כל הדרכים / רווה שגיא

הספר נפתח בציטוט שירו של פול צלאן "עולם לא קריא". צלאן היה יהודי ששכל את משפחתו במחנות ההשמדה, הוא נתן לעצמו שמות עט רבים ובעיני רבים הוא נחשב למשורר היהודי היחידי שכתב בגרמנית. בשירו זה כותב צלאן: עולם לא קריא, הכל כפול. צלאן התאבד ב-1970 בקפיצה למי הסן. הוא לא השאיר אחריו מכתב התאבדות. אני מייחסת חשיבות לדמותו של צלאן ולציטוט כיוון שנדמה כי משהו מחייו הכפולים, שמותיו והתאבדותו מרחף מעל הספר של רווה שגיא.

הספר מחולק לשלוש דרכים:

האחת, היא דרכו של אלברט לנדאו. והיא נפתחת בציטוט של  גרינג: "כשאני שומע את המילה תרבות, אני אוחז באקדח". אלברט הוא אמן, אמן ההתבוננות. למעשה, הוא בלש אמנות. אנחנו גם יודעים עליו שהוא גרמני, ברח מדכאו, איש מבוגר, גרוש מאסתר ואב לשתי בנות (אלזה וסילבי). סיפורו של אלברט מרחף מעל סוף המילניום ותחילתו של עידן חדש, מין תחושה אפוקליפטית שרווחה אז. בסוף כל פרק בחלק זה, יש זיכרון של אלברט מבריחתו, כי "בקצה כל זיכרון יש נקודה תוססת, כמו שמן ניתז במחבת". שורות קצרות שהופכות לסיפור שלם.

אלברט מחליט להתאבד והוא מכין את עצמו ואת צעדיו היטב. הוא מחליט להתאבד בכדורים, דרך לא מכאיבה, אסתטית ופשוטה יחסית למתאבד וגם לסביבה. הוא לא משאיר אחריו מכתב התאבדות, ולא ברור כל כך למה הוא עושה זאת, אבל ברור שהוא משאיר אחריו סוד גדול.

השנייה, היא דרכה של אסתר, גרושתו של אלברט מזה 12 שנה. והיא פותחת בציטוט מתוך ספרו של מלמוד: "הידיעה, כמו שאומרים, היא-עצמה תעלומה הנארגת מאליה ככל שאתה מתיר אותה".

אסתר לא מבינה למה אלברט התאבד, וניסיונותיה להבין מוליכים אותה לכרטיסי הברכה שנשלחו אליו כל שנה מאז שהתגרשו, ולגילוי על חייו הכפולים של בעלה לשעבר.

הדרך הזאת היא סיפור האמצע של הספר, הדרך המובילה לגילוי הגדול, לאמת. היא מלווה בחוויות מהשירה העברית (והישראלית) ובעיקר מתוך הרפרטואר של ביאליק (היא יושבה אל החלון, מתי מדבר, לא ידע איש מי היא...), שאותו אסתר כל כך אוהבת, שרצתה לקרוא לבתה על שמו: ביאליקה.

השלישית, היא דרכו של ארנולד בקר, עברו של אלברט. והוא פותח בציטוט של היטלר: "מת אינו יכול להשיב מלחמה".

למרות שאלברט חווה את דכאו, זהו אינו ספר על השואה. בכל אופן לא ספר רגיל על השואה. זהו סיפור על מלחמת העולם השנייה, מלחמה שבה מת אינו יכול להשיב מלחמה, מלחמה שהורסת כל תרבות ואסתטיקה, מלחמה שבה החזק הוא השורד. המלחמה הגדולה.

הספר כתוב בפשטות, מאוד אסתטי, כל כך אסתטי שיש תחושה של ניקיון, של זיקוק, זיקוק הרגש.

בהתחלה הרגשתי אי נוחות מהניקיון הזה, כי זה גרם לי להרגיש שהכותב שומר מרחק מהדמות, אולי גם מהקורא. אחר כך הרגשתי שדווקא הריחוק יש בו משהו נוגע ללב, ודווקא הריחוק הזה העצים את חווית ההפתעה.

כל הדרכים מובילות לאמת אחת, שגם היא לא ודאית. אהבתי מאוד!

מירב 

השפעה / ג'יין אוסטן. מאנגלית: מיכל אלפון

אן אליוט היא בת 27, בת אמצעית למשפחת אליוט, אחות לאליזבת ומרי, משפחה שמחשיבה מאוד את מעמדה החברתי.

בנעוריה, התארסה אן לבחיר לבה, קפטן וונטוורת, אדם חסר ייחוס חברתי, אולם נאלצה לבטל את התחייבותה בשל דעותיה השמרניות של חברתה הטובה ביותר ליידי ראסל. במשך שמונה שנים חיה אן בצל הכאב והצער של החרטה. בשל החלטתה של המשפחה לצמצום בהוצאות, הבית נמכר ואן נודדת ומבקרת בערים בעקבות אחותה האהובה מרי ונישואיה המוצלחים. בעקבות צירוף מקרים נאלצת אן להיפגש שוב עם ארוסה הנדחה. את ביקוריה מלווים תיאוריה הריאליסטיים והנטורליסטים של אוסטין ואהבתה למקומות מתבטאת באופן ברור כל כך שהקורא עצמו נמשך, שומע את טיפות הגשם ומריח את עלוות העצים.

זהו הרומן האחרון שכתבה ג'יין אוסטן (בין שמונה) שפורסם אחרי מותה, ויש הטוענים שזאת פסגת יצירתה. הספר תורגם לעברית בעבר בהוצאת כתר וזכה לכותרת: הטיית לב.

בתחילת המאה ה-19, עולמה של אוסטן, העולם נסב על כסף: כסף הוא מעמד, כסף הוא נישואין, כסף הוא מניע, הוא השפעה.

בספר מתגלה עוד מימד פמיניסטי קטן, אך נועז בעולם שעדיין לא ידעו בו מה זה פמיניזם: אן מובילה קו זה כמובן כשהיא אומרת, שלא ניתן ללמוד על האופי הנשי מתוך הספרות, כיוון שגברים כתבו את הספרים. לכן, היא גם לא מוכנה לקבל שום הוכחה מהספרים.

במהלך הרומן נפגשת אן עם כמה גברים פוטנציאליים לנישואין בגילה המופלג, אולם את כולם היא דוחה. בסופו של דבר, האם אן תבחר בבחיר ליבה? האם הרגש יגבר על החומר?

ברור שכן! והתוצאה ברורה מראש, כך שאין להאשים אותי בספוילרים. לא על זה הספר. הספר הוא על ההשפעה שיש לסביבה, ההשפעה של החומר, ההשפעה של ליידי ראסל על ליבה של אן אליוט. אך אן, היא אישה דעתנית, חזקה שדעותיהם של הסובבים אותה מעניינים אותה, אולם לא עד כדי כך שיחליטו על עתידה ובטח שלא על ליבה.

הספר הוא על התמודדותה של אן עם הרגש – והרגש מנצח!

עם כל הכבוד לאן אליוט ולג'יין אוסטן (ויש!) כנראה שאני לא חסידת הז'אנר. חיפשתי וחיפשתי את מעלתה של אוסטן ומצאתי אותה דווקא בשפה: העושר הוורבלי, הריאליזם הנטורליסטי וכמובן כמובן – תרגומה המשובח של מיכל אלפון.

רומן רומנטי משובח שעטוף בשפה גבוהה ומשובחת לא פחות, תרגום ועריכה מופלאים!

מירב

האלמנות של ימי חמישי / קלאודיה פיניירו. מספרדית: רינת שניידובר 

אלאס דה לה קסקדה היא עיר פרברית שהכניסה אליה היא דרך מחסום בהעברת כרטיס מגנטי של תושביה, או הצגת תעודת זהות לגננים ולנותני שירותים למיניהם. יש מצלמות בכל כמה מטרים שמסתובבות 360 מעלות, ולכן במקום הזה אפשר להשאיר את הדלתות והחלונות פתוחים ללא חשש. גם הילדים יכולים להסתובב חופשי בלי לדאוג.

באחד מימי חמישי בספטמבר 2011, לאחר קריסת התאומים (אבל רק במשמעות הכלכלית שלו), נמצאו שלוש גופות של הגברים החזקים העשירים והמשפיעים בעיירה. הם היו נפגשים בכל יום חמישי למשחקי קלפים או גולף, ונשותיהם שלא היו שותפות לפגישות הללו, נקראו בהומור על ידי אחד מהגברים "אלמנות הגולף" או "האלמנות של ימי חמישי": "נשים שבעליהן נוטשים אותן בכל סוף שבוע לארבע שעות לפחות כדי להשלים את כל שמונה עשרה הגומות של המגרש". אמירה שתהפוך עבור שלוש מהן אמירה נבואית. נשים מפונקות ועשירות, שכל עניינן זה הג'יפ, חוגים לילדים, חוגי העשרה לעצמן, תכשיטים והנאות חומריות למיניהן... אולם לא הכל כמו שנראה...

וירחניה היא סוכנת הנדל"ן של העיר ולרוב היא מספרת את הסיפור. לרוב, כי סיפורה חופף לסיפור של המספר-הכל-יודע, קצת איטי אחרי המספרת בשל תמימותה... לוירחניה יש פנקס אדום שבו היא כותבת על חבריה, על החברה הקפיטליסטית שבה הכסף הוא המניע והמוביל לריקבון. וירחניה היא גם סוג של מחליטה מי יגור בעיר שלה ואיפה, אולם בשל תמימותה לא תמיד היא רואה את כל הדברים ולכן אינה נוהגת איפה ואיפה בין לקוחותיה, לקוחות שאחר כך היא יודעת שיהיו חבריה.

את הסוף אנחנו הקוראים כבר יודעים מראש, המספרת לא מסתירה אותו, ולכן הקורא תוהה אם אכן ספר מתח זה. אולם, מיד מתברר כי אין כאן בלשים, אין עלילת מתח על רצח ומרדפים מפחידים. לא, זהו אינו ספר מתח. זהו משל לעיירה סגורה שמבדילה עצמה מעולם, מעין גטו של עשירים, שהכסף הוא הגיבור הראשי, המניע של הספר והתפתחות העלילתית שלו.

זהו ספר פשוט, ישיר, לא יומרני ונעים. משל על חברה שנהרסת בגלל הרדיפה אחרי הכסף, משל לקריסת הכלכלה שמובילה לקריסה אנושית...

מאת מירב

ילדת פלא / רוי יקובסן. מנורווגית: דנה כספי

"הכול התחיל כשאמא ואני התחלנו לשפץ..." כך מתחיל סיפורו של פין, המספר. פין ואימו גרים בדוחק בדירת שיכון, בנורווגיה של שנות השישים. חייהם משתנים כאשר אימו של פין מחליטה להכניס דייר משנה, קריסטיאן, והגורל מחליט להכניס דיירת נוספת – לינדה, ילדה קטנה בת שש, חריגה, ביתו של מפעיל המנופים, אחותו למחצה של פין.

ברגע שנכנסים הדיירים, משהו משתנה. היחסים בין פין לאימו מתערערים, אולי רק משתנים. משהו קורה לאימו וזה משפיע עליו מאוד.

כשהסיפור מסופר מנקודת מבטו של ילד יש סיכוי ידוע מראש שיהיה מכמיר לב, יש משהו מאוד פתוח בסיפור כזה, נאיבי, אובייקטיבי לרוב, ואף מלא בהומור. מעבר לכך שזה סיפור על קשר משפחתי, על קשר בין בן לאם, בין אם לבת, בין אח לאחות – זהו סיפור על שינויים חברתיים, כלכליים ופוליטיים בנורווגיה. זה אינו ספר שכתוב באופן ביקורתי או ציני אלא מתוך נקודת מבטו של האדם האינדיבידואלי, ובמקרה הזה ילד, בן לאם חד הורית.

פין לוקח על עצמו אחריות גדולה מאוד, הן על אימו והן על אחותו-למחצה, הוא נדרש להגן, להבין לעומק, להיות בוגר והכי חשוב – להיות המאחד והמגשר.

"... הייתי מוכרח להוציא את זה סוף סוף, את הכאב הזה שהיה תקוע לה במוח, ואולי גם בשלי, וכפה עלינו להיות אחרים מכפי שהיינו..."

זה התפקיד של פין הקטן – לרפא את אימו כדי שתוכל להמשיך להחזיק מעמד ולעשות את מה שנדרש ממנה כאם, כדמות החזקה בחייו. תפקידו להחזיק את שאר הדמויות בסיפור כדי שיוכלו לפתח את דמותו שלו, לגרום לו להתבגר ולהבין לא רק את תפקיד האם במשפחה, אלא את התהליכים החברתיים שהוא נתון להם.

מעבר לכך שזה סיפור נוגע ללב חשוב לציין את תרגומה המבריק של דנה כספי.

מירב

איוולת / הורסיו קסטיינוס מויא .מספרדית: יורם מלצר. בבל

מויא נולד ב 1957 בהונדורס, גדל באל סלבדור, חי בגואטמלה, קוסטה ריקה, מקסיקו, ספרד וכיום השתקע בפנסילבניה. זהו ספרו הראשון שמתורגם לעברית (בתרגומו המשובח של יורם מלצר, עם הערות מוארות והבנה מעמיקה של הרוח...). נדמה כי כל המקומות האלו שבהם חי מוזכרים בספר הזה, התרחשויות שיכולות לקרות בכל מקום, אם בדרום אמריקה או בכל מקום אחר בעולם.

הדמות המרכזית, ששמה אינו ידוע, הוא עיתונאי או סופר שכותב מאמר שבו טען שאל סלבדור היא המדינה הלטינו-אמריקאית היחידה שיש לה נשיא אפריקאי, הערה שנחשבת גזענית לדידם של חצי מהמדינה ולכן נאלץ להגר למדינה שכנה. כאן, הוא מתבקש לערוך למעלה מאלף עמודים שהם עדויות של ילידים אינדיאניים שעברו אלימות ברוטלית, אונס, רצח וטבח. הדמות היא דמות "נסחפת" – יש לו נטייה לאלכוהול, מין מזדמן, דמות שאוהבת בכחנליה (ה"בכחנליה" היתה לכבודו של בכחוס, תהלוכות שבהן מותר היה לאנשים לפרוק כל עול, לשמוח ולהתהולל. ועד היום מציינת המילה "בכחנליה" הוללות או התפרעות של שיכורים). זוהי דמות שקל לה להגיע למצבים פסיכוטיים קיצוניים ועל כן, החומרים והעדויות שהוא קורא משפיעים עליו די מהר. יש לו פנקס שמות, שבו הוא כותב משפטים ממהלך עבודתו וזה מלווה אותו בהתנהגותו היומיומית בפגישותיו עם חברו הטוב, עם בחורות או סתם כך... התיאורים המזוויעים משפיעים עליו כל כך שהוא שוקע במצב נפשי פרנואידי.

הספר אינו רחב יריעה, ודווקא בשל קוצר יריעתו הוא חזק ומטלטל. הכתיבה מוסיפה לנושא עצמו והופכת את המקצב לתחושה מעיקה של קלסטרופוביה לא נוחה, אם כי מתווסף הומור שבכל זאת גורם לקורא לצחוק צחוק קשה, מצחיק אבל קשה לצחוק. המילה "איוולת" מופיעה בספר פעם אחת בלבד ולקראת סופו: כאשר הדמות נכנסת למצב פרנואידי מגוחך (?) הוא צועק בכל כוחו "פצוע קשה לצאת, אבל מת זה שלו" מספר פעמים (כמו כל משפט הלקוח מתוך העדויות והוא מקריא אותו לפחות שלוש פעמים), ופתאום הוא קולט שזאת איוולת, איוולת כיוון שהמשפטים הללו הולמים את מצבם של הילידים שניצלו מהטבח, ולא את מצבו. הוא מבין לפתע שגם הוא לא שלם בראשו, כמו אחת הדמויות שפותחת את הספר שלא יכולה להישאר שלמה בראשה אחרי שמול עיניה בוצע טבח אכזרי של בני משפחתה... למרות שהוא "רק" קרא את העדויות...

ספר חשוב!

מאת מירב