"דרוש לחשן", מאת חגי ליניק
הדמויות הראשיות ב"דרוש לחשן" הן נחמיה ומירה, שבנם בכורם זוהר נהרג בהיותו חייל בן 19. יש להם חמישה בנים נוספים שרובם אפילו לא נקראים בשמם, אלא "השלישי", "הבן הצעיר" וכיו"ב, כאילו הקורא נידון שלא לתת את דעתו עליהם, בדיוק כמו הוריהם: מירה נוהגת לשבת יום וליל במרפסת החשוכה, צופייה אל תחנת האוטובוס ומטפחת בלבה את זכרו של בנה; ונחמיה, שהוא בנאי במקצועו ונואם מוכשר שמתבקש תמיד להספיד את המתים ביישוב, מטפח תקוות פוליטיות ומתכנן מראש בקפידה את בחירתו בעתיד לראש המועצה של היישוב.
כשהתחלתי לקרוא את הספר, אף שהבחנתי מיד שהוא כתוב היטב, חשבתי שלא אתחבר לדמויות, שאין לי דבר במשותף עם האנשים האלה, ומה לי ולפוליטיקה, ולבית שמגדלים בו רק בנים ואין בו דיבור והבעת רגשות ישירה. אבל משום מה מצאתי את עצמי קוראת בשטף, גם אם לאט, מתרגשת ונקשרת בהדרגה אל הדמויות האלה שאילו נתקלתי בהן במציאות כנראה לא היה לי המפתח אל נפשן. ולא באמת "משום מה", אלא משום הכתיבה המדויקת, הרגישה (גם אם כלל לא רגשנית), העמוקה, ומשום האמת. וכשספר כתוב מתוך אמת, אפשר להתחבר לדמויות שֶמה לי ולהן, והרי זה הממד ההומאני והמנחם באופן עמוק שקיים בספרות, להזכיר ולהמחיש ששום דבר אנושי אינו זר לנו, לתת מפתח לדמויות שבמציאות הן אטומות בפנינו.
ככל שמתקדמים בקריאת הספר נחשפת גם רקמת הרגשות שבין בני הבית, שלמרות השתיקה השוררת ביניהם רוב הזמן, יש להם גם רגעי רוך ותשומת לב. ומוקד הרגש בבית הוא הכלבה גרובת הגרב, גרב שמגן על פצע כרוני בכף רגלה. מרגשת היא גם תגובתה של מירה לשאיפותיו הפוליטיות של בעלה. אותה אישה שמאז מות בנה כמו פרשה מן החיים והסתגרה בשתיקתה, מתגייסת ותומכת וחשה שניצחונו של בעלה הוא ניצחונה.
מירה ונחמיה נושאים עמם, שניהם, גם עבר טעון וקשה, שלא פחות מהשכול הופך את סיפורם לישראלי מאוד, או למשקף המציאות הישראלית רבת הפנים והטראומות. אבל אין ב"דרוש לחשן" שום דבר פלקטי או מכוון.
יש לציין גם שהספר יצא בספרייה החדשה, אך עורכו הוא דרור בורשטיין ולא מנחם פרי, ובלי לדעת את רזי האינטראקציה בין כותב לעורך, אני בטוחה שגם לבורשטיין מגיעים שבחים על הספר הנקי והמצוין הזה.
ולסיום – ציטוט שאני אוהבת, החושף את המרחק הרב בין עולמו האמיתי של הספר לבין העולם ה"יבש" ונטול גילויי הרגש שהצטייר לי בפתיחתו (ואולי זה מפני שבקטע הזה אנו קרובים לתודעתו של הבן הצעיר, שגם אם הוא נטול שם, הוא הדמות המעוררת אהדה וחמלה יותר מכול בספר):
"בינתיים חימם הנוטריון שעווה אדומה על להבת הגז, כדי להדביק את הסרט האדום ולהצמיד את החותמת. טקס הוויתור התנהל ברוב חשיבות. הרצועות האדומות, החותמות והשעווה האדומה הרותחת הן הד קלוש לאבזרי מלכים ויועצים, שעומדים לרשותם טבעות ורעלים וחרמות, ואיגרות חתומות בחותַם המלך, המחליפות ידיים נאמנות ונושאות הוראות חרישיות לכינון הסדר בממלכה. זוג סוסים שחורים אצילים פורצים מן הארמון באישון לילה, דוהרים בשדות, חוצים את היער לקראת אוניות חסרות פנים שממתינות במעגן סמוי, נטענות ומפליגות בצל החשכה אל הים הפתוח, מותחות מפרש, חותכות במים רבים."
מאת לי עברון-ועקנין