עם רדת הערב/ מייקל קנינגהם. מאנגלית: כרמית גיא

באמצע חייו, ביום סוער במיוחד, תמונה בגלריה שלו נקרעה – משהו שהוא 'ראה' קורה אך לא מנע - והספר שלו מציע לו לצבוע מעט את צדעיו כדי שייראה צעיר בעשר שנים. אחרי דיונים ומשאים ומתנים שיגרתיים עם אמנים וסוחרי אמנים, וניסיון לשמור על איזון בין אמנות וסחר באמנות, במאבק השיגרתי לשמור על איזו אמת פנימית ונאמנה לאמנות ומה שהיא מייצגת עבורו - פיטר מוצא את עצמו על פרשת דרכים. היתרחב לממדי גלריה נחשבת?
נותנת טון? או שמא ימשיך את שארית חייו באיזו גלריה נידחת אך מכובדת למדי בניו יורק.

בפרק זה שבחייהם פיטר ואישתו רבקה חוו כבר סוג של התאהבות שולית מחוץ למסגרת הנישואין. הם חיים עכשיו חיי שיגרה, אבל לפתע דברים מקצינים ואין אפשרות להתחמק מדילמות ואז נקרעת התמונה והוא חש ברע ואוטה הנאמנה שולחת אותו לשעת מנוחה. הביתה.
וכפֵי, על משקל פֵיָה, שנמצאה שרועה על החוף לאחר שוך סערה ונסיגת גלים, מוצא פיטר את מיצי ישן שרוע על הסלון בביתו, פיטר רואה את היופי האולטימטיבי הקלאסי של הגוף האנושי אליו סגד תמיד, יצירה מושלמת של האמן הטבע:

“ מיצי ישן על הספה. הוא שוב עירום בפלג גופו העליון…. ; ...פניו הישנים מביעים נעורים שאינם באים לידי ביטוי כאשר עיניו החקרניות, המוטרדות, פקוחות. בשנתו הוא מזכיר מאוד תבליט של סרקופג של לוחם מימי הביניים – אפילו ידיו צונחות בתנוחת צלב על חזהו. כתבליט מימי הביניים יש בו משהו שמעלה בדעתו של פיטר רק את התגלמות הנעורים, תחושה של גיבור צעיר שבחייו לא היה מן הסתם כל כך יפה... ; … ואולי העניק לו אומן אלמוני כלשהו תווי פנים מושלמים והפיל עליו תרדמה מושלמת... ; ...פיטר כורע על ברכיו לצד הספה ובוחן מקרוב את פניו של מיצי. רק לאחר שהוא כורע הוא מבין עד כמה התנוחה מגוחכת – תנוחת חרטה, הערצה. וכיצד יסביר זאת, אם מיצי יתעורר?”

מיצי הוא אחיה של רבקה אישתו, הוא בן זקונים, והוא בן גילה של בתם של רבקה ופיטר. מיצי מגיע כזקוק לסיוע מצד אחד, אבל גם זה לא לגמרי ברור. שלל תפקידים מושלכים עליו - הוא בן, הוא אח, הוא מנסה להבין את החיים, לכן הוא סוג של הוגה, הוא יכול למצוא לעצמו אהבה אם רק ינקוף אצבע, הוא מצליח לרתק כל אדם. הוא מסעיר את סביבותיו.

בנקודה זו בחיי פיטר, גם האמנות שואלת שאלות יותר מאי פעם – באולם הכניסה למוזיאון הנחשב ביותר בניו יורק שט לראווה בתוך טנק מים פוחלץ ענק של כריש. פיטר עובר מסע פנימי נוקב ומרתק. ואיתו גם הקורא. ספר משובח.

אוגניה, בלוגילוגי
 

"עם רדת הערב" / מייקל קנינגהם, מאנגלית: כרמית גיא

"עם רדת הערב" / מייקל קנינגהם. מאנגלית: כרמית גיא

אם כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, נראה כי פיטר הריס חי במשפחה מאושרת בסך הכל. בדומה להנרי פרון, גיבור הנובלה "שבת" של איאן מקיואן, גם הריס הוא איש קריירה מצליח למדי. הוא דובר היטב את שפת התחום שלו (אמנות), וחי היטב בתוך הניואנסים של עולם היופי. הוא נשוי לאישה שהוא עדיין אוהב, והוא אב לבת מרוחקת באורח לא מוסבר. במקום בן, יש לו גיס צעיר ממנו ב-20 שנה, שמזכיר לו מאוד את אשתו בצעירותה, ומהווה מוקד לאי נחת וסלידה, אך גם למשיכה.

הספר מתחקה אחר עולמו הפנימי של גבר בן 44 המחפש את עצמו בעולם שלם של אי ודאויות. גיבורו הוא אדם המודע מאוד לעצמו, הגם שהוא אינו בטוח במעמדו המקצועי או המשפחתי, הוא אינו בטוח כיצד הוא נתפס על ידי אחרים ומה הוא רוצה, ואגב כך הוא מתחיל לפקפק גם בזהותו המינית. כך למשל, כאשר גיסו קורא, במהלך נסיעה משותפת, את תומס מאן, הוא זוכר בעצמו את "מוות בונציה" ותוהה על הקשר בינו לבין גיבור אותו ספר בעצמו, ובכך קורא בעצמו את הרמזים שסביבו. הוא תוהה בעצמו על מקום היופי בעולמו, ועל האפשרות שהתאהב בגיס משום שהוא מייצג יופי ונעורים, ולא כעניין מיני. פרשנות כזו של רמזים בסיפור עשויה להפוך סיפור בינוני לגרוע, אך במקרה הנוכחי היא הופכת סיפור טוב לטוב יותר, משום שהיא משתמשת בפרשנות באופן מודע ודורשת דבר מה נוסף מהקורא.

הגיבור הניו יורקי של קנינגהם חזק הרבה פחות מגיבורו הלונדוני של מקיואן, אולם שניהם מספרים סיפור על אדם שנמצא בשיאו המקצועי והאישי, הוא חי בתוך עולם משלו (אמנות אצל הראשון ורפואה אצל השני), דובר את שפתו באופן מושלם ומזוהה איתו עד שהוא רואה את המציאות דרך הפריזמה המקצועית. שני הספרים גם מספרים יחד סיפור על המציאות שלנו כתקופה בה הדמות החידתית עליה תוהה הספרות שוב אינה האישה הצעירה (ע"ע מדאם בובארי, אנה קרנינה, טס לבית דרברוויל ועוד) אלא הגבר המתבגר. זוהי הדמות הדרושה פרשנות והסבר, ושמזוהה כבעלת עולם פנימי עשיר ומורכב שמעניין לתהות עליו.

פיטר הריס אינו הגיבור היחיד של הספר. העיר ניו יורק, בה ממוקם הסיפור, נוכחת אף היא באופן ברור. אולם כפי שביחס לפיטר, עיקר הסיפור אינו עובדתי אלא רגשי, ביחס לניו יורק, עיקר הסיפור אינו אורבאני אלא תרבותי, והוא נסב סביב הדרך השונה בה מפורש זוג נעליים בחלקים שונים של העיר, באטיקט התרבותי המשתנה עם כל תנועה על כל ציר שהוא (מזרח-מערב, צפון-דרום, ואפילו למעלה-למטה). בכך, וגם באופי הסיפורי ובתמות, דומה סיפור זה מאוד לכתיבה של וורג'יניה וולף, ובפרט ל"מרת דאלווי" שלה, שהיה יסוד ספרו הקודם של קנינגהם, "השעות".

ב"השעות" העתיק קנינגהם את העלילה על צירי המרחב והזמן – מלונדון לניו יורק ומראשית המאה ה-20 לראשית המאה ה-21. ב"עם רדת הערב" הוא העתיק את העלילה גם על הציר המגדרי – מאישה בגיל העמידה לגבר בגיל העמידה.  המעבר הזה מוסיף עדכניות לספר, וגם עניין לדמות במובן זה שהוא מתאר עולם גברי שבעבר לא היה מקובל לתארו – כזה של מבוכה מגדרית ורגשית, חוסר בטחון ותלותיות. וירג'יניה וולף בוודאי הייתה נהנית לשמוע מה שיש לקנינגהם לספר.

מאת שרון