטענה של קשוע, שאם אתה ערבי יש לך סיכוי טוב יותר להתקבל לבצלאל, מעוז שמאלנות, אלא אם כבר התקבל ערבי אחד, ואז דווקא לא, כי מספיק ערבי אחד, שלא ניסחף פה, אה? וכמובן, המשפטים שהחברים של אמיר בבצלאל אומרים לו כשהם לא יודעים שהוא ערבי. תאמרו, "זה רק ספר, זה לא קרה באמת", ואני אומר, "ומה אתם חושבים, שזה לא קרה אלפי פעמים בצורות אחרות?"
אבל בספר הזה, לפחות לפי תחושתי, הביקורה גדולה יותר דווקא על הצד השני. והפעם זו כבר לא תחושת הלא נעים, אלא תחושת צ-צ-צ, כי זה "פאקים שלהם", החברה הערבית ישראלית. למשל, הכורח של עורך הדין להחליף את מכוניתו באורח תדיר להכי יקרה והכי מתוחכמת, למרות שהוא לא באמת רוצה, כי סמל סטטוס כמו מכונית הוא משהו שהוא חייב להקפיד עליו כדי לשמור על משרדו המשגשג. או סיפורים מעוררי צקצוק עם בדל חיוך, כמו משפחתו של גנב שמצדיקה באוזני עורך הדין את מעשיו במלים "הוא גנב רק מיהודים". אכן, צדיק.
ויש גם סיפורים שהם יותר ממעוררי צקצוק. כמו הסיפור הכי שובר לב בעיני בספר, סיפורה של אמו של אמיר, שבוחרת לא להיכנע ולא להתחתן עם אחי בעלה המת, ובגלל שהיא אלמנה המפרנסת את עצמה היא נאלצת להתמודד עם קללות, שמועות שהיא זונה ועוד דברים בנוסח הלא מענג הזה. וקשוע לא מקל עלינו בכלל, כי זה לא שאמיר, דמות ראשית בסיפור שאנחנו מקבלים את חלקה בו בגוף ראשון, טורח להקל על אמו או להבין אותה. להפך, הוא כועס ומנוכר. לכאורה כעס של ילד שעבר ילדות של בדידות ועוני, אבל האמת, מי אשם כאן יותר, אמא שלו או החברה שהוא גדל בה? אלא שאמיר לא טורח לראות את הצד של אמא שלו. הוא רק רוצה לברוח. לברוח מעצמו כמו שיתברר מאוחר יותר.
אני מרחיבה פה על הביקורת שקשוע מותח, פשוט כי זה חלק מהותי בכתיבה שלו. קשוע הרי תמיד מספר לנו את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע. ולא בצורה קיצונית כמו גדעון לוי, אלא בניואנסים הקטנים, באבחנות שלכאורה אי אפשר לזעוק "סקנדל" עליהן, אבל הן מחט קטנה ועוד מחט קטנה ועוד מחט קטנה, עשרות דקירות קטנות שמזכירות לנו שאנחנו לא בסדר. אבל עוד שנייה אגלוש במדרון החלקלק המוביל לדיון פוליטי, ובכלל התכוונתי לכתוב על ספרות. אז נחזור לספר: שתי דמויות ראשיות מככבות בו. אמיר ועורך הדין. ודווקא זו חולשתו, הדמויות. כי קשה להזדהות איתן. עורך הדין נראה מבטיח, אבל אז הופך לדמות אובססיבית ומעצבנת, עד שממש התקשיתי לסיים את הפרקים שלו, ואמיר, שמעורר אמפתיה, אבל לא כל מעשיו מוסברים מספיק ולכן קשה להזדהות איתו. אבל עדיין הפרקים של אמיר היו הטובים יותר בעיני בספר.
הספר לוקח אותנו אל מרחבי חייהם של עורך הדין ואמיר: מהכפרים במשולש לאזורים הערביים בירושלים, ועד בית הכרם, שכונה יהודית נינוחה בירושלים. קשוע כותב מתוך מה שנשמע כמו היכרות אמיתית עם כל האזורים האלה. וזה משכנע. אולי בגלל זה קשה להישאר אדישים לספר. סיפור בדיוני או לא, אתם יודעים שזה קורה גם במציאות. ועכשיו השאלה היא אם אתם רוצים לקרוא את זה או לא. הספר הזה לא יספק לכם אסקפיזם מבורך מהמציאות הביטחונית/כלכלית, אבל הוא כן יעניין אתכם. ובסופו של דבר סיפור מעניין הוא הדבר החשוב ביותר בספר, לא?

מאת עדי בעולם