"ארור אתה נהר הזמן", מאת פר פטרסון, עברית: דנה כספי
לספר ניגשתי בידיעה שאת יוצאים לגנוב סוסים אהבתי מאוד. אהבתי בספר את כתיבתו של פטרסון, יש בה משהו לקוני, אך מסקרן. משהו שגורם לך לרצות להמשיך לקרוא.
יש סופרים שמגישים לך הכל בפרוטרוט, כותבים פסקאות ארוכות ארוכות של תיאורים סוחטים, מפורטים ודרמטיים - זה לא גורע כהוא זה מאיכותם - אולם, אין זה מאפיינו של פטרסון....
גם בספר הנוכחי, "ארור אתה נהר הזמן", מגיש לנו הסופר דרמה קרה כמו קרח נורווגי, כמו סגנון הכתיבה כך גם תיאורי הקרח, הרגשות שלא מבוטאים, הסיפור שלא מסופר לגמרי.
הסופר מוביל אותך בפרק אחד בהווה ובפרק אחר מהעבר, אל נפתולי שתי דמויות שהבעת הרגשות זה לא הצד החזק שלהם, אף על פי שהם מאוד רוצים לעשות זאת.
שתי דמויות שרק כוח הדמיון וסיפור לא ברור מוביל את הקורא להשלים את החסר, להשלים את הסיפור עצמו, להבין ובעצם לא להבין מה קרה כאן, למעשה; על מה סערת הרגשות שלא סוערת... הסיפור שמספר על הקרח, הכפור - הנורווגי? שבדי? דני? עצמי? דווקא הקור הזה הוא שגורם לך להתחמם להפעיל את מנגון הרגשות שלך והדמיון כדי להשלים את מה שלא מסופר.
דווקא הקור הזה, ואני לא מחובבי הקור - אני לגמרי "אביבית" - דווקא הכתיבה החסרה והלקונית, כתיבה בעקיפין, הם אלו שגרמו לי להצטנף ולקרוא את הספר מלאת חום ואהבה, ולסיים בידיעה שלא על הכל חייבים תשובות קונקרטיות.
מאת מירב